יום שלישי, 23 ביוני 2015

cult fiction

הערב הלכתי לקולנוע (כל כך כיף לומר "הלכתי לקולנוע"! אני מרגישה כמו פריט ארכיוני מהאייטיז) וראיתי את man up - צ'יק פליק בריטי קליל וחמוד ביותר, התעסוקה המושלמת לערב שלפני מבחן. לפני שהלכתי לסרט בדקתי כמה ביקורות - באחת מהן היה רפרנס ליומנה של בריג'יט ג'ונס, מה שגרם לי לבצע השוואות שונות ומשונות בין השניים לאורך הצפיה.

מאוד נהניתי מהסרט. היה סופר כיף. אבל הוא לחלוטין יעבור לידי. בעוד שבועיים כנראה שאזכור ממנו רק הבלחות (ההימור שלי: את הפוני שהדביקו שם ללייק בל. הוא לגמרי צריך לקבל שורה בקרדיטים). בריג'יט, לעומת זאת, נתפס אצלי כסרט קאלט איקוני. אבל למה בעצם? אם נשווה ביניהם נקבל מתאם גבוה למדי בין הגורמים שמרכיבים אותם (סלחו לי על הקללות בסטטיסטיקה, המבחן מחר הוא בפסיכודיאגנוסטיקה) - גיבורה* בלתי מושלמת בעליל אך סופר חיננית שעברה את ה-30, מושא אהבה בריטי למהדרין ונוירוטי קלות עם טרגדיה רומנטית בעברו, הנחת יסוד לפיה החיים מסתדרים כשמוצאים אהבה ועוד עוד ועוד. אז מה תבלין הקסם שמייחד את בריג'יט? 

הרבה פוני, קצת לייק. לדעתי מדובר בפוני מלאכותי, לפחות בסצנה הזו של הסרט

בהתחלה חשבתי שאלו השחקנים. אני עדיין הופכת במחשבה הזאת. אבל לייק בל והג'ינג'י הבריטי שמככבים ב-man up הם חמודים להפליא (הדמות של הבחור אפילו עובדת כמנהל שיווק דיגיטלי! כמוני! והוא לא מת על זה ורוצה לעבוד במשהו יצירתי! כמוני!), אז אני נוטה להניח שלא.

אולי סוד האיקוניות הוא ציני ומחושב הרבה יותר. אולי מה שיוצר את הקאלט הוא בעצם מערך יחסי ציבור משומן. בריג'יט יצא כשהייתי קטנה (העברתי עשרות ימי מחלה\הברזה מבי"ס מול הקלטה של הסרט מערוץ 2, עם פרסומות מחוקות כמובן), אבל אני עדיין זוכרת עד כמה פמפמו אותו בעיתונים (אינספור כתבות לייפסטייל וסופשבוע הוקדשו לפלא הבריאה בדמות שחקנית שעולה במשקל בשביל התפקיד הראשי) ועד כמה הפסקול שלו נחרש ב-MTV (בייחוד הקאבר המאוס לit's raining men המאוס וout of reach הנשכח). על man up לא שמעתי עד היום ברבע לשבע בערב, כשהחלטתי לקיים את מסורת "משהו כיף לפני מבחן".

זה כזה קיטש מרוכז. אני קצת מתביישת בעצמי, אבל רק קצת

עכשיו אני תוהה אם כל צ'יק פליק או צ'יק ליט שנתפס בעיניי כמכונן הוא תוצר של פרומושן מוצלח במיוחד, או שהסרטים והספרים האלו באמת הביאו לעולמי משהו חדש ומרענן. (על אלו ספרים וסרטים אני מדברת? החשודים הרגילים. mean girls, in her shoes, clueless, dirty dancing, bring it on, 10 things I hate about you, pretty woman, my best friend's wedding וכמובן - איך לא - שירת הסירנה). 

ישנו עוד הסבר. הוא מבאס לא פחות מקונספירציית היח"צ. יכול להיות שהסרטים והספרים האלו פשוט היו שם קודם. מבחינתי הם מקוריים ומרעננים משום שנחשפתי אליהם לפני שנחשפתי לדברים אחרים. אולי אם הייתי רואה את man up לפני שהייתי פוגשת בבריג'יט, הייתי חושבת שהראשון איקוני לחלוטין והשני זניח. זו מחשבה מבאסת בעיקר בגלל שהיא צופנת בתוכה גזירה מרה - ככל שהזמן יעבור, אזכה לפחות ופחות סרטים שייצרבו בתודעה שלי ואאלץ להעביר את הזמן בגעגועים לקאלט המוצלח שראיתי פעם.



