חפש בבלוג זה

יום שני, 26 בינואר 2015

את לא אמיתית

לא יאומן #1:
שהיו לי גבות כאלו, אי שם בשנת 2006


אני זוכרת את שיחת הנזיפה שזכיתי לה מהקוסמטיקאית המקומית, שהודיעה לי שייקח לה נצח לשקם לי את הגבות. איך התעצבנתי. בכלל לא רציתי שיקום, רק שתמרוט לי את השמפמם ותוציא לי את השחורים. בדיעבד היא צדקה בגדול - תראו את הזוועות האלו! (ייאמר לזכותי שהיא הייתה מעצבנת בלי שום קשר וריכלה בלי הפסקה על כל בחורה ביישוב שעברה תחת ידיה).

לא יאומן #2:
שראיתי מישהי עם גבות כאלו לפני כמה שבועות, באוטובוס מהאוניברסיטה הביתה. ללא ספק היה עדיף להתפכח מאשליית הגבות הזאת בעשור הראשון של שנות האלפיים. 


אגב העשור הראשון של שנות האלפיים: לפני כמה ימים פגשתי חברה מהתיכון שלא הייתי איתה יותר מדי בקשר מאז. השיחה התגלגלה - איך לא - לתיכון, בפרט לדברים שאנחנו לא זוכרות משם. הודיתי בפניה שאני זוכרת בעיקר שהיה לי ממש כיף, אבל האחים שלי טורחים להוכיח אותי מדי פעם על כך שהייתי אז די לא נחמדה. 

"היית לא נחמדה בתיכון" - היא ענתה לי. לרגע הייתי בשוק. אחרי שבריר השניה שנדרש לי להתעשתות בלעתי את זה והמשכתי בשיחה, כשתוך כדי אני מנתחת את המשפט בראש באלפי וריאציות ומגיבה לו בדמיוני.

קודם כל - יכול להיות שזו לא הייתה אמירה, אלא שאלה. זה אמנם נשמע כמו קביעת עובדה, אבל אולי פספסתי איך שהוא את סימן השאלה שם בסוף.

ואם זו לא הייתה שאלה, אלא באמת קביעת עובדה? מביך קצת להודות בזה, אבל זה טיפה מחמיא לי. מישהי "לא נחמדה" היא קשוחה, בטוחה בעצמה, אולי קצת אהוד-ברקית, אבל בטוח לא חנונית ופליזרית כמו שתפסתי את עצמי בעשור ההוא (וכמו שאני ממשיכה לפעמים לראות את עצמי כיום). 

מחווה אחרונה (בפוסט זה) לעשור הראשון של שנות האלפיים: קניתי אתמול עגיל לאף, אחרי כמעט שמונה שנים שהלכתי בלי. ולא סתם עגיל, אלא חישוק כסוף ממש כמו שהיה לי בתיכון. וזו לא הייתה סתם רכישה אימפולסיבית, אלא רכישה אימפולסיבית ב"ברוריה" שבסנטר. יותר פעם מזה כבר לא יהיה. 

יום שבת, 24 בינואר 2015

That's what my heart yearns for now

 הסופ"ש הייתי אצל ההורים שלי ויצא לי לראות את "Pride". זה סרט בריטי די שבלוני וחביב. הסיפור שעליו הוא מבוסס די מגניב (בריטניה התאצ'ריסטית, הומואים ולסביות מצטרפים למאבק הכורים השובתים), אבל לטעמי לא הצליחו למנף אותו מעבר לקלאש הצפוי (שהופך, כמובן, לחברות אמיצה) בין ההומואים הססגוניים מלונדון לבין הכורים האפרוריים מהכפר הנידח בוויילס.

