חפש בבלוג זה

יום שני, 16 בפברואר 2015

תורשה אלכסונית

אמא שלי היא סופרת. זה לא מקור הכנסתה העיקרי והיא גם לא מגדירה את עצמה ככזו (אני חושבת), אבל זה מה שהיא עושה והיא נורא טובה בזה. 

לפני כמה ימים, בעודי לומדת למבחן בפסיכופתולוגיה, נתקלתי בשורה על כך שאובדנות עשויה להיות הפרעה תורשתית. זה קצת הצחיק אותי (אחרי שנתיים וחצי בתואר הכל מצחיק) בגלל רבע הפרדוקסליות שבעניין, אבל בעיקר הזכיר לי סיפור של אמא שלי שכולל עיר נטולת שם שכל תושביה סובלים מעקרות תורשתית. 

כמובן שעצרתי הכל ועברתי לקרוא את הסיפור. ואחריו עוד סיפור, ועוד אחד ועוד עשרה. בשלב מסוים חזרתי לסיכומים שלי בפסיכופתולוגיה, אבל לא הצלחתי להפסיק לחשוב על הכתיבה של אמא שלי. איך היא מצליחה לברוא עולמות ודמויות? אני מקנאה קנאת סופרים של ממש.

עוד כשהייתי ילדה קינאתי. נורא אהבתי לקרוא, אחוז ניכר מגיבורותיי האהובות שאפו להיות סופרות (אן שרלי, הרייט מ. וולץ', ג'ו מארץ' --- וזו רשימה חלקית בלבד) ואני נורא רציתי להצליח בזה גם. כל מה שהצלחתי לעשות בעניין היה לקרוא בשקיקה את מה שאחרים כתבו. אפילו בכתיבת יומן לא הצלחתי להתמיד, שלא לדבר על לבדות סיפורים של ממש.
לקרוא על ג'ו מארץ' ממש עורר בי ייסורי מצפון על אי-יצירתיותי.
מזל שהסרט היה כזה מטופש
מאז למדתי להתבטא בכתב, אבל לא לכתוב. לתאר את הקיים, לערוך, לנסח, לקצץ באכזריות פסקאות עודפות - כל זה כן. אבל להמציא יש מאין? לא ולא. אין לי אפילו שביב של רעיון. לפעמים, כשבא לי להיות ממש נחמדה לעצמי, אני מאשימה בזה את האישיות המרצה על גבול המתרפסת שלי ואת דחף ההצטיינות הכלבלבי. דפוס התנהגות לחוץ ופקידותי שכזה הוא ממש חוסם יצירתיות, בעיקר כי עסוקים כל הזמן בלספק תוצרים מיידיים ולהשביע את רצון מי שמופקד עליך (גם אם הוא מופקד עליך רק בדמיונך). 

כשעובדים בדד-ליין מיידי אין לשום דבר זמן להבשיל וכשעסוקים בלרצות (pleasing, not wanting) לא יוצרים שום דבר חדש. סופרים אמיתיים, אני מניחה, לא דופקים חשבון לאף אחד - פשוט כי הם לא מסוגלים. יש להם איזה שד יצירתי שחייב לצאת לאור באופן שאינו סובל דיחוי. 

צ'יזי נורא לצרף את זה, אבל הם כל כך מזייפים (טוב, המעריצות צורחות והם לא שומעים את עצמם) ולא פליזרים פה, שזה דווקא מתאים :)

4 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

ואת לא כותבת?
:-)
איך את קוראת למה שאת עושה כאן?

marjorie morningstar אמר/ה...

אני מתארת את הקיים. זו לא ממש יצירה. לא "כתיבה" במובן שאני שואפת אליו.

אנונימי אמר/ה...


דחף הצטיינות מתרפס וכלבלבי...
דפוס התנהגות לחוץ ופקידותי...

וואי, וואי, וואי איך שאת שופטת את עצמך בחומרה. תשמור אלוהימא.

marjorie morningstar אמר/ה...

זה היה פוסט קצת נסער. וגם - העבודה שלי גורמת לי לראות את עצמי ככה בזמן האחרון.

עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...