חפש בבלוג זה

יום שני, 28 במרץ 2016

לחמניות שוקולד - סיפור של חורף (נטול פואנטה)

הזיכרון הזה יושב לי בירכתיי הראש תקופה ארוכה. מדי פעם אני חוזרת אליו, בעיקר כשאני מסתובבת באחת מנקודות הציון הגיאוגרפיות שמוזכרות בו. עכשיו גיליתי שגם התחלתי בעבר לתעד אותו בפוסט, אז החלטתי להחיות את הטיוטה הישנה לפני שהפרטים יישחקו לי. הפוסט לא מושלם. אני יכולה לכתוב יותר טוב מזה. אבל יש לי תחושה שאם אניח לו להתבשל הוא לא יפורסם לעולם. אני משחררת אותו לאוויר העולם כפג.

זה קרה בחורף 2007-8. גרתי בדירה מוזרה וגדולה בדרום תל אביב. הדירה הראשונה שלי בעיר וגם הראשונה מחוץ לבית ההורים. השכירות עוד הייתה בדולרים, לא תמיד היו לי מים חמים וקרה שאכלתי פופקורן לארוחת בוקר. חורף 2007-8 זכור לי כסוער ועגום למדי. הכל היה בצבע אפור כהה בחורף הזה. השמיים, שער הכניסה לבניין שבו גרתי, מצב הרוח שלי. הייתי במשטר דיאטה חמור ובדכאון תמידי.

אדוארד הופר תמיד מתאים לזכרונות על דכאון
באחד מימי חמישי של אותו חורף חבר שלי דאז הגיע לישון אצלי. הוא עוד גר אז אצל ההורים והיה עסוק בחיפוש דרכו בחיים. אני לא זוכרת איך חיפשנו את דרכו או את דרכי באותו לילה, אבל בבוקר שאחרי מצב הרוח הכללי היה עגום. יצאנו בגשם המזרזף לעבר הרחוב המג'ויף כדי לתפוס את קו 42 (המג'ויף גם הוא), שיוביל אותנו אל אחיו, שייתן לנו טרמפ שיוביל אותנו אל מחוץ לעיר הזאת.

האח עבד אז ב"לחמים", בסניף הראשון ברחוב החשמונאים, שאז גם היה היחיד שלהם. כדי להגיע אליו ירדנו במזלג המפויח של מנחם בגין-המסגר והתחלנו לצעוד לתוך העיר. אני זוכרת את תחושת הפליאה שאחזה בי תוך כדי הליכה. פתאום הבנתי עד כמה בתל אביב הכל קרוב. איך אפשר להתחיל בנקודה מאובקת וסואנת ולהגיע בקפיצת הדרך לאזורים מסבירי פנים שאנשים יושבים בהם בנחת, שותים קפה וקוראים עיתוני סופשבוע. הרגשתי כאילו העיר נפתחת בפניי (כמובן שהיום מצחיק להגיד את זה, כי החשמונאים נראה כמו העי אחרי המתקפה של יהושע. חפור ומטולא בפסי רכבת קלה ובפיגומי גינדי).

כשנכנסנו למאפיה, הרגשתי כמו בגן עדן עלי אדמות.אואזיס חמים, מואר ואפוף ריח של קפה ומאפים. כאילו אני בתוך סצנת הסיום של "דבר קטן וטוב" של קארבר (וסליחה על ההשוואה האיומה). משטר האכילה הסגפני שהקפדתי עליו באותם ימים לא עמד בפני לחמניות השוקולד של לחמים. בצק שזוף וחמים שבתוכו גושי שוקולד מנחמים. הן הרגישו כמו מן. אוכל שנופל עלייך משום מקום ומעורר אותך לחיים. או, כמו שקארבר קורא לזה, דבר קטן וטוב.