בתכל'ס רציתי לראות את הסרט בעיקר בגלל שמככב בו דומיניק ווסט, הלא הוא ג'ימי מקנולטי מ"הסמויה" - הדושבאג הכי מקסים על מסך הטלוויזיה. סיימתי לא מזמן לצפות בסדרה (אני יודעת שכבר דשתי בזה) ובאמת שכל השבחים ששמעתי עליה היו מוצדקים. אני חושבת שזו הסדרה היחידה שלא המאיסה את עצמה עליי לאורך העונות והשאירה אותי עם המון טעם של עוד. ממש בא לי לדעת מה קורה איתם הלאה, הייתי זורמת לעוד עונה או שתיים. אפילו בברייקינג באד המהוללת נגמרה לי באיזשהו שלב הסבלנות ואיחלתי כבר סוף רע ומר לכולם, רק שיסתיים כבר. לדמויות של הסמויה אני מתגעגעת כמו שהתגעגעתי לאן שרלי וחבורתה כשסיימתי לקרוא את כל ספרי "האסופית" שתורגמו לעברית (וזו חתיכת מחמאה). 

נחזור ל-Pride. כמו שאמרתי כבר קודם, סרט בריטי בנוסחה הרגילה (עם ביל ניי, כמובן. יכול להיות שקרן הקולנוע הבריטית לא מאשרת סרטים שהקאסט שלהם לא מכיל את ביל ניי?). הפלוס הגדול שלו מבחינתי היה הפסקול - אוסף של שירי אייטיז טראשיים, מטונפים ונהדרים (בכל זאת, מסיבות גייז בלונדון בשנות השמונים) שעשו לי ממש מצברוח טוב. במיוחד נתקע לי בראש "Love & Pride", שיכול להיות שהוא השיר הקאצ'י ביותר שנכתב אי פעם. שפטו בעצמכם:

אגב, הקליפ מוכיח בענק שדוקטור מרטינז הן קודם כל קטע של אייטיז, לא של ניינטיז.
מזעזע? מחריד? יכול מאוד להיות. אבל במוצ"ש - שהוא, כידוע, הרגע המר ביותר בשבוע - That's what my heart yearns for. אל תשפטו אותי.

היילייט נוסף של הסופ"ש היו חוברות הסריגה שדודה שלי הביאה לחברה של אחי, שהתחילה לא מזמן לסרוג כתחביב. אלו חוברות מסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, חלקן מחו"ל אבל רובן ישראליות. לתדהמתי, גיליתי שלצד הוראות סריגה מדוקדקות ומסובכות (סריגה היא פלא שלעולם לא אצליח לפצח) החוברות האלו מהוות קטלוגי אופנה לכל דבר, שלא לומר קפסולת זמן מטורפת.

את הסוודרים הצמריריים עמוסי השולדרפאדס (בקטלוג 88') ובעלי שילובי הצבעים המאתגרים (91'-92') מדגמנות יעל אבוקסיס, רונית יודקביץ', שירז טל, מיקי ממון ועוד כמה דוגמניות עבר ידועות שבטח לא זיהיתי. הצלם של רוב החוברות הוא בן לם. את החלק הטוב באמת שמרתי לסוף - אף אחת מהן לא עולה יותר מ-10 שקלים! וזה אחרי ההחלפה לשקל חדש (בדקתי). 

רציתי ממש לצלם חלק מהחוברות כדי להעלות לבלוג, אבל די התפדחתי. אז ניסתי עכשיו לגגל ולמצוא משהו. לא מצאתי, אבל הגעתי למשהו יותר טוב - מסתבר שגם היום יוצאות לאור חוברות סריגה, וגם היום הן משמשות עיר מקלט לחלטורות של דוגמניות מקומיות. אני זיהיתי את נועם פרוסט ואת מורטן שם-משפחה-נורדי-כלשהו שמדגמן לגולף:

בתכל'ס, ההפקה הזאת די משעממת. החוברות מהאייטיז והניינטיז - עם כל הגיחוך שבהן - הרבה יותר מגניבות

כמו בחוברות סריגה מהאייטיז כך גם היום, הגברים נראים ממש מצחיק. מזל שלא הלבישו אותו בסוודרי קוסבי כמו את הבחורים מ-88'
ועכשיו אני הולכת לשמוע (בפעם האחרונה להיום, נשבעת) את לאב אנד פרייד, לבדוק סטטיסטיקות בגוגל אנליטיקס - לא של הבלוג, אלא דברים של העבודה (אני באמת צריכה להקדיש פוסט או שניים לסיפורי העבודה שלי. אני מאוד מוטרדת ויש בי צורך לשתף) ולישון. רציתי לקרוא מאמרים לסמינר, אבל (שוב) זה לא קרה.