* אגב שתי הגיבורות האלו - שמתם לב בכמה קומדיות רומנטיות בריטיות יש גיבורה אמריקאית למהדרין? בשני הנ"ל זו אמריקאית שמגלמת בחורה בריטית, עם המבטא והכל (אני זוכרת שהבריטים זעמו על כך שרנה זלווגר נבחרה לגלם את בריג'יט שלהם), בנוטינג היל, ארבע חתונות, about time ומה שבחורה רוצה (סליחה! ראיתי את הסרט הזה כשהייתי ממש קטנה) השחקנית מגלמת דמות אמריקאית וחלק ניכר מהעלילה מתבסס על הקונפליקט בין המנטליות שלה לזו המקומית. האם ייתכן שלבריטים אין גיבורות צ'יקפליקיות משלהן? (למעט קיירה המרגיזה). אולי זה משהו באוויר. ואולי סתם המצאתי פה מתאם מדומה ויש אינספור גיבורות בריטיות שפרחו מזכרוני.

לאחרונה אני מבינה עד כמה הפוסטים שלי דלי תמונות ועד כמה זה בטח מבאס לקריאה בעולם הבלוגים של היום. אז קחו עוד תמונה לסיום - אנדי מקדואל מתוך "ארבע חתונות", מדגימה את אפקט ההכבדה באמצעות אחת התספורות הגרועות בקולנוע שלא מצליחה להעיב על יופייה במילימטר (ב-man up יש דמות עם תספורת גרועה יותר, אבל אנדי הציבה רף גבוה):

בכל פעם שאני הולכת להסתפר אני מתפללת שלא אצא עם כרובית שכזאת.
סיוטה של כל מתולתלת שאינה מחזיקה בלוק האנדי מקדואלי

16 תגובות:

נגה אמר/ה...

רק בגיל מאוחר יחסית גיליתי שיש הבדל עצום בין התרבות הבריטית לזו האמריקאית, עד אז אני מתביישת להגיד שכל מה שהיה באנגלית התכנס אצלי לאותה קטגוריה. יש להקות שעד היום אני לא בטוחה איפה למקם. סרטים בריטים עם כוכבת אמריקאית רק עושים את זה עוד יותר מבלבל. ואולי כדי שסרט בריטי יצליח ויגיע עד אלינו הוא צריך להצליח בארה"ב, ויש יותר סבירות שהוא יכנס לשוק האמריקאי עם כוכבת אמריקאית? יכול להיות שארה"ב היא בעצם משתנה מתווך בין סרט אנגלי לבין הצגה בארץ ולכן סרטים בריטים עם כוכבות בריטיות חומקים מתחת לרדאר?
וקרעת אותי עם עיקרון ההכבדה!

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

אני חושבת שזה עניין של מודל יופי. האמריקאיות יותר יפות לטעמי מהבריטיות ובטוח שיש להן לוק יותר מסחרי (למעט אאוטליירז כמו קארה, רייצ'ל ווייס או רוזי הנטינגטון), ובשם הרצון לשבור קופות משווקים לנו סרטים עם מודל יופי אהוב ולא מאתגר

Very Big Glasses אמר/ה...

לפני כחצי שנה הספר השלישי של בריג'יט תורגם לעברית, אז ברור שרצתי לקנות; ואז הראשון והשני יצאו במהדורות חדשות וזה הפך למרתון קריאה שהוביל למרתון סרטים.
מבחינתי יומנה של בריג'ט ג'ונס כזה נפלא כי הוא מפעם. כי היופי שבו מתקשר לזכרונות מכל אחת מהפעמים המאוד רבות שבהן קראתי את הספר וראיתי את הסרט. אני לא יכולה לתאר לעצמי סרט נוסף שבזכותו אצבור כל כך הרבה חוויות.

sefi אמר/ה...

