בדרך לחוג קראטה\שיר לתחילת השבוע

בזמן האחרון אני מסתובבת עם אוטו ברחבי העיר. כשאני עם אוטו אני מרגישה ממש גדולה וסופר אחראית. כאילו אני אמא של עצמי ושל כל מי שזוכה לטרמפ ממני.

כשרק הוצאתי רשיון, אי שם בעשור הקודם (הולי שיט), כל כניסה למושב הנהג נמזגה בתחושת איום סטריאוטיפ קשה - כאילו אני מוקפת בנהגים מחופספסים ומנוסים שרק מחכים שאפשל. כדי לשכך את החרדה ולהרגיע את הקולות שרצו לי בראש הקפדתי לשמוע דיסקים קשוחים ו\או מצחיקים בווליום ממש גבוה (שחקתי עד דק את שבע של שבק ס' ואת the real thing של FNM, ששניהם למעשה גם מצחיקים וגם די קשוחים).

מצחיק וקשוח, כאמור. מתוך הקליפ של השיר האהוב עליי באלבום

כשאני מתמקמת היום מאחורי ההגה אני מרגישה כאילו אני הולכת לקחת מישהו לחוג. וכידוע (כלומר, כידוע לי), מי שמסיע לחוגים לא מנסה להראות קשוח, לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד ובכלל פחות עסוק במה חושבים עליו אחרים. לונג סטורי שורט - חמי, מירו ומייק פאטון נחים קצת בקלמר הדיסקים כי התחלתי לשמוע רדיו באוטו. ומזל גדול, כי בזכות איזו תכנית לילה גיליתי את השיר הישראלי הכי בריטפופ שנעשה ככל הנראה אי פעם.

איך כל מה שזוכרים מקרח תשע זה את "אותו לנצח"? סרטים זה שיר הרבה יותר כיפי בעיניי. קודם כל, אני בעד כל שיר שיש לו קליפ (בייחוד אם הקליפ הוא קצת יותר מהופעה חיה בזהו זה). חוץ מזה, נועם רותם מביא אותה בחיקוי חמוד למדי של יקיר הבלוג ברט אנדרסון. בכלל, ממש מגניב שהשיר עמד במבחן הזמן ולא נשמע כמו הפקת ניינטיז עייפה ועפשה. מעניין אם גם השכנים שלי חושבים שהוא עמד במבחן הזמן, כי ביומיים האחרונים הוא התנגן בדירה מספר דו ספרתי של פעמים והקירות בבניין ממש דקים.

(היי, עכשיו גיליתי שבשרת העיוור חשבו ממש כמוני. נשבעת שכתבתי לפני שקראתי את זה).