עריכה מאוחרת - שני לינקים שפשוט חובה להוסיף:
הראשון - באדיבותה של קוראת אנונימית וערנית - פוסט של חלי גולדנברג, שכיכבה בחוברות סריגה (בסבנטיז) וחזרה כדי לספר על זה.
השני - חוברת הסריגה העדכנית שממנה שאבתי את התמונות לפוסט. 

יום ראשון, 18 בינואר 2015

don't stop thinking about tomorrow

עוברים על המשפחה שלי בתקופה האחרונה דברים לא קלים ואני מרגישה שקצת קשה לי לכתוב. אני יודעת שהכל יהיה בסדר, אבל צריכה איזה שבוע ומשהו כדי לשכנע גם את הבטן שלי בזה (הראש כבר משוכנע).

בסופ"ש האחרון הייתי אצל ההורים. לאחד מאחיי, התיכוניסט שביניהם, היה טקס שמיניסטים (למרות שהשנה רחוקה עדיין מלהסתיים). בדרך כלל האירועים האלה לא מזיזים לי את פינת העפעף (וגם לא הזיזו לי כשהייתי בעצמי שמיניסטית), אבל הפעם - גם בגלל שאחי מסיים וגם בגלל הקונטקסט המשפחתי המורכב - הייתי קצת מוצפת רגשית. 

הצפות רגשיות באירועים טפשיים מזכירות לי תמיד סיפור מצחיק שחבר שלי נוהג לספר, על מישהי מהחבורה שלו בתיכון שבכתה ב"יחצ"ן המסיבות". האמת שאני בכיתי ב"ביג דאדי", אז כנראה שאני מקרה אבוד מראש.


כמובן שהטקס הנוכחי כלל שיר שמיניסטים. שיר שמיניסטים זה תמיד ביג דיל, לוקח זמן לבחור אותו ויש סביבו ויכוחים עקרוניים (שמגיעים בסופו של דבר בד"כ למחלוקת רבת השנים סביב שלמה ארצי). כשאני הייתי שמיניסטית הצעתי לשכבה שלי שניקח את don't look back in anger כי הוא מושלם מבחינת הקשר, איכויות הבלדה הקיטשיות שלו וגם כי אבא שלי ממש אוהב אותו, אבל הם לא רצו ולקחנו שיר אחר. כשאחי הצעיר היה שמיניסט הוא הציע את אותו שיר בדיוק, אבל הם לא רצו ועלו עם שיר אחר. השנה, שיר השמיניסטים היה don't look back in anger. כמובן שאחי הצעיר יותר הציע אותו (לשמחתו של אבא). 

כמה שבועות לפני הטקס ולפני ההתרחשויות המשפחתיות המורכבות שפקדו אותנו, רצתי בחד"כ והקשבתי לפליטווד מק. פתאום נפל לי האסימון - מצאתי עוד שיר שמיניסטים. מזל שיש לי עוד אחים שמסיימים ולא מדובר בשמיניסט האחרון במשפחה. 


כמה עובדות לא חשובות על Don't Stop:
- פעם קראתי איפשהו שזה היה אמור להיות השיר המוביל באלבום, והם אפילו חשבו לקרוא לאלבום על שמו, ולא rumors
- זה היה שיר הקמפיין שהצעיד את ביל קלינטון לנשיאות ב-93'
- אחותי מאוד התלהבה מהעובדה הקודמת. היא קוראת מעכשיו לשיר "השיר של ביל" (אגב, אחותי ממש אוהבת לתת כותרות מטופשות לדברים. כשהיא הייתה קטנטונת היא קראה לסולן של ואן היילן "הגמיש" ולרובי וויליאמס "המסומם"). 
- אם הייתי חיה בסרט אמריקאי, זה השיר שהיו משמיעים ברקע כרגע (בקטע קלישאתי ודביק עד אין קץ).

