שיר או שניים לתחילת השבוע\ this is me, then

בשיר המצוין שכאן - שנקרא je cours (אני רצה) של ריף כהן נתקלתי בזכות בלוג חמוד וחדש שגיליתי לפני כמה ימים. הגעתי אליו במקרה וכשהתחלתי לקרוא קצת נדהמתי. הרגשתי כאילו אני קוראת את עצמי של לפני כמה שנים. גם בגלל הנושאים, גם בגלל ההגשה, גם בגלל כיתובי התמונות, ההלקאה העצמית הבלתי פוסקת או ההתרפקות המודעת לעצמה על הבלוג המיתולוגי של מארקס ג'ייקוב. 

-- קצת כמו בפוסט הזה, שבו אני קוראת מתוך היומנים הישנים שלי.

כשאני קוראת אותה יוצאת ממני האחות הגדולה שבי. קצת כמו מה שקורה לי כשאני מסיעה אחרים באוטו שלי. בא לי להשיא עצות ולהכין חביתות. 

בתכל'ס את האלבום של ריף שמעתי בעיקר בשבוע שעבר. את השבוע הנוכחי, שנפתח בצורה הכי gloom-ית שאפשר לתאר, הייתי מוכרחה להרים קצת באמצעות glam (מגיע לי מכות על משחק המילים הזה). אני לא חושבת שהייתי מצליחה להביא את עצמי לצאת מהבית (לא כל שכן להראות כמו אדם מן היישוב) אם לא הייתי מג'פסטרת קצת. בסוף היה יום מוצלח ביותר ואפילו קיבלתי מיני קידומון בעבודה. תודה לך, מארק בולאן.

מילה אחרונה על כותרת הפוסט. ילדי ומתבגרות האלפיימז בטח זוכרים שזה היה שמו של אחד מאלבומיה של ג'יי לו (אם כי היא הוסיפה שלוש נקודות וכתבה - "This is me... then". מה שללא ספק מוריד לה שלוש נקודות על רהיטות. מזל שהיא לא פרסמה אותו בסטטוסים מצייצים וכתבה 'תהיו יוספים').

היא הסבירה אז שהאלבום נועד לשמש אותה כמזכרת. כלומר, שבעתיד היא תשמיע אותו לילדיה (וכמובן גם תראה להם את התמונות המצועפות שעל העטיפה) ותסביר שזו הייתה היא, אז. אני מצדי חשבתי שזה שם מחורבן והסבר מחורבן לא פחות. 

היום אני דווקא מבינה את הצורך לייצר מזכרות שמשמרות את התמצית של מי שאת כרגע, אבל אני מרגישה צורך לעשות את זה עבור עצמי ולא עבור צאצאיי העתידיים. נראה לי סופר מביך ונרקיסיסטי להראות לילדיי איזו צעירה ומגניבה הייתי, אבל מרגיש לי מאוד נכון ונחמד להראות לעצמי איזו סתומה הייתי. 

עד כאן מחדר החדשות.