יום שלישי, 4 באוגוסט 2015

embrace yourself

במשך שנים חשבתי שנקודות החולשה העיקריות שלי הן הירכיים השמנמנות והשיער המתולתל-ליפה (לפעמים יותר, לפעמים פחות. תלוי באחוזי הלחות). שאם רק היו לי רגליים מדוגמות ושיער ייצוגי הייתי יכולה לכבוש את העולם. 

ואז מגיעה לה ריהאנה ומוכיחה אחרת. כבר מזמן חשדתי שהיא בחורה של ירכיים, אבל התמונות האלו (כולן מה-dailymail.co.uk) מוכיחות מעבר לכל ספק - לאחת הכוכבות הגדולות בעולם יש רגליים יותר שמנות משלי. כמו כן - יש לנו אותו שיער (ואני רק יכולה לנחש איך היא נראית אחרי שהלכה לישון עם שיער רטוב). היא עדיין נראית מדהים. 



איזה ניצחון. אני לא נהנית פה משמחה לאיד וחלילה לא מטיפה למיזוגניה בקרב נשים. בדיוק להיפך. באמצעות התמונות האלו אני מנסה לשכנע את עצמי לאהוב את עצמי יותר.

כי אני לא הלכתי לים כבר מיליון שנה ועדיין סוחבת בלב את טראומת חוף הצוק הצפוני, שאליו הלכתי פעם עם חבר שלי, הסתנוורתי משפע הבחורות המדוגמות להפליא וביליתי את מרבית השהות בים במתן דין וחשבון לעצמי. כי אני לא לובשת מכנסיים קצרים או חולצות צמודות מדי בימים שאני מרגישה שמנה, בטח שלא בגד ים. גם לא מפזרת את השיער בימים שהוא מרגיש לי דבלולי מדי. כי אני נכנסת למיני דכאון בכל פעם שנדמה לי שעליתי במשקל. בקיצור, כי אני השופטת הכי חמורה של עצמי. 

והנה באה ריהאנה, שכנראה עלתה קצת במשקל (ואולי לא? אני לא באמת עוקבת אחריה באופן מסודר) וממש לא נותנת לזה להפריע לה. לא ללבוש מכנסיים קצרים? הצחקתם אותה. תראו מה היא *כן* לובשת. מיני דכאון? היא הבחורה הכי מרוצה בעיר, אין על זה ויכוח בכלל. ואני רוצה לראות שהיא מגיעה לחוף הצוק ומרגישה רע עם עצמה בגלל איזה צפונית. 

"בפעם הבאה הולכים לחוף ירושלים"

"סתם, ברור שלחוף גורדון"
אגב, באותו אירוע (איזה קרנבל בברבדוס) נכחה גם הסופרמודל ג'ורדן דאן, שמוכיחה מעבר לכל ספק שרגליים רזות זה לא הכל. 


ולסיכום - סתם התאים לי לשים את השיר הזה פה (בגלל הכותרת, ובעיקר כי התחשק לי לשמוע אותו):


יום שלישי, 23 ביוני 2015

cult fiction

הערב הלכתי לקולנוע (כל כך כיף לומר "הלכתי לקולנוע"! אני מרגישה כמו פריט ארכיוני מהאייטיז) וראיתי את man up - צ'יק פליק בריטי קליל וחמוד ביותר, התעסוקה המושלמת לערב שלפני מבחן. לפני שהלכתי לסרט בדקתי כמה ביקורות - באחת מהן היה רפרנס ליומנה של בריג'יט ג'ונס, מה שגרם לי לבצע השוואות שונות ומשונות בין השניים לאורך הצפיה.