כבר כתבתי על כך שציורים של הופר וסיפורים של קארבר הם זיווג מושלם? אם לא, בטוח קראתי את זה איפשהו. וזה גם נכון. 
אחר כך האח באמת הסיע אותנו אל מחוץ לעיר (לא לפני שהצטיידנו בעוד לחמניות שוקולד) ובדרך נחשפתי לעובדה המדהימה שהחשמונאים נשפך לתוך שדרות רוטשילד (שהיו באותה תקופה הרחוב היפה בעולם בעיניי). להתפעלותי לא היה גבול. הרגשתי שתל אביב היא כמו חבילה עוברת - מקלפים נייר "דרושים" מקומט ומגיעים לשכבת כרומו נוצצת.

באותה תקופה שמעתי הרבה את הדורז. נראה לי שזה יכול לשמש כפסקול מתאים לפוסט.


אני קצת חוששת מלהעלות סיפורים כאלו על הכתב. כבר תקופה מסוימת זה מרגיש לי קצת גרפומני. יש היום כל כך הרבה אנשים שיודעים לשים פסיקים במקומות הנכונים ולפרוט לאחרים על מיתרי הנוסטלגיה, אבל כל מה שהם מוציאים תחת אצבעותיהם זה זבל אורגני מקושט היטב. מצד אחד לא בא לי להיות אחת מאלה, מצד שני אני כל כך נהנית לדפדף לאחור בבלוג ולהיזכר בעצמי מהעבר, שזה מתעלה על החשש מפני ייצור זבל.

יום חמישי, 17 במרץ 2016

שיר לסוף השבוע

למה שיר אם אפשר אלבום שלם?



זה באמת אלבום מושלם ומשמח. וכמובן שיש לי אותו בתקליט (כל הפתיחה של i feel the earth שרוטה וקופצנית כמו ברמנית בפסאז', אבל הפאסון הו הפאסון). בזמן האחרון הצלחתי לעשות מטלות מבאסות רק כששמתי אותו במערכת. 

החלק הכי יפה - השיער של קרול קינג על העטיפה נראה כמו השיער שלי בימי שיער רעים במיוחד, מה שנוסך בי תקווה לקאמבק אופנתי לסבנטיז גם בגזרת השיער. 

יאללה הלכתי לעשות מטלות מבאסות בלי להתבאס. 

זרם תודעה

אני חולה כבר כמה ימים. אני חושבת שמחר זה יהיה כבר היום שבו מרגישים בריאים אבל נשארים תחת הגדרת החולים ליתר ביטחון.

למחלה היו שתי השלכות עיקריות - (א) חלמתי חלומות מוזרים (אם כי, כשחושבים על זה, לא יותר מהרגיל). (ב) יצא לי לצפות קצת בסדרות. לרוב אני לא חובבת גדולה של סדרות כי זו מרגישה לי מחויבות גדולה מדי (זה לא שיש לי אקסטרה זמן פנוי, אז למה לעזאזל שאחלוק אותו עם לינה דנהאם ובריאן קרנסטון) וכי יש משהו בבינג'ינג שגורם לי לאי נוחות מוסרית (אולי זו נשמתה הפוריטנית של סבתא-רבתא שבנתה את הנמל בחיפה שהתגלגלה בי. תכל'ס הלוואי. נשמע מגניב). 

בטח יש לי איפשהו תמונה של סבתא פרומה, אבל התעצלתי לחפש.
במקום, זאת תמונת מוועידת הפועלות בחיפה. לא מתאים לה לא להיות שם
את רוב חלומות המחלה הספקתי לשכוח (הייתי רצוצה מכדי לתעד אותם ביומן החלומות המהולל), אבל אחד נשאר איתי - חלמתי שאני מאמצת את ק' ו-נ', שני תאומים חמודים שאני פוגשת באחת המסגרות שאני נמצאת בהן כיום. במסגרת המבחנים לבדיקת כשירותי לאימוץ, נדרשתי להכין פתיתים. אפילו בחלום חשבתי לעצמי איזה מזל שאני טובה במיוחד בפתיתים (במיוחד עם בצל מטוגן). הבוקר סיפרתי לחבר שלי על החלום. כשהוא שמע את השורה הראשונה שלו הוא נבהל. צחקתי עליו שהוא מגיב כמו קלישאה של גבר וסיפרתי לו את אנקדוטת הפתיתים כדי להרגיע אותו. זה עבד. 