עריכה מאוחרת: היום (שני) ישבתי בקפה המצ'וקמק מחוץ לאוניברסיטה ו-don't stop התנגן שם. אם זו לא חשיבה מאגית, אני לא יודעת מה כן (ואולי אני באמת חיה בסרט אמריקאי). 

יום שבת, 10 בינואר 2015

הכל עדשים

זו כותרת שיכולה בכיף לתפוס מקום של כבוד ב"כותרות עלובות" ולכן אני אוהבת אותה. מה גם שמדובר במשחק מילים חורפי של אנשים מצוננים.

בכל מקרה, מה שרציתי לדבר עליו הוא מרק העדשים האגדי שהכנתי אתמול. הכנתי אותו מתוך קרייב טהור, לא לכבוד מזג האוויר. כשהלכתי לקניות בשישי בבוקר לא שיערתי כמה קר הולך להיות בסופ"ש הזה. חשבתי לעצמי בתמימות שהגרוע ביותר כבר מאחורינו (ההליכה ברגל לעבודה ביום רביעי נראתה לי בהחלט כמו הדבר הגרוע ביותר).

בסופו של דבר, בשישי בערב היה כל כך קר עד שהמשחק העיקרי שהשתעשענו בו היה להמר מי קובע באופן המדויק ביותר את הטמפרטורות בתל אביב - השלט של AMPM (חמש מעלות), אתר מזג אוויר רנדומלי שחבר שלי שלף מאיפשהו (שש מעלות), או האייפון של אחד הקאוצ'סרפרים שהתארח אצלנו (שלוש מעלות. כן כן). בתנאים כאלו, ברור שמרק הוא ההחלטה הנבונה ביותר שניתן להעלות על הדעת.

התמונה מתוך הספר המופלא "מרק דלעת". אגב, נראה לי שאני הבנאדם היחיד שאני מכירה שלא אוהב מרק כתום.
הכתום היחיד שעובר אצלי (בהצלחה מרובה) הוא זה שאבא שלי מכין. 
אגב קאוצ'סרפרים - החבר'ה שהגיעו אלינו הפעם די מגוחכים בעיניי. הם מנסים נורא לשווק את עצמם כברלינאים מגניבים שהגיעו לחוות את חיי הלילה של הפרובינציה התל אביבית. כאלו שנמצאים וואן סטפ ביונד כולם, לוקחים את הסמים הנכונים, שותים את הדברים הנכונים ומתלבשים נכון. בתוך כל מאמצי השיווק הנמרצים האלו, גיליתי שהם בכלל עכברי כפר מאזור פרייבורג (לא מהעיר עצמה, אלא מהפרברים הכפריים שסביבה), שהגיעו לברלין לא מזמן כדי להגשים את חלום התהילה שלהם ולהתפרנס כשחקנים.

למרות הגיחוך, קצת הזדהיתי איתם. גם אני בסופו של דבר עכברת כפר שהגיעה מתישהו לעיר הגדולה ומתנהגת כיום כאילו היא המציאה אותה. מה שכן, אני חושבת שבארץ המרחקים בין הפריפריה למרכז הם הרבה יותר מינוריים - גם התרבותיים, לא רק הפיזיים - ולכן הרבה יותר קל "להפוך לתל אביבי" מאשר "להפוך לברלינאי".

ולא רק שהזדהיתי איתם, גם קצת ריחמתי עליהם. נראה לי מבאס  להגיע מברלין הקפואה לסופ"ש בתל אביב, כשאתה מפנטז על ז'קטים קלים וטיולים לאורך החוף, ולנחות היישר לשבוע הקר ביותר בשנה. כפיצוי הלעטתי אותם בתה, עוגיות ובמרק המדובר. אני מקווה שהם השאירו לי משהו ממנו, כי התכנון המקורי היה לקחת אותו ביום ראשון לעבודה.

