שלח לחמך על פני הרשת - המדריך (החלקי) לסטודנט\ית

התחלתי (כבר לפני חודש, חי אדוני) שנה שלישית ואחרונה ללימודים והראש שלי גדוש ברפרנסים לסרטים שבהם הדמויות הראשיות מתפרקות עם סיום התואר. טוב, בעיקר שני סרטים: מציאות נושכת ו-Fame.

זוכרים איך בתחילת כל שנה ב-Fame יש שקופית של "Junior year", "Senior year" וכו'? זה עובר נורא מהר. כאילו רק לפני שניה דוריס זייפה באודישן ועכשיו היא כבר עומדת לסיים את ביה"ס, קוראת לעצמה דומיניק ומצויה בעיצומו של רומן לוהט עם ראלף (סליחה על הספוילר). ובכן, גם במציאות זה עבר לי בטיל.

האם אפול בסופה של השנה הזאת להתחרפנות קולוסאלית בנוסח ללניה מ"מציאות נושכת"? כנראה שלא, ולו רק בגלל שבגיל שבו ללניה סיימה את התואר שלה, אני התחלתי את שלי. צבא וזה (ואני עוד שירתתי אקסטרה זמן!). אין לי את תקופת החסד שהייתה לה.

(אגב מציאות נושכת: אני חושבת שזה הסרט היחיד שאני אוהבת אותו ובו בזמן לא סובלת אף אחת מהדמויות שבו). 

יש לי תחושה קצת צורבת בגרון. אני מרגישה שאני יוצאת מהתואר עם לא מעט ידע, אבל עם שום דבר ביד. את העבודה שיש לי השגתי אמנם בזכות הלימודים, אבל אני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. שיווק זה תחום מניפולטיבי ומעניין אבל בלי הרבה נשמה. כנראה שאני לא יכולה להסתדר בלי קצת נשמה.

(דיוויד מציג: נשמה. זה אולי לא SOUL טהור כמו של נינה סימון, אבל אני מעדיפה את הגרסה הזאת)

בשבועיים האחרונים עולות לי מחשבות על לימודי המשך. אולי אפילו תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית. אני מרגישה קצת מטופשת, כי יכולתי להיערך כל כך הרבה יותר טוב - להתנדב בזמן הלימודים כדי לקבל המלצות לתואר השני, לגשת לבחינת המתא"ם, להתחנף למרצים בפקולטה... במקום העברתי את השנתיים האחרונות במיני-התנשאות על סטודנטים לחוצים שמשפרים ציונים מהעשירון התחתון של ה-90+ ובהפרחת נחירות בוז לעבר אנשים שרוטטים למשמע שמו של ארווין יאלום. אבל אני מאמינה גדולה בקארמה ובמקריות. יכול מאוד להיות שלא הייתי מגיעה למסקנה שזה (כנראה) הכיוון שלי אם לא הייתי נוהגת כפי שנהגתי.

נניח בינתיים את כל זה בצד. הסמסטר אני רק יומיים בקמפוס ולכן החלטתי לחלק טיפים חינם לכל דורש על מנת לשפר את חיי השורצים במסדרונות אוניברסיטת תל אביב בכלל ובבניין פרץ נפתלי בפרט. אני גם ככה בקושי שם, אז שמישהו יהנה:

1) לא לסנדביצ'ים. בתחילת שנה א' נקלעתי למערכת יחסים הרסנית עם הסנדביצ'ים של קפיטריית אקו (מדעים מדוייקים). לא אלאה אתכם בפרטים ואגיע ישר לסוף: עליתי במשקל (לא יודעת בכמה. אני לא נשקלת) וזנחתי את הג'בטות של אקו לטובת מערכת יחסים בונה עם מרכז הספורט של האוניברסיטה. 

2) כן ללוקרים בספריית מדעי החברה. זה סוד שלא ידוע לרבים, אבל בקומת הכניסה לספריה יש קיר לוקרים חינמי לחלוטין. קלאסי לסטודנטים כמוני, שמגיעים לאוניברסיטה עם חצי בית עליהם וזקוקים למקום ידידותי כדי לאחסן בו את מטלטליהם.

3) לא לאוכל אוניברסיטאי (למעשה זוהי הכללה של סעיף 1). נכון, יש בקמפוס אופציות מזינות יותר ומשמינות פחות מהג'בטות המשוקצות של אקו, אבל למדתי על בשרי שברגע שעושים כרטיסיה לקפיטריה מסוימת נמאס באופן אוטומטי אפילו מהריח של האוכל בה. עדיף להכין בבית (אם כי מדובר באובדן זמן יקר שניתן להקדישו לקריאת הגיגיהם של מלאני קליין וחבר מרעיה).

4) המראה כן משקרת. המראות בשירותים בבניין מדעי החברה משמינות. באמת. בדקתי.

5) יש מראה אחת שלא. מצאתי מראה איכותית לעילא ולעילא בבניין. צריך להעפיל לשירותים של קומה רביעית (או למעלה מזה), אבל היא שווה את זה.

6) מזון לנשמה. בימים שמשיים (אבל לא מהבילים) מומלץ לשבת בדשא שסמוך לבניין מוזיקה (בוכמן-מהטה) ולשמוע אותם מתאמנים על אופרה או סתם מג'מג'מים. זו אחת החוויות מרוממות הרוח, גם אם תוך כדי האזנה נאלצים לתרגם מאמר משמים של רוי באומייסטר.