אחת הסדרות שצפיתי בהן בכהונתי בתור חולה הייתה 'אבודים באפריקה'. נראה לי שהיא הכניסה לי לחלום את תמת האימוץ. בגדול זו סדרה די משעשעת, אבל היא סובלת מפגם שמפריע לי בסדרות רבות. היא שונאת את הדמויות שלה. אין שם אף דמות לא מאוסה. אני בטוחה שיש אנשים שאוהבים את המיזנתרופיה הזאת (נגיד, כל מי שאוהב את הסדרה הזאת של סת' מקפרלן ששכחתי את שמה). אני שונאת את זה. בהתחלה זה מתיש אותי ואחר כך מדכדך אותי. 'אבודים באפריקה' קצרה, אז לא זלגתי למחוזות הדכדכת. 

לעומת זאת, צפיתי גם ב'אחיות המוצלחות שלי' וזאת סדרה ממש חמודה שלגמרי לא שונאת את הדמויות שלה. לכאורה גם היא מיזנתרופית, שנונה ומתנהגת כאילו למדה במגמת תיאטרון בעירוני א', אבל בפועל יש בה איזושהי חמלה. לפחות בשני הפרקים שראיתי. חבל שאין לי מושג איך משיגים עוד פרקים מזה. 

אגב, יש לה גם פסקול ממש טוב. הפרק השני, למשל, מסתיים ככה:


ידעתי שאני מכירה את השיר כששמעתי אותו, אבל הייתי חייבת לחפש את הקליפ. כשראיתי אותו נזכרתי שהוא רץ בלי הפסקה ב-MTV כשהייתי קטנה. קצת פחדתי אז מפי ג'יי הארווי. היא נראתה לי לא ממש אישה ולא ממש גבר. בדיעבד אני מבינה שהיא פשוט קצת דומה פה לאיגי פופ (בימי השיער השחור שלו). וגם השיר נשמע איגי פופי. כל הכבוד לה. באמת שיר מצוין. 


יום שני, 7 במרץ 2016

put some makeup

נראה לי שאבדה לי חדוות ההתחפשות. אולי זה כרוך בעובדה שאני לא עובדת במשרה מלאה במקום מסודר עם מסיבת פורים משרדית שכולם מצפים לה כדי להפגין את הצד שלא בא לידי ביטוי ליד הזירוקס. (איזה רפרנס ניינטיז. איפה יש בכלל זירוקס. סליחה. פשוט עבודה משרדית מתקשרת לי אסוציאטיבית לניינטיז. אני מניחה שבגלל שירת הסירנה. אגב ספר וסרט שנפתחים במסיבה משרדית ומסתיימים בפורים).


אז אין לי רעיון.

וגם אם היה לי, אין לי לאן ליישם אותו.

מה שקורה בדרך כלל: אין לי רעין, אני לא קונה כלום. ברגע האחרון, כשהתורים בברוריה מגיעים עד פאתי מודיעין, צצה לה איזו מסיבה שכל חבריי מתכננים ללכת אליה ואני נאלצת לצאת זקנה של ממש ולהגיע עם איזה כובע או פאה, ממש כמו המורות שליוו אותי לאורך השנים וכה זלזלתי בהן על היעדר הפורים ספיריט שלהן.

