יום שישי, 29 בינואר 2016

Thunder only happens when it's raining - פוסט חלומי לסופ"ש

העבודה והחיים (או המתים) מתבלבלים לי בחלומות. הלילה חלמתי שדיוויד בואי היה בשבי המצרי. לא זוכרת אם כשבוי ישראלי או לא. בבוקר החלום היה שקוף וברור כמו בדולח (סליחה על העיברות החופשי שעשיתי ל-crystal clear), עכשיו יש לי רק תמונה מטושטשת שבה בואי המבוגר מחליף חוויות עם פדוי שבי אחר.


פרויד מגחך בקברו על החלומות שלי. אני ממש קלישאה של סטודנטית לפסיכולוגיה. אבל מאז ומעולם היו לי חלומות ציוריים ועזי פרטים, לא פיתחתי אותם במהלך התואר. במחלקה הקלינית של בן גוריון יש חוקרת שעוסקת בחלומות. בתור הצָפְנַת פַּעְנֵחַ שאני, נראה לי שזה כמעט מחויב המציאות שאעשה את המאסטר שלי אצלה.

זאת נראית לי כמו הזדמנות טובה לחלוק כאן קטעים מתוך כמה מחלומות העבר שלי. חלקם מצחיקים, אחרים מטרידים. יש כאלו שאני זוכרת לאורך שנים, יש כאלו שנשארים איתי רק כי שלחתי לעצמי (הוריי ג'ימייל) מייל על תוכנם מיד כשהתעוררתי. בכל מקרה, כל הקטעים מובאים כלשונם (למעט שמות שצונזרו) מתוך יומן החלומות שאני מנהלת.

1. (ינואר 2016)
"דנה קסלר ועוד בחורה שהיא אושיית מוזיקה באות להתארח בבית של ההורים שלי. וגם ג'רוויס קוקר, שעושה שם הרואין. דנה יושבת לכתוב בחדר העבודה לשעבר של אמא ומגלה לי על קיומה של מרפסת שלא הכרתי בבית - ממש גדולה, פינתית, שממוקמת מחוץ לחדר האמבטיה של ההורים. היא מלאה חבלי כביסה עם בגדים שנראה שתלויים שם כבר שנים ואני חושבת לעצמי שהם בטח של הדיירים הקודמים (שגרו שם בשנות ה-90).

דנה שואלת אותי אם אוכל לפנות לה שם כמה חבלי כביסה, כי היא חייבת לכבס ולא רוצה לתלות על החבלים שאנחנו משתמשים בהם (שזה קצת מגעיל ומעליב בתכלס). אני לא מפנימה את העלבון, כי אני מתלהבת נורא לגלות את החלק הנוסף בבית שלא הכרתי ומנסה לחשוב איך אפשר להגיע אליו (אין יציאה לשם מחדר האמבטיה, אז אני מניחה שיש איזשהו גרם מדרגות חיצוני שלא ידעתי על קיומו, או מעבר מהמרפסת השניה)"

קסלר. הכותבת שהכי הערצתי ב"תרבות מעריב" של תחילת האלפיימז
************

2. (ספטמבר 2014)
"פורצים לבית של אבא ואמא כשאני שומרת עליו (כל המשפחה בחו"ל) ואני מגלה את זה רק ביום שאחרי, כשאני לא מוצאת את הארנק שלי. מישהו (חבר של אחי) אומר לי "מה, לא שמעת שפרצו לבית שלכם בלילה?" ואני נבעתת מהמחשבה על כך. אבא ואמא חוזרים מחו"ל בגלל התקרית ומסתבר שהם ידעו מזה, אבל לא הודיעו לי (למה?)"

************

3. (יולי 2014)
"ר' ואני צריכים לצאת להצגה עם סבא וסבתא, לפני זה אני מראיינת בטלפון (לא יודעת במסגרת מה) שני כוכבי ילדים (נראה לי שאלו היו יון תומרקין ועמית פרקש, שמשחקים באיזו סדרה בערוץ הילדים. לא יודעת מאיפה הבקיאות). הטלפון שדיברתי ממנו לא היה אלחוטי והתהלכתי איתו ברחבי הבית, כך שהחוט שלו נמתח ונמתח. בשלב מסוים ר' אמר לי - "לא שמת לב, אבל החוט התנתק ולא הקלטת כלום". נורא הצטערתי, כי זה אמר שהראיון הלך לשווא. תוך כדי חלום חשבתי שזה נורא מוזר, איך ייתכן שהחוט התנתק ובכל זאת שמעתי את מי ששוחחתי איתו? ואיך בכלל מקליטים בטלפון קווי?"


