אני קוראת עכשיו ספר די מגניב שנקרא "מצבים משתנים" (יש גם סרט, אותו עוד לא ראיתי). הוא מתרחש בסיקסטיז-סבנטיז ועומדים במרכזו הרבה סמי הזיה (כמו גם מחקרים אנתרופולוגיים ופסיכולוגיים מטורפים). בגלל אוירת המסקלין החזקה שנודפת ממנו עלה בי חשק עז לשמוע את המאמאס&פאפאס. כשהייתי קטנה הייתי מקשיבה המון לשירים שלהם והתפלאתי עכשיו לגלות שאני זוכרת לא מעט שירים מתוך אוסף ה"בסט אוף" שלהם.
זה הפייבוריט החדש שלי - וורדס אוף לאב מראה לאדל מאיפה משתין הדג. ולמה זה? כי קס אליוט היא שמנה עם קול גדול, אבל לא מיוסרת אלא מגניבה. זמרות שמנות ולבנות איכשהו נוטות תמיד לברוח למשבצת האומללות, ובחיי - כשמישל פיליפס היפהפייה עומדת לצדך, קשה מאוד להיות לא מיוסרת.
אגב, משהו לא קשור. קראתם את הטור של דנה ספקטור השבוע? קרה לי אחד לאחד, הסיפור שלה. חשבתי לרגע שהיא כותבת עליי.
2 תגובות:
קראתי את הטור של דנה. מה שהיה מעניין בו שניכר שהוא נכתב ברגע של חמת זעם. הוא היה מאד שונה מהטורים הרגילים שלה העמוסים במטאפורות ומרגישים קצת תלושים מהמציאות.
ניראה לי שלכל אחת הייתה את החברה הזאת שתקעה לה סכין בגב, זה חלק מההווי הנשי..
הטורים של דנה תלושים רק מאז שהיא עם רן :) זה קצת עצוב, אבל אני באמת חושבת שיצירה מגיעה מאיזשהו חור בנפש. חלק מההוויי הנשי? יכול להיות. כשאת אומרת את זה, זה נשמע לי הגיוני וגם מוציא את האוויר מבלון ה"בגידה" שמתרוצץ לי במוח מאז שזה קרה.
הוסף רשומת תגובה