לפני קצת יותר שנה התמרמרתי כאן על היעדרו של ספרינג קלין מזכך מחיי. אז הערב עשיתי מיני אחד שכזה ואני כותבת את הפוסט בעודי אפופה בניחוחות שמפו רצפות. בכלל, השנה אני יותר בענייני ניקיון מבשנים עברו. עדיין לא מרת'ה, אבל בטוח פחות אונורה דה בלזק (קראתי מתישהו שהוא נהג לכתוב כל הלילה כשהוא מתודלק במיליון כוסות קפה שחור. מזכיר לי את עצמי בשנה שעברה, רק עם קמפיינים בטוויטר במקום אבא גוריו, ובכל מקרה לא נשמע משהו שמסתדר טוב עם שגרת ניקיון).
אחת הסיבות לרנסנס המרת'ה סטיוארטי שעובר עליי היא היא פסיכולוגית מקסימה שיצא לי להכיר השנה. היא לא הפסיכולוגית שלי, אפשר לומר שאנחנו עובדות יחד. בכל מקרה, יש לה קטע עם ניקיון. כלומר - היא אוהבת לנקות ובכלל לעשות דברים עם הגוף. מבחינתה יש לזה ערך טיפולי - עבודות גופניות הן סוג של יצירה, חוויית עשיה שתמיד מביאה איתה סיפוק. כנראה שזה מה שהייתי צריכה כדי להזיז לעצמי את הסוויצ' בראש ולהוציא את סמרטוטי הרצפה מן הכוח אל הפועל.
סיבה אחרת ופרוזאית יותר, היא שפשוט יש לי יותר זמן השנה. בשנה שעברה עבדתי בסטארט אפ שמצץ לי את הנשמה, את הזמן ואפילו לא הרווחתי בו מי יודע מה. השנה אני עובדת בכל מיני דברים שעשויים לקדם אותי לקראת תואר שני בפסיכולוגיה. אני מרוויחה עוד פחות ממה שהרווחתי שם, אבל יש לי המון מרחב לנשימה. במובנים רבים אצטער מאוד כשהשנה הזאת תגיע אל קצה. מצד אחד אני כבר מתה להתחיל את החיים האמיתיים - בין אם תואר שני בפסיכולוגיה ובין אם איזושהי פלאן B (נגיד שיש לי כזו) במידה ולא אתקבל. מן הצד השני - אני לא יודעת איך אצליח לחזור לשגרה לוחצת. זה יהיה כמעט טראגי.
אין סיבה אמיתית להכניס לכאן את דאסטי, אבל (א) אני אוהבת אותה, (ב) השם שלה מתאר בצורה מושלמת את הפוסט, (ג) אני חייבת לשבור איכשהו את רצפי המלל שלי כדי שמישהו יצליח לשרוד את הפוסטים שלי עד סופם
ואני מחזירה את עצמי לענייני פסח. במסגרת ההשקה המחודשת של עצמי כבעלת זמן (יחסית) פנוי, אני שוקלת ברצינות ללכת לקנות מתנות לחג. אני ממש אוהבת לקנות מתנות לחגים. די שונאת לקבל, כי אף פעם אין לי איפה לשים אותן וכי אני יודעת טוב מאחרים מה אני רוצה באמת, אבל אוהבת לרכוש.
לחוויית הקניה יש כמה משמעויות בעיניי - קודם כל, זה הכי כריסמסי שיכול להיות כאן. נכון, בסופו של דבר מדובר במסחרה משומנת היטב, אבל אווירת טרום-חג תמיד מכבה אצלי את אנטנות הסרקזם ומפעילה את בלוטות הדביקות הנוסטלגיות. הציפיה שבאוויר דומה בעיניי לחמישי בערב בואכה שישי בבוקר (AKA - הזמנים האהובים עליי בשבוע) ואני נזכרת בעצמי הקטנה הולכת עם אמא למשביר במטרה למצוא מתנות לסבתות. ייתכן מאוד שאמא שלי סבלה ממסעות החיפושים האלו. ייתכן שאפילו אני לא נהניתי מהם בזמן אמת (יש לי זכרונות מעורפלים של שלטי שברת-שילמת מאיימים ומוכרות מבועתות מנוכחותי בת השש ליד סרוויסים) אבל באחסון לטווח ארוך שלי הם צבועים בגוונים ורדרדים.
 |
| ושוב אני שוברת רצף מילולי באמצעות תמונה. אבל היי, באביב סנופקין חוזר. יש איזשהו קונטקסט |
וחוץ מנוסטלגיה, עניין הקניה וההתחדשות הוא כמעט טקסי. כשאני קונה משהו (גם למישהו אחר) אני עושה את זה - אם במודע ואם לא - כי אני משוכנעת שזה ישפר את חיי. אחרי שהמוצר כבר אצלי ההתרגשות והציפיה שוככות, אבל השלבים שקודמים לרכישה - החיפוש, ההתלבטות, הניסיון לדמיין את עצמי אחרי - הם השווים באמת. הרי זו הסיבה שקניות הן ממכרות. כמו שהימורים אינם ממכרים בגלל הזכיות הספורדיות, אלא בגלל ההתרגשות שקודמת לחשיפת התוצאות. מעין פורפליי שכזה.
רציתי לכתוב פוסט חיובי ויצא שסיימתי בעוקצנות מרירה. אבל התכוונתי לטוב. מעבר לריגוש ולהתמכרות, אני באמת חושבת שיש ערך להתחדשות. מאוד לא אופנתי לכתוב את זה בעידן הצריכה המחושבת, אבל אני מאמינה בכך. למעשה זה דווקא מתחבר עם צריכה מינימליסטית. כשקונים הרבה וכל הזמן ההתחדשות מאבדת מערכה. כשקונים מעט (ואני קונה יחסית מעט בשנים האחרונות. סליחה שאני מעצבנת. זה תיקון לבינג'רית השופינג שהייתי בתקופת הצבא), הקסם עובד.
אני חושבת שהערך המוסף המקסים שהוספת לחויה המחרידה של קניית מתנות לחג יחד עם כל עם ישראל היא מקסימה. בטוח שבפסח הבא אני אסתכל על זה אחרת. בתור ילדה שנאתי ללכת עם אמא שלי לקניות. זה שיעמם אותי נורא, והכל היה צפוף וארוך. אני אוהבת לקנות מתנות לא למאורעות מיוחדים, זה הרבה פחות מלחיץ
השבמחק