************

4 ואחרון לפוסט זה (גם מיולי 2014! מה קרה לי אז?)
"הלכתי ברחוב תל אביבי שנראה יותר כאילו הוא ממוקם בירושלים (היו שם בתי אבן והרבה צמחיה ירושלמית. זה הזכיר לי את בית הכרם) ולפתע נכנסתי לתוך הבניין שמתגורר בו יהודה לוי (השחקן, לא הפייטן), עם עוד שותף, שאין לי מושג מי הוא, אבל בחלום ידעתי שהוא מפיק מסיבות.

הם ישבו בלובי הבניין ואכלו ארוחת בוקר בסגנון אירופאי (עם ביצים ובייקון, משהו לא בריא במיוחד), ואני חשבתי שזה מוכיח שיודלוי עובד על כל מדורי הרכילות, כי אחרי הפרידה מנינט הוא מנסה לשדר תדמית של מישהו בריא (זה נכון - במציאות הוא בעל חדר כושר מפונפן) ובעצם ברור שהוא רק מתקרחן עד השעות הקטנות של הלילה, כי מי אוכל ארוחה כזאת אם לא מי שצריך לספוג באוכל מושחת את כל הכימיקלים שהוא צרך.

כשהמשכתי ללכת הצטרפה אלי עוזרת הבית של יהודה לוי ושותפו, שהייתה לא צעירה במיוחד, בעלת שיער בלונדיני ומבטא רוסי, והתחילה לספר סיפורים מסמרי שיער על הדירה. זה הזכיר לי ממש (גם תוך כדי החלום!) את הקטע בשטן במוסקבה, עם עוזרת הבית החטטנית גרוניה ב"דירה המשוקצת" ברחוב סדוביה 10. אפילו אמרתי לה את זה בחלום - אבל לא קראתי לה חטטנית. היא מצדה מאוד שמחה על ההשוואה לסצנה הבולגקובית והמשיכה לספר לי סיפורים עסיסיים (אולי חלקם היו אפילו על-טבעיים. אני לא באמת זוכרת).

וזו הדירה האמיתית ברחוב סדוביה
************

תוך כדי כתיבה נזכרתי שבואי באמת גילם פעם שבוי מלחמה, בסרט "חג שמח, מיסטר לורנס". אני מניחה שפריט המידע הזה ישב לי איפשהו בתודעה וליהק את עצמו לחלום. התמונה שבראש הפוסט היא מתוך הסרט. 

יום שבת, 16 בינואר 2016

I'm an alligator

הבלוג באבל עקב מותו של הגדול מכולם.
כל דבר שאכתוב עליו יהיה דביק, נורא ומגעיל (ממש כמו כל סטטוסי הפח שרצו השבוע בפייסבוק. אפילו כותרת לפוסט לא הצלחתי למצוא מרוב חשש להגעיל), אז נראה לי שהדבר הנכון הוא להדביק כאן לינק לכל הפוסטים על דיוויד בואי
אולי בעוד כמה שבועות אשתף קצת ברגעי הבואי שלי. 
ובכל זאת אני חייבת לומר שנורא נורא אהבתי אותו ובכל פעם שאני חושבת על זה שהוא באמת באמת מת, יש לי מחנק בגרון ודמעות-אליגטור בעיניים. 
עד כאן מאגף הפאתט. 
חזרתי לכתוב הצהרות כוונות\הצעות מחקר\את דם ליבי ומוסר כליותיי לכבוד המועמדות לתואר השני בפסיכולוגיה. 


יום רביעי, 6 בינואר 2016

הכללים

לפני כמה חודשים נכנסתי לבינג'ינג עמוק על הבלוג של ענבל אביזמר. אחד הפוסטים שלה עסק בקוד הלבוש הקיבוצניקי של נעוריה ובעקבותיו ניסיתי לחשוב מה היה הדרס קוד המובהק של גיל ההתבגרות שלי. אני חושבת שניסינו להתלבש קצת כמו קיבוצניקים, אבל אפילו לא ידענו שאנחנו מנסים.

כשאני אומרת אנחנו אני מתכוונת לפלח הצופיפניקי בתוך היישוב שבו גדלתי. היינו חבורת ילדי שמנת, אבל דגלנו במראה הכאילו לא מתאמץ. כביכול מוזנח אבל בעצם בעל כללים ברורים מאוד. 