מאוד נהניתי מהסרט. היה סופר כיף. אבל הוא לחלוטין יעבור לידי. בעוד שבועיים כנראה שאזכור ממנו רק הבלחות (ההימור שלי: את הפוני שהדביקו שם ללייק בל. הוא לגמרי צריך לקבל שורה בקרדיטים). בריג'יט, לעומת זאת, נתפס אצלי כסרט קאלט איקוני. אבל למה בעצם? אם נשווה ביניהם נקבל מתאם גבוה למדי בין הגורמים שמרכיבים אותם (סלחו לי על הקללות בסטטיסטיקה, המבחן מחר הוא בפסיכודיאגנוסטיקה) - גיבורה* בלתי מושלמת בעליל אך סופר חיננית שעברה את ה-30, מושא אהבה בריטי למהדרין ונוירוטי קלות עם טרגדיה רומנטית בעברו, הנחת יסוד לפיה החיים מסתדרים כשמוצאים אהבה ועוד עוד ועוד. אז מה תבלין הקסם שמייחד את בריג'יט? 

הרבה פוני, קצת לייק. לדעתי מדובר בפוני מלאכותי, לפחות בסצנה הזו של הסרט

בהתחלה חשבתי שאלו השחקנים. אני עדיין הופכת במחשבה הזאת. אבל לייק בל והג'ינג'י הבריטי שמככבים ב-man up הם חמודים להפליא (הדמות של הבחור אפילו עובדת כמנהל שיווק דיגיטלי! כמוני! והוא לא מת על זה ורוצה לעבוד במשהו יצירתי! כמוני!), אז אני נוטה להניח שלא.

אולי סוד האיקוניות הוא ציני ומחושב הרבה יותר. אולי מה שיוצר את הקאלט הוא בעצם מערך יחסי ציבור משומן. בריג'יט יצא כשהייתי קטנה (העברתי עשרות ימי מחלה\הברזה מבי"ס מול הקלטה של הסרט מערוץ 2, עם פרסומות מחוקות כמובן), אבל אני עדיין זוכרת עד כמה פמפמו אותו בעיתונים (אינספור כתבות לייפסטייל וסופשבוע הוקדשו לפלא הבריאה בדמות שחקנית שעולה במשקל בשביל התפקיד הראשי) ועד כמה הפסקול שלו נחרש ב-MTV (בייחוד הקאבר המאוס לit's raining men המאוס וout of reach הנשכח). על man up לא שמעתי עד היום ברבע לשבע בערב, כשהחלטתי לקיים את מסורת "משהו כיף לפני מבחן".

זה כזה קיטש מרוכז. אני קצת מתביישת בעצמי, אבל רק קצת

עכשיו אני תוהה אם כל צ'יק פליק או צ'יק ליט שנתפס בעיניי כמכונן הוא תוצר של פרומושן מוצלח במיוחד, או שהסרטים והספרים האלו באמת הביאו לעולמי משהו חדש ומרענן. (על אלו ספרים וסרטים אני מדברת? החשודים הרגילים. mean girls, in her shoes, clueless, dirty dancing, bring it on, 10 things I hate about you, pretty woman, my best friend's wedding וכמובן - איך לא - שירת הסירנה). 

ישנו עוד הסבר. הוא מבאס לא פחות מקונספירציית היח"צ. יכול להיות שהסרטים והספרים האלו פשוט היו שם קודם. מבחינתי הם מקוריים ומרעננים משום שנחשפתי אליהם לפני שנחשפתי לדברים אחרים. אולי אם הייתי רואה את man up לפני שהייתי פוגשת בבריג'יט, הייתי חושבת שהראשון איקוני לחלוטין והשני זניח. זו מחשבה מבאסת בעיקר בגלל שהיא צופנת בתוכה גזירה מרה - ככל שהזמן יעבור, אזכה לפחות ופחות סרטים שייצרבו בתודעה שלי ואאלץ להעביר את הזמן בגעגועים לקאלט המוצלח שראיתי פעם.



