הכללים

לפני כמה חודשים נכנסתי לבינג'ינג עמוק על הבלוג של ענבל אביזמר. אחד הפוסטים שלה עסק בקוד הלבוש הקיבוצניקי של נעוריה ובעקבותיו ניסיתי לחשוב מה היה הדרס קוד המובהק של גיל ההתבגרות שלי. אני חושבת שניסינו להתלבש קצת כמו קיבוצניקים, אבל אפילו לא ידענו שאנחנו מנסים.

כשאני אומרת אנחנו אני מתכוונת לפלח הצופיפניקי בתוך היישוב שבו גדלתי. היינו חבורת ילדי שמנת, אבל דגלנו במראה הכאילו לא מתאמץ. כביכול מוזנח אבל בעצם בעל כללים ברורים מאוד. 

זה מה שהצלחתי לדוג עד עכשיו מנבכי הזיכרון שלי:

שיער: ארוך ארוך ארוך, עם שביל באמצע. שביל בצד נראה לי אז כמו תחפושת. אני זוכרת שפעם (לפני איזה מופע של הצופים לדעתי) ניסיתי לסרק את השיער הצידה ונראיתי לעצמי כמו דמות ממחזמר. כמובן שהיום אני הולכת אך ורק עם שביל בצד.

שיער 2: ראסטות. בעיקר לבנים, אבל היו גם כמה בנות. אני עדיין חושבת שזה יפה. יש בזה משהו עוצמתי, ביכולת הזאת לפסל את (ועם) השיער.

איפור: עפרון שחור בתוך העין. זהו. אודם נחשב של זקנות (אודם באופן כללי היה די פאסה בתחילת שנות האלפיים, לא?)

מכנסיים: מתרחבים בגזרה נמוכה. there's no other way.

מכנסיים 2: מתרחבים שמעליהם מכנסי חאקי גזורים עד הברך (גם מחמם, גם סמל סטטוס. איזה סטטוס? שאלה מצוינת)
מכנסיים 3: מכנסי דייגים. איך אהבתי. אני עדיין לא מצליחה להפנים שזה בעצם מכוער (ולראיה: מכנסי הפיג'מה האהובים עליי ביותר הם זוג מכנסי דייגים מהוהים ביותר שהיו של מי שהיה חבר שלי בתיכון).
מכנסיים 4: בוקסרים של בנים בתפקיד שורטס.

סווטשרטים: גדולים של בנים.

המחשה: אני עם סווטשרט גדול של בן מגודל כלשהו. וואו, איזה שיער ארוך היה לי!

חולצות: גזורות, מטיולים של השבט (והכי נחשק: של שבטים אחרים. כמו שמוזיקאי לא ילך עם חולצת ההרכב של עצמו, כך ראשג"ד מנווה מגן יעדיף ללכת עם חולצות מיום צופה של שבט רכ"ס). ציירתי המון מהחולצות השבטיות של אותה תקופה, ללבוש אותן היה ממש היבריס מצדי.
גופיות: זעירות מאוד מאוד, או גופיות סבא. מאוד אהבתי ללכת עם חלק עליון זעיר ומכנסיים ענקיים, הרגשתי ככה כמו גוון סטפאני או לפחות ספורטי ספייס.

גופיה קטנה, מכנסיים עצומים. אפילו קיילי הפנימה את המסר אי שם ב-2001

תכשיטים: עגיל חישוק באף. אני עדיין אוהבת, אבל כבר לא נוח לי איתו.

תכשיטים 2: צמידי חוטים.

נעליים: שטוחות. עדיף נעלי וונאבי-סקייטרים, כאלו שלא צריך לפתוח את השרוכים בהן אף פעם ואפשר לדשדש בהן כמו בכפכפים (אני התקמצנתי על ואנס אז היה לי את החיקוי של לי קופר).

חצאיות: מעטפת הודיות בגזרה נמוכה. הולכות מעולה עם הגופיות הזעירות הנ"ל.

שמלות: רק פעם בשנה. היה לנו "נשף" של הצופים ולכבודו נאלצתי בכל פעם להשאיל שמלה ממישהי ולהרגיש כאילו יצאתי מעורי. הרגשתי כל כך מוזר בשמלה. שמנמנה יותר, כאילו הירכיים שלי מודגשות בצורה מוגזמת (לעומת המכנסיים העצומים שלבשתי ביומיום הן אכן היו יותר מודגשות). ל"נשף" סיום התיכון, שהיה באיזה פאב קיבוצי באזור, קניתי שמלה ביום שלפני המסיבה. למעשה קניתי שתיים ועם אחת מהן אני הולכת עד היום. 

תעוזה אופנתית: ללבוש ג'ינס מתרחב ומעליו קומבניזון. לחתום את הלוק עם ד"ר מרטינז. זה כמובן היה מראה חגיגי שנשמר אך ורק לשישי בערב. בדיעבד זה קצת מראה נוער הגבעות, אבל יש בו משהו נוסטלגי ומקסים בעיניי. 

כיום אני מבינה את המוגבלויות שבמראה הזה, אז לא חשבתי שאפשר בכלל להיראות אחרת. נראה לי שעד היום זה ה"קומפורט לוק" שלי, שבו ארגיש הכי בנוח ובתוך העור של עצמי. אולי מינוס חולצות הצופים. אף פעם לא התלהבתי יותר מדי מבגדים שטשטשו לי את קו המותן.