יום חמישי, 20 ביולי 2017

טעם נרכש

כבר הרבה זמן לא התאהבתי בשיר. כשאני מדברת על התאהבות, אני מתכוונת להאזנה אינטנסיבית שלא יודעת שובע, עד מצב שבו שורות מסוימות כבר חקוקות לי במוח (ואני בכלל לא בחורה של ליריקס. אם אני שמה לב למילים זה אומר שבאמת שמעתי אותן טריליון פעם). מאז ההופעה של גאנז אני לא מצליחה להפסיק לשמוע את השיר הזה. הוא לא שלהם כמובן, אלא של להקה מאותה הסצנה שהשפיעה עליהם במובנים מסוימים. שיר דבילי למדי, אבל הוא איכשהו תפס אותי. תמיד הייתה לי חיבה לשיער מוגזם, איפור עיניים כבד וגברים יפים באופן אנדרוגני. 

שלוש דקות של טראש לא מתנצל

אני חושבת שלשמוע גלאם מטאל טראשי זה מרד הנעורים המאוחר שלי. פסיכולוגית שהלכתי אליה פעם אמרה לי שהיא חושבת שמעולם לא חוויתי באמת מרד נעורים (עכשיו, ממרום השכלתי וחשיבותי העצמית המוגזמת, אני תוהה עד כמה אני חושבת שזה משמעותי, מימוש מרד. עוד לא החלטתי). ובאמת לא מרדתי. בתחילת גיל ההתבגרות מאוד חששתי לשמוע מוזיקה טראשית שההורים שלי יזלזלו בה. לקח לי זמן למצוא את האומץ כדי להחצין את הגילטי פלז'ר הזה שלי בלי בושה, ואפילו מתוך גאווה מסוימת. 

עמוק בפנים, אני חושבת שכולם אוהבים מוזיקה כזאת. איך אפשר שלא? זה מכנה משותף בסיסי מאוד. ריפים דביקים וקליטים כל כך. זה כמו גלוקוז או לחם. ההתנגדות לזה מצריכה גמילה.   

הבטחתי לעצמי שלא אכתוב על ההופעה של גאנז. קראתי כל כך הרבה פוסטים עליה שגרמו לי להרגיש שתיעוד החוויה שלי יהיה מעשה טרחני מאוד. במיוחד הבטחתי לעצמי שלא אשתמש בביטוי "חזרתי לגיל 16". קודם כל, כי זה צירוף המילים הזקן ביותר שאני יכולה להעלות על דעתי. שנית, כי הוא נשחק עד דק בכל התבטאות שקראתי על ההופעה, בין אם הכותב היה בין 50 או בן 28 (ובכלל, להסתכל בנוסטלגיה אל גיל 16 ממרומי סוף שנות ה-20 זה קצת דוחה בעיניי. לא יכולה ממש להסביר למה). אבל כמובן שנהניתי מאוד. זה היה ערב של התפלשות בגילטי פלז'רס ברמה כזאת שאחר כך קצת התקשיתי לחזור ולתפקד. 

בפסיכולוגיה מדברים הרבה על מרחב מעברי, המקום הגמיש של האולי ושל האפשרויות. הדברים שנמצאים במרחב המעברי הם פוטנציאליים – נמצאים בין פנטזיה לבין מציאות. אני חושבת שבשבילי, להקשיב לאלבומים (בייחוד כאלו שאני אוהבת מאוד) זו הימצאות במרחב מעברי. ללכת להופעה, לעומת זאת, זה כבר ניתוץ של הגבול בין פנטזיה לבין מציאות. ולפעמים זה מטלטל, לעבור את הגבול. מרגש, אבל גם משתק ומרוקן לראות את יצירי הרצון שלך מתגשמים במציאות.

2 comments:

הילה לוי, תלתלים בלוג אופנה אמר/ה...

אני מרגישה שהתחלתי למרוד בגיל 15 ומאז לא באמת הפסקתי... ;-)

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

אז אנחנו בטח נשים קצת שונות :)

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...