דפים

יום שבת, 18 באוקטובר 2014

הפסיכולוגיה של הבלוגינג

התניה אופרנטית - תהליך פסיכולוגי שבו אדם או חיה לומדים לנקוט בפעולה מסוימת על מנת לקבל או להימנע ממשהו. עכבר מעבדה, לדוגמא, ילמד ללחוץ שוב ושוב על דוושה אם יקבל חתיכת גבינה בעקבות לחיצה על אותה דוושה. 

חיזוק חיובי - הופעה או הגברה של גירוי נעים. לדוגמה: פרס, ממתק, תגמול כספי ועוד. אחד החיזוקים החיוביים האפקטיביים ביותר הוא תשומת לב, שיכולה להיות גם וירטואלית (למשל: לייקים. או תגובות). מתן חיזוק חיובי על התנהגות מסוימת יגביר את ההתנהגות המתוגמלת.

הכחדה - תהליך פסיכולוגי שבו "ניתק" הקשר בין ההתנהגות לחיזוק ומתבטלת התניה שנלמדה בעבר. (למשל - כשהעכבר האומלל שלנו לומד שלחיצה על דוושה כבר לא מניבה חתיכות גבינה). 




כשרוצים לאמן מישהו ע"י התניה עושים את זה באמצעות לוח חיזוק, שקובע באיזה קצב ניתנים החיזוקים. לא אבלבל אתכם עם שלל הסוגים, ההבחנה הרלוונטית לפוסט זה היא בין לוח חיזוק מלא, שבו ניתן חיזוק בכל פעם שמתבצעת ההתנהגות הרצויה, לבין לוח חיזוק חלקי, שבו לפעמים מקבלים חיזוק על ההתנהגות הרצויה ולפעמים לא. מחקרים מוכיחים שהתניה אופרנטית שמתבצעת עם לוח חיזוק חלקי היא העמידה ביותר בפני הכחדה.

***

עכשיו בואו ניקח את כל המשוואות שיצרתי כאן ונציב בהן את הנתונים הבאים:

- תגובות הן חיזוק חיובי מבחינתי (תשומת לב).
- אני מקבלת תגובות לפוסטים כשאני נכנסת לממשק של בלוגר (כלומר, כניסה לבלוגר היא התנהגות מתוגמלת), אבל זהו לוח חיזוק חלקי (כי לא תמיד יש תגובות).

התוצאה המביכה: למרות הידע הענף שלי בהתניות שונות ומשונות (הלך לי ממש טוב במבחן הזה בשנה שעברה), ההתניה הנוכחית עובדת עליי כמו קסם. באופן מביך נורא, בכל פעם שאני מפרסמת פוסט אני נכנסת באובססיביות לבדוק תגובות שמונתלפים פעמים ביום (רק במהלך כתיבת פוסט זה בדקתי פעמיים. שיים און מי), משל הייתי אחרון עכברוני המעבדה. וזו התנהגות סופר-עמידה בפני הכחדה, כי מדובר בחיזוק חלקי.

אם זה היה יותר מדי שיעור בפסיכולוגיה התנהגותית עבורכם, אני מתנצלת. הרגשתי צורך עז לנתח את ההתנהגות המטופשת שלי ולשתף את הבושה ברבים. 

10 תגובות:

  1. אני רק יכולה לגלות (את מה שאת אויל יודעת), זה שאת יכוהל לקבל מייל כשיש תגובה חדשה בבלוג, או אם יש תגובה לאישור. זה בהגדרות של בלוגר.
    ממליצה לנסות ולראות מה זה עושה לך.

    השבמחק
  2. וכך פתאום, גיליתי שאני לא לבד בעולם. מזדהה לגמרי. :)

    השבמחק
  3. ספי - היה לי את זה פעם, ממש בתחילת ימי הבלוג. משום מה לא אהבתי את זה וביטלתי.

    אודליה - אני משוכנעת שזה גדול ממני וממך גם יחד :)

    השבמחק
  4. הנה לך. מרוצה? P:

    (כחלק מהתרפיה, אני ממליצה לך להזכיר לעצמך שיש לבטח קבוצת בלתי מבוטלת של קוראות (או לפחות אחת - אני) שנהנות לקרוא אותך אבל לא נוטות להגיב. משהו כמו העץ שנופל ביער ואין מי שישמע וכו', אבל בגרסת ווב 2.0, או משהו)

    השבמחק
  5. כן, זה היה פוסט הכי פישינג לתגובות (יוצא לי כזה מדי פעם). תהיתי מתי מישהי תנזוף בי :)

    השבמחק
  6. מחרה מחזיקה ומגעגעת אחרי הברווזה.
    קוראת כל פוסט שלך וממש מבסוטית לראות שפרסמת פוסט חדש.

    שנו רבותינו - למה הדבר דומה?
    לעכבר שקיבל גבינה בלי ללחוץ על הדוושה ובלי לדעת בכלל שטעם מן הגבינה.
    אמרי מעתה : "עץ נופל ביער" = "שאריות גבינה בין השיניים"

    השבמחק
    תשובות
    1. רגע, אז העכבר הממוזל הוא למעשה הקוראים?

      אגב, כל הדיון עורר בי חשק לגבינהכאילו אין אי סבילות ללקטוז בעולם.

      מחק
  7. מגיבההההההה

    סתם, אבל ה הצחיק אותי. בכל מקרה המרחב האינטרנטי הזה כל כך מבודד ובודד שהקשר היחיד בו מסתכם בתגובות, לכן מתוך הידע וההבנה הפסיכולוגית שלי (שמסתכמת בקריאת כשניטשה בכה) אני יכולה לפסוק שזה הגיוני ורווח בקרב בלוגריות (ובלוגרים).

    השבמחק
  8. כולנו.

    בדיוק קראתי מאמר על זה לשיעור מבוא בפסיכולוגיה(:

    השבמחק

OMG, איזה כיף לזכות בתגובה ממך(!)