הוקלד ביום זיכרון

רציתי לכתוב משהו על בלוז ימי הזיכרון, ואולי גם על אמנון דנקנר, אבל אני משאירה לעצמי כאן תזכורת קטנה ודוחה את זה למחר כך.

מהישגי השבוע שעבר עליי:
1. עשיתי חור שלישי באוזן. בגיל די מבוגר ביחס לתדמית הרוקנרול שיש לי לגבי עצמי. מצד שני, לחברה הכי פקאצה שלי (היא אהובה עליי מאוד, אבל היא גם פקאצה) יש הליקס - אז אולי בין קשיחות לחירורים מתקיים דווקא יחס הפוך.

2. החלפתי משקפיים. החדשים עוד לא הגיעו, אבל אני מבטיחה לעצמי שאלך איתם באמת ולא רק בלית ברירה. הם פלסטיקיים, אבל לא עבים נורא, והם הרבה יותר רוקנרול (עד כמה שמשקפיים יכולים להיות רוקנרול, ויסלחו לי אלוויס קוסטלו ובאדי הולי) ממשקפי היכנע המתכתיים שרוכבים על אפי כרגע.

3. הכנתי אוכל נורא טעים מתוך שני בלוגי הבישול הכי-הכי-הכי בעיניי (בצק אלים ודברים בעלמה): עוף בקשיו בלי קשיו ועוגת שזיפים ופירורים, שהפכה אצלי לעוגת תותים. תמיד כשאני מכינה בעצמי משהו בשרי אני נורא מרוצה מעצמי, ויסלחו לי כל המטבענים החדשים (היי, אני אכלתי טחינה גולמית בכפית כשאתם הייתם בשא"ש!). עד לא מזמן הייתי נורא נגעלת מההתעסקות בבשר נא, ועכשיו היכולת להפיק מזה אוכל מוצלח ממלאת אותי בסיפוק.

4. שמעתי בלי הפסקה, פחות או יותר, את קאשמיר של לד זפלין. לא יודעת מה נפל עליי, אבל בכל פעם שהתחלתי לשמוע שיר אחר חשבתי לעצמי "היי, בעצם הרבה יותר בא לי לשמוע את קאשמיר. אז מה אם זה שמונה ומשהו דקות?!"

נראה לי שזה גם הולך להיות צלצול הטלפון הבא שלי. כלומר, רק הקטע מ-5.13

5. החלטתי להסתפר שוב, והפעם בא לי להחליף ספר. קיבלתי המלצה על ויטוריו דוד, אבל מתחקיר מעמיק שערכתי (AKA - חיטוט קפדני בעמוד הפייסבוק שלו) נראה לי שהוא מומחה בעיקר בתספורות של תל אביביות, שזה אומר כרוביות א-סימטריות עם פוני קצר. מה שכן, הבנתי שהוא לא משתמש בשלל חומרי עיצוב וזה מוצא חן בעיניי (אני יודעת שגם מספרת תומר רשף לא, שמעתי עליהם, אבל לא בא לי ללכת לשם).