חפש בבלוג זה

יום רביעי, 31 באוגוסט 2016

bluesing

הורים וילדים בסוף החופש הגדול. כמה דיו מקלדות נשפך על זה. בתקופה האחרונה זה היה נושא השיחה העיקרי פחות או יותר בכל קבוצת פייסבוק שאני חברה בה (אגב, קטע מדהים עניין הקבוצות. אני מרגישה שכל השיח הפייסבוקי מתנהל היום במעגלים קטנים של תחומי עניין משותפים. מעניין אם פייסבוק בעצם דחפו לזה, נראה לי שזה מקל על טרגוט פרסומות לגולשים. אבל כרגיל אני גולשת לאסוציאציות וקונספירציות). 

בקיצור - הורים וילדים בסוף החופש הגדול. האם זה באמת כלכך גרוע? כשקראתי פוסטים של אמהות מיואשות או אבות רענן-שקדיים, נטיתי לפקפק בכך. אני מרגישה שאנשים בעיקר נהנים לקטר, כי זה מאפשר להם לא להיות בחוויה עצמה (ועוד לקבל על זה את החיזוק החיובי האולטימטיבי - לייקים של תשומת לב). כמו שמקטרים על למידה למבחנים או על יום ראשון בבוקר.

ובכל זאת, משיטוט אקראי ברחובות ניכר היה שאנשים באמת קצת מאבדים את זה וזולגים לאיטם לצורת תפקוד קמאית והישרדותית. משהו בסגנון חזון אחרית הימים של טיילר דרדן. בשבועות האחרונים ראיתי שלל ילדים עושים פיפי (ואולי גם קקי? לא נעצרתי כדי לבדוק) בשדרות וקרנות רחוב כאלו ואחרות. השיא היה אתמול - נתקלתי בילדה כבת 4, עירומה כביום היוולדה, שעמדה לבד באמצע דיזנגוף. במקביל, אמא שלה זינקה לכביש. בהתחלה זה נראה כמו אקט אובדני. אחרי כמה שניות הבנתי שהיא קפצה לקחת חבילת מגבונים ממכונית שעמדה באמצע הנתיב. 

Gloucester Beach, Bass Rocks, 1924, Edward Hopper

עדיין על דיזנגוף, בעודי כותבת את ההגיגים האלו בטלפון (גיליתי פיצ'ר מצוין של גוגל שמאפשר לי לעשות את זה בקלות), התיישבתי על שלולית דביקה שהשאיר איזה פעוט נופש אחר שישב כאן עם אמו לפני. היא הסתכלה עלי בלי לומר מילה. לרגע ראיתי הבזק מאשים במבט שלה, כאילו היא נוזפת בי על החוצפה שבלכתוב דברים שכאלה כשאין לי בכלל ילדים. או בכלל, על החוצפה שבנוכחותי המתריסה ונטולת הילדים. 

אבל עם כל השיפוטיות, או הרתיעה מההתמודדות הדביקה (תרתי משמע) הזאת, יש לי אפשרות להתחבר לזה באופן אישי. זה מזכיר לי את השנים שהעברתי בתור מדריכה-ראשגדית-מרכזת בצופים. תחושת הטירוף שאחזה בי מדי פעולה, המחשבה של "רק לצלוח אותה". פתקים, אבנים ולכלוכים כאלו ואחרים נתחבים בבהילות אל אינספור כיסיי ואל הג'אנספורט המעוך שלי מדי יום שלישי ושבת בין 16:00 ל-18:00. תחושה של אטפל בזה אח"כ, עכשיו אני חייבת להיות בהווה. 

זו לא הייתה חוויה רעה, אבל כן קצת מוטרפת. ניתוק כמעט מוחלט מעצמי. אפילו לא ממש כניסה לדמות אחרת, פשוט אובדן היכולת להסתכל על עצמי מבחוץ. אולי זו התחושה של הורות. אני מקווה ששבריר התובנה הזה שהבליח אצלי פה יאפשר לי להיות מודעת לזה יותר כשיגיע יומי. 

יום ראשון, 28 באוגוסט 2016

reclaiming haifa

לסבתא שלי יש מסורת נהדרת ונדיבת לב במסגרתה היא מזמנת לחיפה מדי אוגוסט את אחותי ואותי כדי לקנות לנו מתנות יומולדת. היא תמיד מתעקשת שנלך לגרנד קניון, אולי מתוך מחשבה שזה מה שאנחנו מעוניינות בו, ומגבה את עצמה בטענתה הנצחית ש"אין מה לעשות בחיפה" ושהצעירים אוהבים את הגרנד. 

