כבר מזמן חשבתי להעלות לכאן פוסט מוזרויות. גם בעקבות בקשה נלהבת של
ספי לאחר
הפוסט הזה, וגם כי אני יודעת ש
פוסטים בנקודות הם פופולריים מאוד (קלים לעיכול ושופעי מידע).
- כשהייתי קטנה ניהלתי יומן שחלק ניכר ממנו הוקדש ל"משטרת האופנה" במסיבות כתה, עם פירוט מדוקדק של מה לבשו כולם וביקורת מנומקת.
- כשאני עורכת טקסטים אני נוטה להמהם אותם לעצמי באינטונציות שונות. גם כשאני מוקפת אנשים.
- יש לי חיבה בלתי מוסברת למאכלים סופר-חמוצים. כל סוגי הכבושים (גם המוזרים), חומץ בלסמי בשפע וגם חומץ רגיל. אני מנסה לאזן את זה, כי בסוף זה יביא עלי את סופי.
- אני מתה על רטבים וסלטים. טחינה, פסטו, צ'ימיצ'ורי, מטבוחה - הכל משמח אותי (חוץ מרטבים וסלטים מבוססי מיונז או קטשופ).
- יש לי גם חיבה בלתי מוסברת לשיבושי מילים. ואצלי במשפחה מצטיינים בשיבושים, למרבה השמחה.
- כשהייתי קטנה ממש פחדתי מג'וליאן שגרן (אולי זה בעצם לא מוזר. הוא התחזה לילד במסיבת גן, לא דיבר והיה גבוה ותמהוני. יש סיבה לא לפחד?)
- כשהייתי קטנה רציתי להיות נהג (לא נהגת) של אוטו זבל. אחר כך התפשרתי, והחלטתי להיות שוער כדורגל.
- כשהייתי קטנה פחדתי מבדיקות דם ואף ברחתי לא פעם מקופת החולים (עד כאן לא מוזר). אני קצת מפחדת מבדיקות דם עד עצם היום הזה, אבל עושה אותן בדבקות מדי שלושה חודשים. בשנים האחרונות לא נרשמו הימלטויות מחדר האחות.
- יש לי פוביה קיצונית מג'וקים, שגם כתבתי עליה פה. היא גורמת לי לעשות דברים מפגרים כמו לא לתלות כביסה בקיץ בלילה, לשבת בקיץ עם חלונות סגורים (ויש לי בריזה מעלפת בדירה) ולדמיין ג'וקים בכל מקום.
- אני אוהבת לאכול כמעט הכל, חוץ מגפילטע פיש, מיונז וקטשופ (ורוטב אלף האיים, שהוא בנם הלא חוקי של האחרונים). בשנות ביה"ס היסודי העליזות רק ריח של קטשופ היה גורם לי להקיא.
- אני פרפקציוניסטית בצורה קיצונית, שונאת נורא שאחרים מצליחים יותר ממני ומחפשת בסתר יריבים להתחרות בהם. בסימולציית הפסיכומטרי הראשונה שלי נכנסתי ללחץ מטורף של להספיק מהר, כי הבחור שישב לידי חלף ביעף על פני הפרקים ולא יכולתי להרשות לעצמי את ההשפלה שכרוכה בלצאת אחריו ולשמוע אותו מספר כמה קל היה. כמובן שכל התרחיש הזה היה פרי דמיוני - התברר לי שהוא פשוט לא ידע כלום.
- כשאני ממש ממש ממש בהיסטריה (משהו שכבר לא קרה לי הרבה זמן, לשמחתי) ומרגישה שאני מוצפת מכל הכיוונים בדברים שעלי לעשות, אני ממש מרגישה קולות פנימיים בתוכי שמלחיצים אותי עוד יותר עם הוראות סותרות.
- עד השנה בערך, הלכתי רק עם תחתונים שחורים מתוך אמונה עיוורת שיום ללא תחתונים שחורים הוא יום נטול מזל. כשהייתי בתיכון החוק היה קשוח יותר - יום ללא פריט שחור כלשהו הוא יום חסר מזל.
- עד לפני כמה שנים הייתי משוכנעת שהלוק שהכי הכי מתאים לי בעולם הוא לוק הספייס-גירל: חצאית מיני ונעלי בפאלו (או פלטפורמה גסה אחרת בסגנון) שיצרו אשליית רגלים ארוכות. אני שמחה שזה עבר.
 |
| לא בדיוק, אבל בערך (ובלי גרביים עד הברך) |
- אחד הפחדים הכי גדולים שלי הוא שמכרי וחברי יגלו את הבלוג. פעם אפילו חלמתי על זה בלילה.
- אני מאוד אוהבת לקרוא ספרי בישול (ובשנים האחרונות גם בלוגי בישול). אם אני קוראת אותם תוך כדי אכילה, מדובר בחגיגה כפולה. (במחשבה שנייה, זה לא כל כך מוזר).
