יום ראשון, 28 בפברואר 2016

ימי הרוק האחרונים

אתמול הייתי בדיוק בת 26 וחצי (אני מתכוונת להמשיך לספור חצאי שנים, הבנתי שזה מוסיף אפיל נעורים). אם הייתי רוקסטאר כבר הייתי נוטה למות. 


אין לי זמן לכתוב ודווקא יש לי הרבה מה. אסתפק ברגע אחד מהסופ"ש שחלף. זה לא היה סופ"ש מוצלח במיוחד. לראשונה זה זמן רב הוקל לי קצת שהגיע יום ראשון. בעיצומה של אחת מסערות הרגשות של מוצ"ש הגעתי הביתה דומעת קלות, נכנסתי בטריקת דלת ושמתי בפטיפון את more than a feeling של בוסטון. הייתה לזה השפעה כפולה.

(א) זה די הוציא אותי מהבאסה. לפעמים כל מה שהבחורה צריכה זה קצת סבנטיז. (ב) תוך כדי העניין, הבנתי עד כמה כל המתרחש הוא סצנה מתוסרטת היטב. הבחורה שהולכת לבד בין ערביים, הדירה החשוכה והמנון הרוק שמתחיל להתנגן בדיוק ברגע הנכון (ואפילו המילים שלו מתאימות!). אם הייתי יוצרת סרט על חיי לא הייתי יכולה לעשות את זה טוב יותר, בחיתוך מדויק יותר ועם מינון הפאתוס הנכון. לפעמים ההכרה ששבית את עצמך באיזושהי קלישאה עוזרת מאוד to snap out of it. 




יום שבת, 20 בפברואר 2016

שיר לסוף השבוע

טוב, לא בדיוק שיר. אבל זה מספיק יפה.
נתקלתי בו באדיבות 8Tracks והוא היה נשמע לי נורא מוכר, עדיין לא הצלחתי להבין למה.

(אל תיבהלו מהציור הקשוח. שווה מאוד מאוד ללחוץ פליי)

הסופ"ש הזה מרגיש לי כמו לונג וויקנד, כי מחר חברתי הטובה מתחתנת וזה חגיגי בעיניי לא פחות מערב שבת. 
חשבתי שאני סרקסטית וקשוחה, אבל בסופו של דבר I'm excited and cannot hide it.

יום שלישי, 16 בפברואר 2016

last night i dreamt - פוסט חלומי חודשי

הלילה נהניתי (ולמעשה, סבלתי) מחלום כה הזוי ומטלטל, שנראה לי אין מנוס מפוסט חלומות חדש לחודש זה.


אני לא מפרטת פה דווקא חלומות מהחודש האחרון, אלא סתם כאלו שהצטברו לי ביומן החלומות המקוון שלי ובא לי להעלותם על הכתב גם כאן.

יוני 2011:
חלמתי שאני טסה לאנשהו ויושבת בטיסה ליד ג'ון לנון, הוא לא נראה ממש כמו עצמו בימי הביטלס, אלא אולי קצת אחרי הפירוק‬. ‫בכל מקרה הוא מאוד נחמד ואנחנו מאריכים בשיחה על כל מיני דברים, בעיקר על כמה קשה ומבאס לקום מוקדם בבוקר. ‫בסוף גם החלפנו מיילים‬. johnl@gmail.com. בחיי.

נפגשנו בתדר
*******************************
מאי 2011:
הייתי חולה. חלמתי ששכבתי עם האקס שלי. זה היה נורא. לא האקט עצמו‬, ‫אבל זה הגיע אחרי שהוא הכריח אותי או משהו כזה‬. רציתי לקפוץ מהחלון, כי לא ידעתי איך לספר לבן הזוג הנוכחי שלי. התעוררתי שטופת זיעה ובוכייה‬. כשהתעוררתי חבר שלי בא לבדוק למה אני בוכה ונורא התביישתי לספר לו. 
אבל סיפרתי.

*******************************
החודש (פברואר 2016):
חלמתי שאני זקוקה לתמונת דיוקן של עצמי ובמציאות של החלום, מקבלים דיוקנאות במספרות. בכל מספרה יש קומת גלריה שבה יש צייר דיוקנאות שמצייר פורטרטים לפי דרישה. אז אני הולכת למספרה\דיוקניה שכזאת.