בהתחלה לא הייתה לנו התנגדות כי היינו צעירות ואהבנו את הגרנד, אבל בחלוף השנים צימחנו מצפון טבעוני-סביבתי-אנטי-תאגידי (בעיקר אחותי) וסנוביזם קניונים בסיסי (אני). בכלל, הסתקרנו לראות מה בכל זאת יש בחיפה עצמה ולא לחוות רק את אוויר המזגנים גדוש המשפחות הלחוצות של הקניון. כבר כמה שנים אנחנו מתלבטות איך לומר לסבתא שאנחנו פשוט רוצות לבקר איתה במרכז הכרמל, במחוזות הנוסטלגיה המשפחתיים, ושהמתנות אר נוט דה אישיו. 

השנה הצלחנו. הסתובבנו בעיר עצמה והרגשנו צודקות ונכונות מתמיד. החנויות על ציר מוריה ממש מתוקות. אמנם רובן באמת "לא לצעירות", כפי שמציינת סבתא, אבל יש גוד וייבז (וגוד וייבערס) ובאורח פלא מצאנו מה לקנות. אני לא ממש יודעת לצלם (בטח לא בתאורת חדר. באור טבעי אני עוד מצליחה קצת לזייף כישורי אינסטגרמיות, אבל כשהשמש שוקעת אני הופכת לדלעת), אבל מצרפת בכל זאת תמונות של מה שקניתי: קרופ-טופ סבנטיזי שאני מתה עליו מחנות בשם אגטה (לא זולה בכלל, אבל היה שם סייל שווה היום) ועגילים אולד-סקול סבתאיים ומנצנצים, כמו שכבר מזמן רציתי (סבתא זה השחור החדש. לא יודעת מה נסגר עם קיבעון הליידי-לייק שנחת עליי לאחרונה), ממרכז פנורמה שהוא מבחינתי חתיכת נוסטלגיה טהורה. 

בדרך דרומה אחותי ואני הסכמנו שזו ממש חולצת קים מפריקס אנד גיקס
i am 27, going to 77
חוץ מזה התלבטתי ארוכות אם לקנות סנדלים יפים באופן סופיסטיקייטד (מה זה אומר? שהם לא מחמיאים בצורה מובנת מאליה. כנראה שהחברות שלי יאהבו אותן יותר מבן זוגי. אבל הם גורמים לי להיראות סופיסטיכוסית) ומדהימים בנוחותם מאיזה בוטיק נעליים ששכחתי את שמו (על שדרות מוריה, ליד לחם ארז). אני בכלל לא צריכה עוד סנדלים על עקבים אלא פלאטס ולכן החלטתי לא לקנות אותם, עכשיו אני קצת מצטערת. גיגלתי כדי לבדוק אם מוכרים את הבראנד הזה בעוד מקומות (חברה פורטוגלית בשם bullboxer) ומצאתי שיש סנדלים כאלו באיזושהי רשת היי-סטריט ישראלית, ושהם עולים שם פי שניים ממחירם בחנות החיפאית. עכשיו אני מצטערת אפילו יותר :( 

כמובן שחבק הקרסול הזה הוא מה שהופך אותם מיפים ליפים באופן סופיטיקייטד
רציתי שהפוסט הזה יהיה יותר מורנינגסטארי. כלומר, יותר מתוחכם וגדוש תובנות ולא סתם "תראו מה קניתי ותצדיקו את מה שאני עוד רוצה לקנות", אבל בימי כתיבת התזה דנן, שבהם אני מתבוססת בהאשמה עצמית ולא מאפשרת לעצמי לכתוב דברים שאינם עוסקים בפסיכולוגיה קלינית, אני חייבת לפרסם פוסטים במהירות האפשרית אם אני רוצה שהם יעברו את שלב הטיוטה. 

בכל זאת אצרף איזו חפירה ורבלית לסיום.
אחותי סיפרה לי שאמא שלי החליטה איזה זרם דתי מתאים לכל אחד מאיתנו (כלומר, אחיי ואני). אני יצאתי קתוליות. אני חושבת שכרגיל, היא ממש צודקת. לא רק שאני שופטת את עצמי בחומרה אינקוויזיציונית ורואה כל גילוי הנאה כחטא (עד כאן אפשר גם לסווג אותי כפוריטנית וזה יתאים), אני גם מאוד אוהבת דברים גרנדיוזיים וגדולים מהחיים (גם קתדרלות. אבל גם גלאם רוק). חוץ מזה, אני הראשונה (מבין אחיי). וגם - יש לי אישיו בלתי מסתיים עם ריצוי סמכות הורית (שרובו ככולו מתרחש בתוך הראש שלי). 
קראו לי מהיום הגמוננינגסטאר. 