- וידוי מביך: בפעמים הראשונות שראיתי "ביג דאדי", בכיתי.
 |
| הוא כזה חמוד! ואז רוצים לקחת אותו.. ואז בכיתי |
אני במקומך לא הייתי חוששת כלכך שהקרובים לך יגלו את הבלוג.
השבמחקלמרות שאני כבר יודעת שאת צעירה ממני בלא מעט שנים, את אחת הבלוגריות היותר מעניינות ואינטילגנטיות שקיימות והלוואי שהייתי מכרה שלך כדי שאוכל להגיד לך את זה פנים מול פנים, בחיי.
(סליחה על חנופת היתר, עבר עליי יום טוב)
תודה! יש דברים שלא מתנצלים עליהם :-)
השבמחקאהבתי! ובאמת, קטשופ?! :-)
השבמחקגפילטע פיש, לא הבנתי אותו מעולם.
השבמחקכן, קטשופ. משהו בריח המתוק והמעובד. חוץ מזה, אפילו כשאני מסתכלת עליו בבקבוק אני מדמיינת שאריות מרוחות על שולחנות דביקים בפוד-קורט של איזה קניון.
השבמחקפוסט כמעט בשבילי :)
השבמחקחוץ מהקטשופ ומהיומן של המלבושים של חברותייך לכיתה לא הכל כזה מוזר.
אני מאוד מתחברת למה שכתבת על קטשופ בתגובה מעל.
עכשיו זה אתגר בשבילי לכתוב פוסט מוזרויות משלי.
האמת שזה באמת מאתגר. אמנם אני מסתכלת על עצמי מבחוץ כל הזמן, אבל פה ממש צריך לצלול אל נבכי ההיסטוריה הפרטית של עצמך.
השבמחקטוב, אני SO הולכת לנסות את הקטע עם התחתונים השחורות. מעכשיו- זה מה שאלבש לראיונות עבודה (מעסיקים פוטנציאלים- שימו לב).
השבמחקחוץ מזה, אני רציתי להיות פועל זבל. אלה שנתלים על המשאית. זה נראה לי כמו כייף גדול עד ימים אלה ממש :-)
רעיונות לקריירה עתידית!
ואיך שכחתי...
השבמחקג'וליאן שגרן? הקריפיות בהתגלמותה!
ומה עם שילוב מנצח של תחתונים שחורים לראיון עבודה לתפקיד נהגת אוטוזבל? :-)
השבמחקחחחחחחחחח פוסט מעולה! הכתיבה הישירה שלך, הכנות והציניות - את פשוט מוכשרת!
השבמחקאני מזדהה עם כמה מהדברים, אז את תרגישי מוזרה, או שגם אני מוזרה? לימודי פילוסופיה לא עושים לי טוב ;)
נוי
littlemissnoy.blogspot.co.il
תודה נוי, תתחדשי על הבלוג. כיף לקבל תגובות כאלו. אני מניחה שאם אני מוזרה ואת מזדהה עם מוזרויותיי זה עושה אותי מוזרה פחות ואותך יותר, לא ככה?
השבמחקלא מצאתי פה משו סופר מוזר, אולי כי גם לי יש את המוזיות שלי ותמיד נראה לי שהן יותר חמורות של אחרים.
השבמחקאני שמחה שגילית שלוק הספייס גירל לא מי יודע מה מחמיא. לכולנו היה רגע של נעלי בפאלו :)
כן, זו אשליה בלתי נמנעת שבדרך כלל מתפכחים ממנה בשלב זה או אחר :)
השבמחקגם לי הייתה תקופת בפאלוז. ובאמת שאני לא חושבת שיש לך במה להתבייש. הבלוג מעולה ואת אחת הכותבות הכיפיות והשנונות. גיליתי שהאנשים שהכי מפרגנים לבלוג שלי הם אלה שהכי חשבתי שיצחקו עלי. אקדמאים רציניים וסופר ביקורתיים שלוקחים כתיבה נורא ברצינות.
השבמחקממש ממש תודה, לילך. אני קצת נבוכה מהתגובות המפרגנות כאן. נראה לי שאין לי שום לגיטימציה להעלות אי פעם בעתיד איזושהי התלבטות בעניין.
השבמחקהו, הצחקת אותי מאוד :)
השבמחקאני מאוד מסכימה לגביי הגפליטע, אבל חייבת שלא להסכים בעניין המיונז והקטשופ. אני מוכנה לטבול באמבט של מיונז יום-יום. ועם הצ'יפס שלי אני הכי אוהבת מיונז וקטשופ מעורבבים יחד. זה עניין משפחתי אצלנו, אחותי ואני וגם האחיינים שלי, אוכלים קטשופ עם תוספות שונות. אבל ברור שהקשטופ הוא האטרקציה המרכזית... :)
את אחלה :)