אני חושבת שבימים שבריג'יט ג'ונס יצא, קומדיות רומנטיות היה זאנר מוערך ומגניב והיום כמעט ולא עושים יורת קומדיות רומנטיות וזה הפך לז'אנר נחות יותר. מה גם שרנה זלווגר הייתה כבר כוכבת מוכרת אחרי ג'רי מגוייאר, מה גם שליוו אותה שני סטארים רציניים ביותר, ולכן עשו מלא יח"צ לסרט הזה. היום אנשים הולכים פחות לקולנוע ולכן מקדמים סרטים ממש מושקעים או עם כוכבים מוכרים ולייק בל היא לא כזאת.
בא לי לראות את הסרט.
וקיירה לא תמיד מרגיזה. ב begin again היא ממש יצאה מותק.

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

רגע, מאיה - לא ראית לפני כן את הסרטים? אני מרגישה עכשיו כל כך זקנה (אגב, ראיתי רק את הראשון. כל כך אהבתי אותו, לא התחשק לי להרוס לעצמי עם סיקוולים).

ספי, יכול להיות שבעולם שאחרי 2008 כבר אין מקום לנאיביות של קומדיות רומנטיות? מה גם שבד"כ בסרטים האלו הגיבורים חיים במרכזי ערים גדולות, בדירות שהכי לא ברור איך הם מרשים לעצמם, וזה צורם במיוחד אחרי הסאב פריים. אגב, לגבי בריג'יט ג'ונס - יו גרנט באמת היה כוכב ענק אז, רנה הייתה מוכרת (אני חושבת שהסרט הזה ביסס את מעמדה ככוכבת), אבל קולין פירת' ממש לא היה מוכר (אם לא מחשיבים את צופי "פרייד אנד פרג'דייס" בלופ סופשבוע של חינוכית).

דולורס והענבים אמר/ה...

טוב הרגת לגמרי עם עקרון ההכבדה! (וכמה חמוד מצד כותב הערך בוויקיפדיה להשתמש במילה 'זולתנות', לגמרי עשה לי את זה).
אתעלם מן ההתייחסות לעצמך כאל זקנה (טוב, חייבת להגניב הערה שכשברידג'ט ג'ונס יצא לאקרנים, אני הייתי כבר בעיצומו של התואר השני..ורווקה. שערי בנפשך את ההשלכות על אישיותי הרכה והנוחה להשפעה).
אני חושבת שהבריטיות הרבה יותר יפות מהאמריקאיות על יופיין הנבוב וההמוני (קירה נייטלי, למשל vs כל אמריקאית), אבל היופי הבריטי אולי קצת כבד מדי על קומדיות רומנטיות.
בכל מקרה, הקומדיה האייקונית שלי היא 'דלתות מסתובבות' (וכמובן 'ארבע חתונות' - ורק עכשיו שמתי לב לתספורת הכרובית של אנדי).

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

איך שכחתי את "דלתות"? אחד הסרטים האהובים עליי אוור. את גאון שזכרת. זו דוגמה מצוינת לתופעת האמריקאיות המאונגלזות.

דולורס והענבים אמר/ה...

עכשיו אני גם נזכרת שאפילו הספרתי בתספורת "דלתות מסתובבות"! אוי, זה מידע שהדחקתי לגמרי עד הרגע..

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

גם חמצנת? כי אחרת זה לא נחשב

nona אמר/ה...

מסכימה עם כל הנ"ל ו: קיירה נייטלי כההה מרגיזה איזה כיף שמישהי אמרה את זה בקול!!!!!!!!!!!

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

ואני חשבתי שמדובר בקונצנזוס

דולורס והענבים אמר/ה...

ידעתי שקרתי כבר על עקרון ההכבדה! הייתי אובססיבית למצוא את זה
http://fashionforward.mako.co.il/magazine/productions/91428/

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

אני למדתי עליו מאמא שלי, הוא עלה כנושא שיחה פעמים רבות מספור אצלנו בבית. וכשהכתבה הזאת פורסמה ב-FF אמא שלי עשתה לה שייר בפייסבוק :)

Very Big Glasses אמר/ה...

ראיתי את הסרטים מליון פעם בערך. בדיוק בגלל זה אני מרגישה שבכל צפייה נוספת ברג'ט הופך לקסום יותר בגלל כל הזכרונות מהפעמים הרבות בהן צפיתי בו.

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

לגמרי. ככה אני מרגישה כשאני קוראת את שירת הסירנה. או להבדיל מיליוני הבדלות - את האמן ומרגריטה.

אנונימי אמר/ה...

נכון, עשיתי SHARE, וגיליתי שאין לי חברי פייסבוק שמבינים *גם* באופנה *וגם* בזנבנים, חוץ ממך :-)

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...