יום שלישי, 16 באוגוסט 2016

stars fading, but I linger on

יומן החלומות סטרייקס באק. מעניין שבתקופה האחרונה כולם היו מפחידים ו\או לא נעימים. התיאורים של כולם נכתבו בזמן אמת, בבוקר שלאחר החלום, ותועדו ביומן שאני מנהלת.

30/5/16:
חלמתי חלום ממש מבעית, אם כי הוא לא העיר אותי בבעתה ונזכרתי בו רק עכשיו ולא כשהתעוררתי.
בחלום עיוותי לעצמי איכשהו את הפנים (לא סתם בהעוויה מוקיונית, הפנים שלי הפכו ממש לפנים של מישהי אחרת, מכוערים מאוד) ולא הצלחתי להחזיר לעצמי את הפנים הקודמות שלי. 
זה הזכיר לי (יכול להיות שאפילו בחלום עצמו) סיטואציה מפחידה שמתוארת ב"יצר לב האדמה" של שהרה בלאו. 

29/7/16:
חלמתי שאני עדה לאיזשהו מקרה בעל חשיבות חדשותית. אולי תקרית ירי או משהו כזה.
ואז מתחילים לבוא אליי בדרישות מאיזה כלי תקשורת שעבדתי בו פעם. שאדווח להם, או משהו כזה. כל מיני גברים מבוגרים וזועמים מראשי מערכת החדשות דורשים שאעביר להם מידע, מזמנים אותי לשיחות וכו'. נוזפים בי. 
בהתחלה אני מרגישה אשמה או לא בסדר, אבל בשלב מסוים בחלום התעשתתי והבנתי שאני לא חייבת לאף אחד כלום ופשוט יצאתי בנאום תוכחה מטורף ושוצף על מי שהיה בחלום ראש מחלקת החדשות.
ואז התעוררתי וגיליתי שלא התעוררתי בזמן לפגישה חשובה :(
(זה אמנם היה חלום לא נעים, אבל יצאתי ממנו בתחושת העצמה מטורפת)

(אני מתה על הסרט הזה וזה לגמרי empowerment moment)

מתישהו בתחילת אוגוסט:
חלמתי שאני ישנה ומתעוררת במפתיע, אחרי שנזכרתי שארגנתי לעצמי מסיבת פרידה באיזה בר ביפו, לציון העזיבה שלי את אחד המקומות שעבדתי בהם השנה. 
אני מתעוררת מודאגת במיוחד, כי בכלל לא בא לי ללכת למסיבה הזאת (בחלום גם חורף וקר בחוץ), מה גם שבכלל לא ייחצנתי אותה ואני חושבת שאף אחד לא יבוא (חוץ מא' הג'ינג'י, שאני יודעת שיגיע).
כשאני יוצאת מהמיטה, אני רואה שהבית שלנו נהרס לגמרי מסופה שהתחוללה. 
(חלום בתוך חלום! אין לי הרבה כאלו)

10/8/16
חלום מפחיד ומבעית במיוחד שהבליח לי בזכרון עכשיו.
חלמתי שאני שוכחת תינוק באוטו. 
אני חושבת שהייתי עם עוד אנשים באוטו והתינוק היה במושב האחורי.
הבנתי רק בדיעבד ששכחתי את התינוק (או תינוקת?) ונתקפתי באימה טהורה.
אני חושבת שבשלב הזה התעוררתי. 

הלילה (16/8/16):
חלמתי שאני מנסה לתפוס מונית ולא מצליחה.
אני עומדת ליד איזו כיכר גדולה ומנסה בהתחלה להזמין באמצעות אפליקציה כלשהי. אני רואה באפליקציה שבמונית שתגיע אליי יש נהגת וזה משמח אותי בקטע מגדרי כמובן. אבל אז מגיעה המונית (שאגב, היא בצבע שוקינג-טורקיז), אני מזהה אותה לפי הנהגת (יש לה שיער שחור ארוך, אסוף לקוקו גבוה, ותווי פנים לא ממש יפים, אבל עוצמתיים כאלו), והיא לא עוצרת לי. פשוט חולפת על פניי. בנקודה ההיא ישר חשבתי לעצמי "טוב זה בגלל שהיא אישה", ובו זמנית כעסתי על עצמי שנפלתי להאשמות מיזוגניות חסרות שחר שכאלו. אחרי הפספוס הטורקיזי המשכתי בנסיונות לתפוס מונית, ניסיתי לשנות מיקום ביחס לכיכר. אגב הכיכר הזאת - היא הזכירה לי בגודלה ובשיממון שלה את הכיכר הגדולה בכניסה לגן יבנה, אבל הייתה ממוקמת ליד ירידה לכביש מהיר. אולי לאיילון. ככלל, כל סיטואציית הנסיון הכושל למצוא מונית הזכירה לי חוויה שהייתה לי בסוף השבוע שעבר, עת נסעתי ליומולדת של נ'. 