זה מה שהצלחתי לדוג עד עכשיו מנבכי הזיכרון שלי:
שיער: ארוך ארוך ארוך, עם שביל באמצע. שביל בצד נראה לי אז כמו תחפושת. אני זוכרת שפעם (לפני איזה מופע של הצופים לדעתי) ניסיתי לסרק את השיער הצידה ונראיתי לעצמי כמו דמות ממחזמר. כמובן שהיום אני הולכת אך ורק עם שביל בצד.
שיער 2: ראסטות. בעיקר לבנים, אבל היו גם כמה בנות. אני עדיין חושבת שזה יפה. יש בזה משהו עוצמתי, ביכולת הזאת לפסל את (ועם) השיער.
איפור: עפרון שחור בתוך העין. זהו. אודם נחשב של זקנות (אודם באופן כללי היה די פאסה בתחילת שנות האלפיים, לא?)
מכנסיים: מתרחבים בגזרה נמוכה. there's no other way.
מכנסיים 2: מתרחבים שמעליהם מכנסי חאקי גזורים עד הברך (גם מחמם, גם סמל סטטוס. איזה סטטוס? שאלה מצוינת)
מכנסיים 3: מכנסי דייגים. איך אהבתי. אני עדיין לא מצליחה להפנים שזה בעצם מכוער (ולראיה: מכנסי הפיג'מה האהובים עליי ביותר הם זוג מכנסי דייגים מהוהים ביותר שהיו של מי שהיה חבר שלי בתיכון).
מכנסיים 4: בוקסרים של בנים בתפקיד שורטס.
סווטשרטים: גדולים של בנים.
המחשה: אני עם סווטשרט גדול של בן מגודל כלשהו. וואו, איזה שיער ארוך היה לי!
חולצות: גזורות, מטיולים של השבט (והכי נחשק: של שבטים אחרים. כמו שמוזיקאי לא ילך עם חולצת ההרכב של עצמו, כך ראשג"ד מנווה מגן יעדיף ללכת עם חולצות מיום צופה של שבט רכ"ס). ציירתי המון מהחולצות השבטיות של אותה תקופה, ללבוש אותן היה ממש היבריס מצדי.
גופיות: זעירות מאוד מאוד, או גופיות סבא. מאוד אהבתי ללכת עם חלק עליון זעיר ומכנסיים ענקיים, הרגשתי ככה כמו גוון סטפאני או לפחות ספורטי ספייס.
גופיה קטנה, מכנסיים עצומים. אפילו קיילי הפנימה את המסר אי שם ב-2001

תכשיטים: עגיל חישוק באף. אני עדיין אוהבת, אבל כבר לא נוח לי איתו.
תכשיטים 2: צמידי חוטים.
נעליים: שטוחות. עדיף נעלי וונאבי-סקייטרים, כאלו שלא צריך לפתוח את השרוכים בהן אף פעם ואפשר לדשדש בהן כמו בכפכפים (אני התקמצנתי על ואנס אז היה לי את החיקוי של לי קופר).
חצאיות: מעטפת הודיות בגזרה נמוכה. הולכות מעולה עם הגופיות הזעירות הנ"ל.
שמלות: רק פעם בשנה. היה לנו "נשף" של הצופים ולכבודו נאלצתי בכל פעם להשאיל שמלה ממישהי ולהרגיש כאילו יצאתי מעורי. הרגשתי כל כך מוזר בשמלה. שמנמנה יותר, כאילו הירכיים שלי מודגשות בצורה מוגזמת (לעומת המכנסיים העצומים שלבשתי ביומיום הן אכן היו יותר מודגשות). ל"נשף" סיום התיכון, שהיה באיזה פאב קיבוצי באזור, קניתי שמלה ביום שלפני המסיבה. למעשה קניתי שתיים ועם אחת מהן אני הולכת עד היום. 
תעוזה אופנתית: ללבוש ג'ינס מתרחב ומעליו קומבניזון. לחתום את הלוק עם ד"ר מרטינז. זה כמובן היה מראה חגיגי שנשמר אך ורק לשישי בערב. בדיעבד זה קצת מראה נוער הגבעות, אבל יש בו משהו נוסטלגי ומקסים בעיניי. 

כיום אני מבינה את המוגבלויות שבמראה הזה, אז לא חשבתי שאפשר בכלל להיראות אחרת. נראה לי שעד היום זה ה"קומפורט לוק" שלי, שבו ארגיש הכי בנוח ובתוך העור של עצמי. אולי מינוס חולצות הצופים. אף פעם לא התלהבתי יותר מדי מבגדים שטשטשו לי את קו המותן. 

יום ראשון, 3 בינואר 2016

איפה הייתי ומה עשיתי

אי אפשר ככה לא לכתוב ארבעה חודשים ואז לחזור בתירוץ של איזה פוסט על מכוניות ובריטפופ. אז הנה ההסברים להיעדרותי הממושכת.