* אגב שתי הגיבורות האלו - שמתם לב בכמה קומדיות רומנטיות בריטיות יש גיבורה אמריקאית למהדרין? בשני הנ"ל זו אמריקאית שמגלמת בחורה בריטית, עם המבטא והכל (אני זוכרת שהבריטים זעמו על כך שרנה זלווגר נבחרה לגלם את בריג'יט שלהם), בנוטינג היל, ארבע חתונות, about time ומה שבחורה רוצה (סליחה! ראיתי את הסרט הזה כשהייתי ממש קטנה) השחקנית מגלמת דמות אמריקאית וחלק ניכר מהעלילה מתבסס על הקונפליקט בין המנטליות שלה לזו המקומית. האם ייתכן שלבריטים אין גיבורות צ'יקפליקיות משלהן? (למעט קיירה המרגיזה). אולי זה משהו באוויר. ואולי סתם המצאתי פה מתאם מדומה ויש אינספור גיבורות בריטיות שפרחו מזכרוני.

לאחרונה אני מבינה עד כמה הפוסטים שלי דלי תמונות ועד כמה זה בטח מבאס לקריאה בעולם הבלוגים של היום. אז קחו עוד תמונה לסיום - אנדי מקדואל מתוך "ארבע חתונות", מדגימה את אפקט ההכבדה באמצעות אחת התספורות הגרועות בקולנוע שלא מצליחה להעיב על יופייה במילימטר (ב-man up יש דמות עם תספורת גרועה יותר, אבל אנדי הציבה רף גבוה):

בכל פעם שאני הולכת להסתפר אני מתפללת שלא אצא עם כרובית שכזאת.
סיוטה של כל מתולתלת שאינה מחזיקה בלוק האנדי מקדואלי

יום ראשון, 31 במאי 2015

Great Expectations


מייבי איימ אמייזד שלא כתבתי כל כך הרבה זמן (האם זו הפגרה הארוכה בתולדות הבלוג? לקוראים נאמנים במיוחד הפתרונים). 
מייבי איימ אמייזד מכך שאני כותבת כרגע פוסט. זה לא קרה במשך תקופה כה ארוכה ועכשיו התחושה זרה לי. 

בהתחלה זה ממש חסר לי. אפילו חוויתי תסמיני גמילה. חשתי עצבנית למדי והיה לי צורך עז לסלק את כל מי שסביבי (בכל זאת, בלוג אנונימי) ולכתוב (ולא פחות מזה - צורך עז לחוש את ההתרגשות שבקבלת תגובה חדשה). אבל בסופו של דבר זו הייתה גמילה מוצלחת מאוד - הקריז לייצר פוסט חדש חלף כלא היה. 

למה בכלל גזרתי על עצמי דומיה? מכמה סיבות. קודם כל, הייתי מאוד עסוקה בעבודה, בלימודים, ובמחשבות על המשך דרכי בעבודה ובלימודים. הסיבה השניה קצת יותר מבאסת. אפשר להגדיר אותה בקיצור כהתפכחות. אבל היות ואני לא נוהגת לקצר כאן בדרך כלל וגם אין לי כוונה לעשות את זה עכשיו, אני ארחיב.

כשפתחתי את הבלוג הזה, אי שם בשלהי 2009, הייתה לי תקווה עמומה ומבויישת ש*יגלו אותי*. שיום אחד אגלה תגובה (או מייל. בשביל מה אתם חושבים שפתחתי את תיבת הדוא"ל של הבלוג?) מאיזה עורך או עורכת בכירים, שפשוט מוכרחים להפוך אותי לקארי בראדשואו הישראלית. בעצם יש (סוג של) כזאת. אז לדנה ספקטור (או ליסה פרץ) של דור ה-Y. 

הציטוט כל כך התאים. הייתי חייבת לשים את התמונה הזאת
{אגב, למייל של הבלוג אני מקבלת בעיקר קומוניקטים תמוהים. החל מתביעות קטנוניות שאיזה יחצ"ן בלתי נלאה מנסה לדחוף וכלה בהזמנות לאירועים בשנקר. לפעמים אני מקבלת מיילים מאוד מאוד נחמדים מקוראים מאוד מאוד נחמדים, אבל לאורך ההיסטוריה אפשר לספור אותם על עשר אצבעות (ויישאר עודף).}