יום שבת, 13 באוגוסט 2016

hello strangers

לא כתבתי חיים שלמים. כל כך הרבה השתנה מאז. ועדיין אין לי זמן לכתוב, אז אני נוקטת בטקטיקה הכי קלה ועצלה - רשימה. ולא סתם רשימה, אלא אחת שמוכנה כבר מראש.
בעוד כמה שבועות אחגוג יום הולדת. לרוב אין לי תשובות לשאלה מה אני רוצה כמתנה, אבל השנה יש דווקא די הרבה שטויות חומריות שאני נהנית לפנטז עליהן. אני בכלל לא חייבת לקבל אותן כדי ליהנות מהן, הפנטזיה של איך ייראו חיי עם- היא החלק המספק באמת (ע"ע רכישת מתנות לחג). להלן הרשימה העצלה שלי:

1. עגילים קטנים יחסית ומנצנצים מאוד. הם יתאימו לשרשרת הקטנה והמנצנצת מאוד שאני עונדת בתכיפות בימים אלו. הפסקתי לפחד מתכשיטים שנחשבים תקניים בצבא (שש שנים הן די זמן להתגבר בו על צלקות נפשיות מריתוקים) והפסקתי להתנשא על "סטים". כן, יש לי שרשרת עם תליון עגול-קטן-מנצנץ ואני הולכת לענוד אותה עם עגילים עגולים-קטנים-מנצנצים. לא אכפת לי שזה מתאים מדי. מתאים מדי זה האדג'י החדש. לאחרונה גם התחלתי להסתובב בעיר עם כובע רחב שוליים וסנדלי עקב מעט סבתאיים, בקטע אדג'י כמובן.

אלו ספציפית של פטיט דילייט
2. משקפי שמש שחורים ובעלי נוכחות. ההשראה הם המשקפיים המושלמים של סלין, שנראים ככה:

בינתיים רכשתי את החיקוי הזול עד מאוד הבא:

3. הבושם le parfum של קארבן, שהוא פשוט מצוין, קלאסי ומשתלב עם דמותי המתוחכמת שצועדת בסנדלים סבתאיים ונוחים ברחובות תל אביב, עדויה בתכשיטים מנצנצים (אך קטנים!) וחבושה כובע רחב שוליים. מה שאני מנסה לומר זה שהוא מאוד ליידי-לייק. לא מתוק ופרחי כמו הבשמים שאני מתחברת אליהם בדרך כלל. אני קצת תוהה אם אני באמת רוצה בושם חדש, כי הצבתי לעצמי מעין משימה לא רשמית לסיים את כל הבשמים השונים והמשונים שקניתי לעצמי ברגעי חולשה.
4. מסאז' מפנק בספא כולה שבנמל תל אביב. את זה אני חושבת שאממש וארכוש לעצמי. אני מגיעה לכולה בהתמדה כבר כמה שנים וזו מתנת היומולדת האולטימטיבית בעיניי. הצעידה על הדק נטול הצל של הנמל, מסונוורת עד עיוורון משמש סוף אוגוסט הקופחת, מתגמדת לחלוטין אל מול מה שהמקום הזה מציע. אני מרגישה שם כמו קארי ברדשואו ב-Bliss. יכול להיות שדרך הייסורים אפילו מעצימה את החוויה המענגת.

5. מנוי למרכז יוגה שווה. אני תוהה ביני לביני עד כמה זה ריאלי, כי אני מתחילה תואר שני גדוש נסיעות ולא יודעת אם אצליח להתמיד ביוגה (אבל כל כך מקווה!!).

6. תיק מהמם ויקר, כמו זה של מרטלה למשל. יש לי אי כשירות פיזית לרכישת מוצרים יקרים כל כך, לכן זה כנראה הפריט שלעולם לא יגיע לכדי מימוש.
עד כאן מחדר החדשות, חזרתי להצעת התזה שלי (ווישפול ת'ינקינג). מוצ"ש קריר! (אם כבר ווישפול אז עד הסוף). 
עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...