ועכשיו - למרק (לקחתי את המתכון מהבלוג הזה, שהגעתי אליו בגיגול מקרי לחלוטין, ועשיתי בו כמה שינויים):

המצרכים (לחבורת קאוצ'ספרים קפואים ורעבים ומארחיהם הקפואים לא פחות):
2 כפות שמן זית
5 גזרים בינוניים, חתוכים לקוביות קטנות
1.5 בצל גדול, קצוץ דק
7 שיני שום כתושות
½ כפית פפריקה חריפה
כפית פפריקה מתוקה
½ כפית פלפל שחור
2 סלסילות פטריות (שמפיניון וכמה פטריות יער גדולות), מנוקות ופרוסות
8 ענפים של תימין
2.5 כוסות עדשים חומות (אין צורך להשרות אותן לפני הבישול)
2 כפות רוטב סויה
מלח
ההכנה:
  1. מחממים את השמן בסיר גדול וכבד. מוסיפים את הבצל, השום ושבבי הצ'ילי (או הפפריקה החריפה) ומטגנים על להבה בינונית עד שהבצל מתחיל להתרכך, כ-7-5 דקות. מוסיפים את הגזר וממשיכים לטגן, תוך כדי ערבוב מדי פעם, עוד כ-8 דקות, עד שהגזר מתרכך מעט.
  2. מוסיפים את הפטריות, ומתבלים בפלפל שחור ובמלח. ממשיכים לטגן, עד שהפטריות מתרככות ומתחילות להזהיב מעט, כ-10 דקות.
  3. מוסיפים את גבעולי התימין, העדשים ו-8 כוסות מים. מביאים לרתיחה. מנמיכים את הלהבה, מכסים את הסיר חלקית, ומבשלים עד שהעדשים מתרככות, אבל לא מתפרקות לגמרי (כחצי שעה). מוסיפים את רוטב הסויה, מתקנים תיבול, אם צריך, ומכבים. לפני ההגשה שולפים את גבעולי התימין (במהלך הבישול העלים ינשרו מהם לתוך המרק).

יום חמישי, 8 בינואר 2015

it's all in the game yo

שלי גרוס כתבה פוסט ובו שניים מהנושאים היקרים ללבי - the wire ודימוי עצמי. מיותר להגיד שנורא אהבתי אותו, אבל אני אומר את זה בכל זאת ואפילו אשתף אותו כאן. אז מי שעוד לא קרא (ואני מאמינה שאין הרבה כאלו כי הוא מתנוסס בבלוגרול שלי. ואני יודעת שהרבה מכם נכנסים לכאן בעיקר בגלל הבלוגרול המשובח שלי. באסטד!), הנה הוא כאן


יום שלישי, 6 בינואר 2015

סוגרת מעגל

זה חתיכת מעגל מפגר, אבל אני אוהבת צירופי מקרים מפגרים (חשיבה מאגית אניבאדי?)
זוכרים שבסילבסטר לפני שנה יצא במקרה שהתלבשתי כמו נינט? ובכן, בסילבסטר הנוכחי הייתי בחתונה (כן כן, אנשים מתחתנים בנובי גוד. גם ל' מהמשרד לא האמינה אבל לה יש נסיבות מקלות. אגב, אני שוקלת לעשות תגית "ל' מהמשרד"). זו הייתה חתונה גדולה ממש ואיפה היא התרחשה? במקום שבו נינט התחתנה. 

אגב, הפעם לא הלכתי על מראה שחור-לבן-אדום-זהב, אלא על אנסמבל הרבה יותר אמיץ שכלל אודם סגול כהה. בחיי. אז למעשה אפשר לומר שזה היה ערב בהשראת לורד. ולכן רק הגיוני שלכבוד 2015 (או ליתר דיוק - ל-NYE של 2016) אאחל לעצמי להגיע למקום שבו לורד תתחתן. 


