יום שבת, 3 בינואר 2015

Saturday night blues

קודם כל, פסקול (אין באמת קשר לטקסט המצורף, אני סתם ממש אוהבת את הקטע המוזיקלי הזה):



אני שונאת את מוצ"ש. אני יודעת שאני לא לבד בזה, אבל אני חושבת שאצלי זה חזק במיוחד. אני שונאת את מוצ"ש הרבה יותר ממה שאני שונאת את ראשון בבוקר. למעשה, אני ממש לא שונאת את ראשון בבוקר ולא שונאת בקרים בכלל, אלא מאמצת את הגישה האן-שרלית לפיה כל בוקר הוא נהדר, מעניין ומלא בהבטחות שעשויות להתממש (או במילותיה שלה - "there’s so much scope for imagination"). 

אבל במוצ"ש אין עדיין את התחושה מלאת ההבטחות של הבוקר. אז כמעט מדי שבת, עם רדת החשיכה, נופל עליי הבלוז המוצ"שי. תחושה חמוצה, אבודה ובודדה, משהו שמכווץ אותי מבפנים וגורם לי לרצות להתקפל בתנוחת עובר מתחת לאיזו שהיא שמיכה. אני חושבת שזה התחיל אצלי עוד כילדה, אבל ללא ספק התחזק בתקופת חיילותי, אז הייתי צריכה לחזור מקוצרות והקפדתי לפרוץ בבכי מדי שבת. עכשיו אני כבר לא בוכה וגם לא חוזרת מקוצרות, אבל עדיין מרגישה את ההתכווצות הפנימית הזאת כשיוצאים שלושה כוכבים ראשונים. 

מצאתי שיש כמה דברים שעוזרים לי להתמודד עם הבלוז. הדרך היעילה ביותר (אם כי גם המבאסת ביותר) היא להיות עסוקה. אם את בעיצומו של ראשגו"ד אינטנסיבי בצופים, במשמרת בעבודה או בהקפצה פתאומית מטעם הבוס, את כל כך טרודה ומעוצבנת שאין לך זמן להתמלא בהגיגים נוגים (אולי זו הסיבה שאנשים הולכים באדיקות למשחקי כדורגל? גם כשהם חוזרים משם מעוצבנים ורושפי קללות?).

דרך שניה לא רעה היא להיות בקיץ. מוצ"שים קיציים הם הרבה יותר אופטימיים בעיניי, השבת נמוגה לאיטה ומאפשרת להיפרד ממנה כמו שצריך. הדרך השלישית, והמועדפת עליי, היא להיות בחבורה הומה של אנשים אהובים, במקום שהוא הבית - או שלפחות לא צריך לנסוע ממנו אח"כ בפקקי מוצ"ש העצובים - עם המון רעש שממסך את שדי הבלוז שמנסים להשתלט לך על המחשבות. עדיף אצל ההורים, עם כל האחים, אבל אפשר גם סתם עם חברים. 

שתי דרכים שבדקתי והגעתי למסקנה שממש לא עובדות, הן שופינג וקולנוע. אין דבר יותר עצוב (בעיניי) ממרכזי קניות במוצאי שבת. חצי מהחנויות סגורות, מה שגורם לך לחשוב על המוכרים שבטוח מבלים עכשיו עם המשפחה או החברים שלהם במקום חמים ונטול אורות ניאון מגעילים. המוכרים בחנויות שפתוחות מבואסים בדיוק כמוך, ולשוטט ביניהם זה כמו ללכת בתוך קליידוסקופ של דיכאון - בין אינספור השתקפויות של הבאסה המוצ"שית שלך.

בתור חיילת, כשלא היו לי מטלות במוצ"ש ובכל זאת הייתי נדרשת לחזור למרכז, הייתי משוטטת לאורכו ולרוחבו של הדיזנגוף סנטר במטרה לנחם את עצמי וכדי להימנע מלהגיע לדירה שהתגוררתי בה. זה לא עבד. בסופו של דבר הייתי חוזרת לאותה דירה כשמפעפעת בי תחושת ריקנות מאכלת. הקולנוע, לעומת מרכזי הקניות, מספק תחושת אסקפיזם מצוינת. הבעיה היא היציאה מהסרט, שמעמידה אותך עם הרגליים על הקרקע ועם הנפש סיקס פיט אנדר. פעם, בתור חיילת (אני מזהה איזה מוטיב בפוסט הזה), הלכתי לבד לסרט בשבת. זו הייתה איזו קומדיה מטופשת לחלוטין שהתרחשה באנגליה הוויקטוריאנית וביציאה ממנה רציתי רק לבכות. 