בחלק אחר של החלום אמא ואני יושבות באולם קונצרטים. תוך כדי קונצרט אני קוראת ספר - לא כי המוזיקה לא מעניינת אותי, אלא כי זה משתלב טוב בעיניי. פתאום אני שמה לב להתרחשות מחוץ לאולם. מבעד לדלת הפתוחה של המקום אני רואה כלב ענק (ממש ענק. בגודל של קליפורד הכלב האדום הגדול) שוכב על גבו על מקלט מבטון.


הכלב מנסה להתהפך על הבטן, מתפתל נואשות ולא מצליח. כל התפתלות שלו כמעט מזיזה את המבנה שתחתיו מרוב שהוא עצום. בסופו של דבר הכלב מצליח, מתהפך על הבטן ואז קופץ בכבדות לקרקע. זה מרגיש כמו רעידת אדמה. כשהוא עושה את זה, כולם - כל יושבי אולם הקונצרטים וגם כל עוברי האורח בחוץ - עומדים ופותחים במחיאות כפיים סוערות. 

*******************************
הלילה:
אני אקצר, כי הוא ארוך ומפורט במיוחד.
חלמתי שסוף העולם מגיע בחתונה של חברתי הטובה. החתונה מתרחשת בבניין אפלולי עם כמה קומות, שבכל אחת מקומותיו מתרחש משהו אחר (החתונה מתקיימת בקומה העליונה אני חושבת). 

ציורים של אדוארד הופר מבטאים חלומות טוב יותר ממילים. ככה החלום הזה הרגיש. הציור נקרא sheridan theater
בתחילת האירוע, עוד לפני החופה, אני יוצאת החוצה. כשאני בחוץ אני רואה כדור אש ענק יורד מהשמים. אני נמלטת חזרה אל הבניין, סוגרת את הדלת ובפס הצר שמתחת לדלת אני רואה להבות. משיחות עם אנשים בפנים, מתברר לי שכדור האש הזה פגע איפשהו בארץ ויצר מכתש. בפנים חברתי כבר מורידה את שמלת הכלה שלה וחוזרת לג'ינס וטישרט. היא אומרת שלא בא לה ללבוש את השמלה יותר.

אנשים מתחילים ללכת הביתה ואנחנו נותרים בקבוצות קטנות מכונסות. אני יוצאת למרפסת ורואה שבניין ענק, שלא קיים במציאות אבל בחלום מדובר בארכיון הראשי של המדינה, מתעופף באוויר. כאילו התנתק מיסודותיו ועף עד שנעלם מן העין. אני המומה וקוראת לכולם לבוא לראות. אחריו עוד בניין מתנתק מהיסודות וממריא לאוויר - הפעם זה בניין אדום ענק שדומה בצורתו למגדל האופרה בתל אביב. 

כזה, באדום ובשמיים
אני מנסה לפתוח אתרי חדשות ורואה שבאף אחד מהם לא כתוב כלום על האפוקליפסה. אני יוצאת שוב החוצה ומשום מה מתרחצת באיזה מאגר מים ואז רואה שמסביבי יש שלל מאגרי מים קטנים שמתחילה לצאת מהם לבה. אני נמלטת חזרה לבניין, מתרוצצת בין הקומות שלו ומנסה לתקשר עם האנשים שם, אבל כולם אדישים אליי לחלוטין. 

*******************************
לא בא לי לצרף לכאן את השיר שבכותרת, כי הוא כבר היה פה פעם מזמן.
במקום זה, קבלו את ירח-שלט-החוצות. אין שום קשר לנושא הפוסט, אני סתם ממש אוהבת את השיר הזה. שמעתי אותו אתמול באיזה בר שישבתי בו עם חברה והם הרוויחו אלף נקודות אצלי.


יום שני, 8 בפברואר 2016

Star Spangled

יש לי לק שנראה כמו ליידי גאגא בסופרבול.