אגב חתונות - הייתי בכל כך הרבה השנה והגעתי למסקנה המובנת מאליה שכולן ממש ממש אותו הדבר. האוכל, הבר, השמלה של הכלה, צלמי המגנטים - ההבדלים בין חתונה לחתונה הם אפילו לא מובהקים סטטיסטית (אם כי יצא לי כבר להיות בחתונה שבה היה כתוב על הגב של צלמי המגנטים "צלם מגנטים", שזה בהחלט מעניין וראוי לציון).

חתונת הסילבסטר הייתה כיפית וממש נהניתי בה. לא בגלל האוכל, המוזיקה או האקססוריז של רחבת הריקודים, אלא סתם כי החתן והכלה היו מאוד חמודים ונרגשים (וכך גם כל חבריהם). אם בדרך כלל בחתונות אני מרגישה שלקחו מערכת יחסים והפכו אותה לקבבונים על מקל קינמון, בפעם ההיא הצלחתי להרגיש את הלב שפועם מתחת לכל זה. 

יום שני, 5 בינואר 2015

שיר לתחילת השבוע האקדמי + השראה אופנתית

אני לא יודעת למה, אבל בחודש האחרון אני שומעת בכל מקום את "סיקרט" של מדונה (ברדיו, במאק דיזנגוף סנטר, בקומת המזרקה של קניון הסבתות האולטימטיבי, הלא הוא גן העיר, בראש שלי). האמת שזה די משמח אותי, כי אני חווה איזה רנסנס ביחסיי עם מדונה ובכלל סיקרט זה שיר מצוין בעיניי ובדטיים סטוריז זה אלבום לא רע בכלל. 


כדי לאזן את הדביקות הזאת ולהחזיר לעצמי את הפאסון שלי (בעיני עצמי) אני חייבת לציין שאני גם שומעת ללא הרף את אלבומי תחילת הדרך של בלאק סבאת'. 

נחזור לדביקות: בתקופה האחרונה בא לי נורא לגוון את מה שאני לובשת. אני מרגישה שאני מתבוססת עד זרא בביצת הסקיני, האפור-שחור והמגפונים, משעממת את עצמי ואת סובבי (ובכן, לסובבי כנראה לא אכפת, בדיוק כמו שלא אכפת להם אם אני שומעת מדונה, בלאק סבאת' או את מיטב הלהיטים של להקת צופי תל אביב, אבל אני משתעשעת במחשבה שאולי כן אכפת להם) ולא מוצאת השראה באוניברסיטה, ברחובות העיר ובאוטובוסיה ובטח שלא בעבודה.

לא מזמן הייתי בבארבי, בערב שהופיעו בו גם כמה מחבריי. הם החליטו להגיע להופעה לבושים כמו ערסים משנות ה-70 ודווקא ההומאז' הכעור הזה נתן לי את ההשראה שחסרה לי. פתאום התעורר בי חשק להתלבש כמו ערס מהסבנטיז. באותו שבוע כבר הוצאתי ממעבה הארון את חולצת הקטיפה המכופתרת שלי ומקרקעית מגירת התכשיטים את השרשרת הגורמטית שלי. העתיד צופן לי clogs ומכנסי פדלאפון (וכן, אני יודעת שאינספור כתבות אופנה כבר הכתירו את הפדלאפון כטרנד מתקאמבק. בינתיים לא נתקלתי בו בשום מקום שאינו the man repeller, אז אני מרשה לעצמי להרגיש חלוצית).

אני גם לגמרי זורמת על גרסת האמצע-סוף-ניינטיז של הפדלאפון: שחור, משודך לגופיית ספגטי שחורה, איפור עיניים מודגש ותסרוקת עתירת שוונצים. 


זה נורא, הא? אני מתה על תסרוקות כאלו (למרות ששלוש המודליסטיות שאני מציגה כאן כדי להמחיש לאיזו תסרוקת התכוונתי נראות די כמו חביתות).