במוצ"ש הזה יש לי את כל הסיבות להתבאס: חשוך, קר, גשום וחבר שלי הלך להופיע איפשהו, מה שמותיר אותי לבד. מכיוון שכל הטקטיקות המוכרות למיגור הבלוז לא יעבדו כאן (חורף, אני לא אצל ההורים או אצל חברים, כבר מזמן לא ראשג"דית ואפילו כבר לא עובדת בשבתות. למעלה מזה - אם מנסים להפיל עליי דברים בסופ"ש אני נושפת בבוז ומתעלמת בהפגנתיות - או לפחות מנסה). החלטתי להעלות על הכתב את מחשבותיי בתקווה שזו תתגלה כאסטרטגיה נוספת לשיפור מצב הרוח. אני מודעת לזה שהפוסט הזה מוציא אותי ילדה מפונקת (חזרת מקוצרות בצבא? הו לא!) ומקווה שאכפר על המפונדרקות הבלתי נסבלת שלי בגלגול הבא, אליו ודאי אגיע כחולד עירום או משהו. 

ולסיום, משהו לא קשור בעליל אבל חמוד: אני לא עוקבת אחרי קארה דלווין באינסטגרם (כאילו מה, אני צריכה תזכורת יומית לכך שאני לא דוגמנית על בעלת ייחוס נוצץ, גבות מושלמות, שיער אגדי ורגליים טו דיי פור?) אבל איכשהו נתקלתי בסרטון הזה - 

A video posted by Cara Delevingne (@caradelevingne) on

כעיקרון אני לא עפה על דוגמניות יפהפיות שמשחקות אותה טום בויז (ע"ע הפוסט הזה), אבל הקטע הנ"ל העלה לי חיוך על הפנים. הוא הזכיר לי את הסרטונים הקצרים של הטלטאביז (בעיקר בגלל הילדה הקטנה שאומרת שם בסוף "ביי ביי" במבטא בריטי כובש). צפיתי באינספור כאלו לפני 10-12 שנה, כשנהגתי לשמרטף על אחיי הקטנים ולעקוב איתם באדיקות אחר עלילות היצורים הבריטים השמנמנים והפסיכדליים.

4 תגובות:

nona אמר/ה...

אני איתך, מוצש זה מחריד. אני בדרך כלל בוכה במוצש, ואני חייבת לציין שזה עוזר. וגם: לאכול משהו ממש טעים ולראות טלויזיה. אני מופתעת שלא הוספת את זה לדברים שעוזרים

נגה אמר/ה...

אני ממש שנאתי את מוצ"ש מילדות ומאוד מזדהה עם כל מה שכתבת. במצבים קשים דיכאון שבת שלי היה מתחיל כבר בשישי בערב. זה היה מזעזע. מצאתי שתי שיטות לנצח את בלוז מוצ"ש והן:
1. לצאת לבירה בבר שכונתי אהוב (מסורת שפיתחתי עם ידיד טוב שלי), באופן כללי לסיים את השבוע שנגמר עם כוס בירה ולהתחיל את השבוע החדש עם כוס בירה הופך את מוצ"ש מנקודת אל-חזור נוראית בשבוע לזמן התבוננות, סיכום והתכוננות מנטאלית לשבוע שיבוא. בדרך כלל הברים לא מפוצצים והאווירה יותר רגועה, מה שהופך את שבת לזמן מושלם לבירה. תקף גם לסוגי אלכוהול שונים (כל עוד לא גומרים עם הראש באסלה. הנג אובר בראשון בבוקר הוא פי אלף יותר נוראי).
2. (ואת זה גיליתי רק לא מזמן) - לעבור למדינה שמתחילה את השבוע ביום שני (ע"ע איטליה) - יום שבת הוא אהוב במיוחד כי בכל פעם שמתגנבת המחשבה שהיום יום שבת פתאום אני נזכרת שגם מחר יש חופש וזה משמח ממש לגלות את זה כל פעם מחדש. בימי ראשון בערב אין לי את הבלוז כי הסופ"ש ארוך כך שלחזור לקצת שגרה יומיומית זה אפילו קצת נחמד...

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

נועה, אלו באמת שני דברים שעוזרים, אבל ספציפית השבת הזאת אכלתי מלאן בצהריים והוצאתי לעצמי כל חשק לניחומים עצמיים שכוללים מזון והתחשק רק לצפות בthe wire, ולא רציתי להבריז לחבר שלי.

נגה, ההסתכלות על מוצ"ש כסיכום והתכוננות מנטלית היא ממש מרעננת. אני הולכת לנסות ליישם את זה. בירה הפעם ממש לא באה בחשבון, כי היה ערב קפוא וסוער. לגבי הסופ"ש החו"לי, תמיד תהיתי - לא מתרגלים באיזשהו שלב ואז מתחילים להתבאס בראשון בערב?

נגה אמר/ה...

יכול להיות שזה קורה מתישהו, לי זה עדיין לא קרה. ובאופן כללי נראה לי עצם זה שיש שני ימי חופש מלאים (שבת וראשון) יוצר הרגשה שבאמת מספיקים הרבה בסופ"ש. חמישה ימים עובדים ואז יומיים נחים. זה נחמד, כי ביום העבודה השלישי כבר עבר חצי משבוע העבודה, והאורך של הסופ"ש הוא כמעט חצי שבוע עבודה גם כן.

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...