פורים זה גלאם מבחינתי. ואני א ו ה ב ת גלאם. אבל בשביל להשפריץ גלאם (ולקבל השראה לכך) צריך קהל. וצריך לדעת מראש מי יהיה אותו קהל, כדי לתכנן את האקסטרווגנזה המתאימה. דין עיתונאים אינו דין מוזיקאים אינו דין הייטקיסטים. אני לא טיפוס אקסטרווגנטי בדרך כלל אבל לעתים יש בי דחף שואו אוף. אני מניחה שלזה גרוסמן התכוון כשכתב ב"יש ילדים זיגזג" (ותודה לאנונימית שתיקנה אותי) "מישהו לרוץ איתו" על השוויץ של הביישנים ואיך תמר עלתה בחולצה שקופה לרסיטל הסיום שלה. לגמרי הייתי עושה את זה, אבל אני גולשת. את הפורים הזה בטח אעביר בטרנינג צופה בפרקים של "הגלצניקים" בערוץ הראשון.



יום רביעי, 2 במרץ 2016

the kooples

אומרים שבני זוג הופכים דומים אחד לשני עם השנים. אני לא יודעת עד כמה זה נכון. אומרים גם שניגודים נמשכים וזו קביעה שהופרכה מחקרית (למעשה אנחנו נמשכים דווקא למי שדומה לנו בתפיסת העולם והערכים). אבל יש אמיתה אחת בכל הנוגע לזוגות שאני מרגישה די בטוחה לגביה, לפחות במקרה הפרטי שלי. עם הזמן אנחנו מתלבשים אותו הדבר.

כמות הפריטים המקבילים שיש לשנינו עולה אקספוננציאלית עם הזמן. ולא מדובר במשהו אזוטרי כמו גרביים, אלא בחלקים דומיננטיים בארון שאנחנו חורשים עליהם בלי הכרה. אבני היסוד. לא פעם השתעשעתי במחשבה להפציע באירועים חברתיים כשאנחנו לבושים אותו הדבר, כמו צמד אמני מיצג (מרינה אברמוביץ' ואוליי שכאלו. אולי בעצם עדיף שלא, הם לא סיימו יפה). 

אבל הם היו פוטוגניים אש
אז מה יש לנו במשותף? כמה דוגמאות שעולות לי בראש.
  • סקיני ג'ינס שחור דהוי מאוד
  • ז'קט עור
  • אוסף טישרטס לבנות
  • ז'קט נייבי מבד רך ו"מכובס"
  • ג'ינס צבוע לתכלת (אם כי משלי אני שוקלת להיפטר, כי הוא משווה לי מראה של מישהי שבהחלט שוקלת). 
  • ג'ינס אולדסקול מבד עבה וקשה
  • טישרט פסים אדום-לבן
  • חולצת פסים שחור-לבן עם שרוולים עד המרפקים
  • סוודר שחור עבה

טרחתי והכנתי קולאז' בפוליבור. זה קצת דבר נורא לעשות, אני יודעת. זה לקח לי יותר זמן מלכתוב את הפוסט. מעולם לא הייתי בחורה של יצירה

יכול להיות שזה כי לשנינו מבני גוף דומים. אמנם לו אין ציצים ולי אין פיצ'רים אחרים, אבל שנינו נמוכים ורזים (הייתכן שהגדרתי את עצמי רזה? צלם בהיכל. חזיז ורעם). ולמרות זאת, אני תולה את האשם העיקרי בטרנד הנורמקור. הוא אוחז בי בחוזקה כבר שנה ומשהו וגורם לי ללבוש רק בגדים בגזרות ובצבעים לא מתאמצים. 

לפעמים אני מרגישה שכל דבר שחורג משחור-נייבי-אפור נראה צ'יפ. ולפעמים אני מרגישה שבא לי למות מדכאון מהבגדים של עצמי.

אני חושבת שהמשימה שלי לשנה הקרובה היא לנסות ללבוש יותר צבעים ולהעיז יותר מבחינת גזרות. שעממתי את עצמי למוות ואני מרגישה כמו ההיא ששנאתי\פחדתי ממנה בגיל 18 ובעיקר לא הבנתי איך היא מסוגלת ללבוש רק שחור. 
עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...