אגב הומאז'ים פרחיים לניינטיז ובחזרה לתחילת הפוסט, אני ממש אוהבת את איך שמדונה נראית בקליפ של סיקרט. זה פרחי למדי, אבל מהסוג שמוצא חן בעיניי. תמיד הייתה לי בלב פינה חמה לפרחות ותמיד אהבתי איפור עיניים מעושן, עגילים באף ועגילים בפופיק. הקליפ הזה עושה לי חשק לכל אלו.


לעגילים בפופיק אין לי באמת אומץ, מה גם שזה באמת הכי טרנד שנס ליחו (ושמחייב חולצת בטן. ולזה *ממש* אין לי אומץ), אבל אולי אני צריכה להחזיר עטרה ליושנה ולענוד שוב את עגילי האף הנשכחים שלי. 

(נכון נמאס כבר מההתרפקות הזאת על הניינטיז בכל מקום? לי זה יוצא מכל החורים ואיכשהו בכל זאת נפלתי לזה. אנסה לשלוט בעצמי להבא). 

יום שבת, 3 בינואר 2015

Saturday night blues

קודם כל, פסקול (אין באמת קשר לטקסט המצורף, אני סתם ממש אוהבת את הקטע המוזיקלי הזה):



אני שונאת את מוצ"ש. אני יודעת שאני לא לבד בזה, אבל אני חושבת שאצלי זה חזק במיוחד. אני שונאת את מוצ"ש הרבה יותר ממה שאני שונאת את ראשון בבוקר. למעשה, אני ממש לא שונאת את ראשון בבוקר ולא שונאת בקרים בכלל, אלא מאמצת את הגישה האן-שרלית לפיה כל בוקר הוא נהדר, מעניין ומלא בהבטחות שעשויות להתממש (או במילותיה שלה - "there’s so much scope for imagination"). 

אבל במוצ"ש אין עדיין את התחושה מלאת ההבטחות של הבוקר. אז כמעט מדי שבת, עם רדת החשיכה, נופל עליי הבלוז המוצ"שי. תחושה חמוצה, אבודה ובודדה, משהו שמכווץ אותי מבפנים וגורם לי לרצות להתקפל בתנוחת עובר מתחת לאיזו שהיא שמיכה. אני חושבת שזה התחיל אצלי עוד כילדה, אבל ללא ספק התחזק בתקופת חיילותי, אז הייתי צריכה לחזור מקוצרות והקפדתי לפרוץ בבכי מדי שבת. עכשיו אני כבר לא בוכה וגם לא חוזרת מקוצרות, אבל עדיין מרגישה את ההתכווצות הפנימית הזאת כשיוצאים שלושה כוכבים ראשונים. 

מצאתי שיש כמה דברים שעוזרים לי להתמודד עם הבלוז. הדרך היעילה ביותר (אם כי גם המבאסת ביותר) היא להיות עסוקה. אם את בעיצומו של ראשגו"ד אינטנסיבי בצופים, במשמרת בעבודה או בהקפצה פתאומית מטעם הבוס, את כל כך טרודה ומעוצבנת שאין לך זמן להתמלא בהגיגים נוגים (אולי זו הסיבה שאנשים הולכים באדיקות למשחקי כדורגל? גם כשהם חוזרים משם מעוצבנים ורושפי קללות?).

דרך שניה לא רעה היא להיות בקיץ. מוצ"שים קיציים הם הרבה יותר אופטימיים בעיניי, השבת נמוגה לאיטה ומאפשרת להיפרד ממנה כמו שצריך. הדרך השלישית, והמועדפת עליי, היא להיות בחבורה הומה של אנשים אהובים, במקום שהוא הבית - או שלפחות לא צריך לנסוע ממנו אח"כ בפקקי מוצ"ש העצובים - עם המון רעש שממסך את שדי הבלוז שמנסים להשתלט לך על המחשבות. עדיף אצל ההורים, עם כל האחים, אבל אפשר גם סתם עם חברים. 