1. סיימתי את התואר
דו חוגיים נהנים יותר

2. עשיתי מתא"ם (שזה המבחן שנדרש עבור רוב התארים השניים בפסיכולוגיה). חשבתי שאני עושה אותו סתם כדי לא לחסום אפשרויות, אבל מפה לשם נכנסתי לתוך הסחרור של להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. אני שואלת את עצמי שבע פעמים ביום אם אני בדרך הנכונה. 

3. אני נאבקת עכשיו עם שלל הדרישות התמוהות יותר ופחות של המגמות לתואר שני. רובן ככולן רוצות קורות חיים מתוארים בצורה נרטיבית וגדושת תובנות. חבל שלא התמדתי בכתיבת הבלוג בחודשים האחרונים, כי עכשיו אני מרגישה מגה-חלודה בכתיבה על עצמי. 

4. אני הולכת כמו טטל'ה לשלל ימים פתוחים. זה כבר יוצא לי מכל החורים ואני לא מסוגלת יותר לשמוע את המילה פרקטיקום, אבל בעקבות אירועי סוף השבוע אני חושבת שאולי נועדתי להגיע לכל אחד ואחד מהם.

אני אסביר: ב-31.12 נזכרתי שיש למחרת יום פתוח במרכז הבינתחומי. ממש לא רציתי ללכת, כי בניתי על שישי רגוע שיתחיל בחד"כ וימשיך בקניית חזיות בדיזנגוף. כמובן שבסוף נסעתי לבינתחומי בעיניים טרוטות, השקיתי את עצמי בקפה על חשבון משלמי שכר הלימוד המופרך ומשם נסעתי צפונה להורים. בדיוק כשעמדתי לפרוש לשנ"צ שמעתי מה קרה בחנות שבה קניתי שמן קוקוס ממש לפני שבוע. זה גרם לי להרגיש כמו תותי בפרק של פלורנטין על הפיגוע בסנטר (פרק 11 עונה 1, for whom it may concern).

יום שבת, 2 בינואר 2016

בדרך לחוג קראטה\שיר לתחילת השבוע


בזמן האחרון אני מסתובבת עם אוטו ברחבי העיר. כשאני עם אוטו אני מרגישה ממש גדולה וסופר אחראית. כאילו אני אמא של עצמי ושל כל מי שזוכה לטרמפ ממני.

כשרק הוצאתי רשיון, אי שם בעשור הקודם (הולי שיט), כל כניסה למושב הנהג נמזגה בתחושת איום סטריאוטיפ קשה - כאילו אני מוקפת בנהגים מחופספסים ומנוסים שרק מחכים שאפשל. כדי לשכך את החרדה ולהרגיע את הקולות שרצו לי בראש הקפדתי לשמוע דיסקים קשוחים ו\או מצחיקים בווליום ממש גבוה (שחקתי עד דק את שבע של שבק ס' ואת the real thing של FNM, ששניהם למעשה גם מצחיקים וגם די קשוחים).

מצחיק וקשוח, כאמור. מתוך הקליפ של השיר האהוב עליי באלבום
כשאני מתמקמת היום מאחורי ההגה אני מרגישה כאילו אני הולכת לקחת מישהו לחוג. וכידוע (כלומר, כידוע לי), מי שמסיע לחוגים לא מנסה להראות קשוח, לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד ובכלל פחות עסוק במה חושבים עליו אחרים. לונג סטורי שורט - חמי, מירו ומייק פאטון נחים קצת בקלמר הדיסקים כי התחלתי לשמוע רדיו באוטו. ומזל גדול, כי בזכות איזו תכנית לילה גיליתי את השיר הישראלי הכי בריטפופ שנעשה ככל הנראה אי פעם.


איך כל מה שזוכרים מקרח תשע זה את "אותו לנצח"? סרטים זה שיר הרבה יותר כיפי בעיניי. קודם כל, אני בעד כל שיר שיש לו קליפ (בייחוד אם הקליפ הוא קצת יותר מהופעה חיה בזהו זה). חוץ מזה, נועם רותם מביא אותה בחיקוי חמוד למדי של יקיר הבלוג ברט אנדרסון. בכלל, ממש מגניב שהשיר עמד במבחן הזמן ולא נשמע כמו הפקת ניינטיז עייפה ועפשה. מעניין אם גם השכנים שלי חושבים שהוא עמד במבחן הזמן, כי ביומיים האחרונים הוא התנגן בדירה מספר דו ספרתי של פעמים והקירות בבניין ממש דקים.

(היי, עכשיו גיליתי שבשרת העיוור חשבו ממש כמוני. נשבעת שכתבתי לפני שקראתי את זה).

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...