קוראים לו Star Spangled של Orly ויש מצב שאפילו כתבתי עליו פעם פה, בימים הרחוקים שבהם חשבתי שאהיה חמודה וקלילה ואכתוב על איפור וציפורניים. 
רק כדי להבהיר: אני ממש אוהבת את ליידי גאגא, הביצוע מלא השבנג שלה מצוין בעיניי ואני מתה על הלבוש והאיפור הגלאמיים. מארק בולאן מהפוסט הקודם היה מאשר. 

 סטאר ספנגלד. מתוך האתר של אורלי בכבודם ובעצמם (אם כי התמונה לגמרי מתאימה גם כראייה מז"פית)

אגב, את הסרטון של הליידי שלח לי הבוקר חבר שלי. גבר אמיתי לא מתבייש לפרגן לדיוות (ואף לחלוק רשמים מהביצוע הזכור לטוב של וויטני ב-91'). 

הצפיה בביצוע של וויטני צמררה אותי. כל אזכור מלחמת המפרץ ברקע הזכיר לי סרטון שראיתי לא מזמן, של שבויי מלחמת ההתשה ויום כיפור חוזרים לישראל. אני לא בחורה שמתלהבת יותר מדי מפאתוס לאומי, אבל יש משהו בחיבור הזה בין האישי לבין הגדול והדורסני שמרתיע ומסקרן אותי גם יחד. 

יום שישי, 5 בפברואר 2016

שיר או שניים לתחילת השבוע\ this is me, then

בשיר המצוין שכאן - שנקרא je cours (אני רצה) של ריף כהן נתקלתי בזכות בלוג חמוד וחדש שגיליתי לפני כמה ימים. הגעתי אליו במקרה וכשהתחלתי לקרוא קצת נדהמתי. הרגשתי כאילו אני קוראת את עצמי של לפני כמה שנים. גם בגלל הנושאים, גם בגלל ההגשה, גם בגלל כיתובי התמונות, ההלקאה העצמית הבלתי פוסקת או ההתרפקות המודעת לעצמה על הבלוג המיתולוגי של מארקס ג'ייקוב


כשאני קוראת אותה יוצאת ממני האחות הגדולה שבי. קצת כמו מה שקורה לי כשאני מסיעה אחרים באוטו שלי. בא לי להשיא עצות ולהכין חביתות. 

בתכל'ס את האלבום של ריף שמעתי בעיקר בשבוע שעבר. את השבוע הנוכחי, שנפתח בצורה הכי gloom-ית שאפשר לתאר, הייתי מוכרחה להרים קצת באמצעות glam (מגיע לי מכות על משחק המילים הזה). אני לא חושבת שהייתי מצליחה להביא את עצמי לצאת מהבית (לא כל שכן להראות כמו אדם מן היישוב) אם לא הייתי מג'פסטרת קצת. בסוף היה יום מוצלח ביותר ואפילו קיבלתי מיני קידומון בעבודה. תודה לך, מארק בולאן.



מילה אחרונה על כותרת הפוסט. ילדי ומתבגרות האלפיימז בטח זוכרים שזה היה שמו של אחד מאלבומיה של ג'יי לו (אם כי היא הוסיפה שלוש נקודות וכתבה - "This is me... then". מה שללא ספק מוריד לה שלוש נקודות על רהיטות. מזל שהיא לא פרסמה אותו בסטטוסים מצייצים וכתבה 'תהיו יוספים').

היא הסבירה אז שהאלבום נועד לשמש אותה כמזכרת. כלומר, שבעתיד היא תשמיע אותו לילדיה (וכמובן גם תראה להם את התמונות המצועפות שעל העטיפה) ותסביר שזו הייתה היא, אז. אני מצדי חשבתי שזה שם מחורבן והסבר מחורבן לא פחות. 

היום אני דווקא מבינה את הצורך לייצר מזכרות שמשמרות את התמצית של מי שאת כרגע, אבל אני מרגישה צורך לעשות את זה עבור עצמי ולא עבור צאצאיי העתידיים. נראה לי סופר מביך ונרקיסיסטי להראות לילדיי איזו צעירה ומגניבה הייתי, אבל מרגיש לי מאוד נכון ונחמד להראות לעצמי איזו סתומה הייתי. 

עד כאן מחדר החדשות.

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...