שתי דרכים שבדקתי והגעתי למסקנה שממש לא עובדות, הן שופינג וקולנוע. אין דבר יותר עצוב (בעיניי) ממרכזי קניות במוצאי שבת. חצי מהחנויות סגורות, מה שגורם לך לחשוב על המוכרים שבטוח מבלים עכשיו עם המשפחה או החברים שלהם במקום חמים ונטול אורות ניאון מגעילים. המוכרים בחנויות שפתוחות מבואסים בדיוק כמוך, ולשוטט ביניהם זה כמו ללכת בתוך קליידוסקופ של דיכאון - בין אינספור השתקפויות של הבאסה המוצ"שית שלך.

בתור חיילת, כשלא היו לי מטלות במוצ"ש ובכל זאת הייתי נדרשת לחזור למרכז, הייתי משוטטת לאורכו ולרוחבו של הדיזנגוף סנטר במטרה לנחם את עצמי וכדי להימנע מלהגיע לדירה שהתגוררתי בה. זה לא עבד. בסופו של דבר הייתי חוזרת לאותה דירה כשמפעפעת בי תחושת ריקנות מאכלת. הקולנוע, לעומת מרכזי הקניות, מספק תחושת אסקפיזם מצוינת. הבעיה היא היציאה מהסרט, שמעמידה אותך עם הרגליים על הקרקע ועם הנפש סיקס פיט אנדר. פעם, בתור חיילת (אני מזהה איזה מוטיב בפוסט הזה), הלכתי לבד לסרט בשבת. זו הייתה איזו קומדיה מטופשת לחלוטין שהתרחשה באנגליה הוויקטוריאנית וביציאה ממנה רציתי רק לבכות. 

במוצ"ש הזה יש לי את כל הסיבות להתבאס: חשוך, קר, גשום וחבר שלי הלך להופיע איפשהו, מה שמותיר אותי לבד. מכיוון שכל הטקטיקות המוכרות למיגור הבלוז לא יעבדו כאן (חורף, אני לא אצל ההורים או אצל חברים, כבר מזמן לא ראשג"דית ואפילו כבר לא עובדת בשבתות. למעלה מזה - אם מנסים להפיל עליי דברים בסופ"ש אני נושפת בבוז ומתעלמת בהפגנתיות - או לפחות מנסה). החלטתי להעלות על הכתב את מחשבותיי בתקווה שזו תתגלה כאסטרטגיה נוספת לשיפור מצב הרוח. אני מודעת לזה שהפוסט הזה מוציא אותי ילדה מפונקת (חזרת מקוצרות בצבא? הו לא!) ומקווה שאכפר על המפונדרקות הבלתי נסבלת שלי בגלגול הבא, אליו ודאי אגיע כחולד עירום או משהו. 

ולסיום, משהו לא קשור בעליל אבל חמוד: אני לא עוקבת אחרי קארה דלווין באינסטגרם (כאילו מה, אני צריכה תזכורת יומית לכך שאני לא דוגמנית על בעלת ייחוס נוצץ, גבות מושלמות, שיער אגדי ורגליים טו דיי פור?) אבל איכשהו נתקלתי בסרטון הזה - 

A video posted by Cara Delevingne (@caradelevingne) on

כעיקרון אני לא עפה על דוגמניות יפהפיות שמשחקות אותה טום בויז (ע"ע הפוסט הזה), אבל הקטע הנ"ל העלה לי חיוך על הפנים. הוא הזכיר לי את הסרטונים הקצרים של הטלטאביז (בעיקר בגלל הילדה הקטנה שאומרת שם בסוף "ביי ביי" במבטא בריטי כובש). צפיתי באינספור כאלו לפני 10-12 שנה, כשנהגתי לשמרטף על אחיי הקטנים ולעקוב איתם באדיקות אחר עלילות היצורים הבריטים השמנמנים והפסיכדליים.
עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...