נחזור לשאיפה הכמוסה שלי. נכון שהיא מביכה? מעולם לא עשיתי דבר על מנת להוציא אותה מן הכוח אל הפועל, כי הרי הפועל כרוך בחשיפה ומזה אני מפחדת כמו מג'וקים. הפועל גם כרוך במאמץ. ואני לוקה בתסמונת הילדים המחוננים, אלו שלמטה מכבודם להתחנן, להתחנף ולעבוד קשה עבור משהו שברור להם שהם מוצלחים בו. אלו שהקומפורט זון שלהם הוא לשבת במגדל השן, בטוחים שכולם מודעים לגודל כשרונם (כי איך אפשר אחרת?) ולחכות לשבחים והצעות עבודה. 

בחודשים האחרונים, לקראת סיום התואר, חשבתי לשבור את מגדל השן. השתעשעתי במחשבה לשלוח הודעה לבוס שלי מפעם ולשאול אם הוא מחפש כותבים. בסוף החלטתי שלא. זו צפויה להיות סיטואציה מביכה להפליא ובכלל - למה להכניס ראש בריא לתחום שאי אפשר בשום פנים ואופן להתפרנס ממנו? רק השבוע ראיתי איזו קבוצה של הצעות עבודה לכותבים, שעיקר עיסוקה היה להדוף הצעות כתיבה "תמורת קרדיט". 

בעקבות כל הנ"ל החלטתי לקטוע את אספירציות הכתיבה שלי ולהפסיק לחכות (בלב) לסקאוטר שיגלה אותי. כלומר, אני לא מפסיקה לכתוב כאן, פשוט מפסיקה לקוות לדברים לא ריאליים בעליל. אם כבר, יותר ריאלי שאקבל את פרס ישראל בניהול קמפיינים בטוויטר. 

לכבוד הניתוח להסרת שאיפות לא הגיוניות (היה מאוד מוצלח והחולה אפילו לא מת!), אני מצרפת כאן שני בלוגים שנהגתי לקרוא לפני שנים רבות, כשעוד קיוותי לרשת את ליסה פרץ. כיום הם כבר לא מתעדכנים אבל זה כיף גדול לעשות להם קריאת בינג'ינג:

הבלוג של מארקס. נזכרתי בו לא מזמן, כי בזמנו כותרת המשנה של הבלוג שלו הייתה "I don't have to sell my soul" ורק לפני כמה חודשים הבנתי מאיפה הציטוט הזה לקוח (בושה עליי, אני יודעת).



אני חושבת שכל ניסיון להגדיר את הבלוג של מארקס ייצא טרחני נורא (וישקף בדיוק את סוג האנשים שהוא נהג לבוז להם. אגב, אין לי ספק שאם הייתי מגיבה לו - ואולי הגבתי? - הוא היה בז לי נורא. אנחנו לא מאותו הסוג), אז אני ממליצה פשוט להתחיל לקרוא אותו. מעבר לתחושת הנוסטלגיה שבקריאה על העשור הראשון של שנות האלפיים, נורא מעניין (אותי) לקרוא על האופנה של העשור ההוא. קצת בא לי להתחיל רטרו לתקופה ההיא במקום לניינטיז הדלות, אבל אני חושבת שזה קצת טרי מדי אצלי. מה שעוד מגניב זה למצוא בבלוג את שביבי הדיווחים על המשבר הכלכלי של 2008, שנחווה שם בעצם בזמן אמת (הוא הציג את עצמו כעובד באיזה גוף פיננסי גדול ובינ"ל). 

הבלוג של ענבל אביזמר. זכרתי שהיא צלמת נהדרת, אבל לא זכרתי עד כמה הפוסטים שלה היו מוצלחים (גם הייתי מגיבה סופר פעילה שם, כך מסתבר). זה בלוג מאוד מתוחכם אופנתית. ענבל יצרה חלק מהפוסטים הכי מעניינים שיצא לי לקרוא על קמפיינים, מגזינים וצילום. היא עושה לי חשק לקנות מגזינים, ואני לא בחורה של מגזינים. חוץ מזה יש לה גם פוסטים אישיים מעולים על חייה כתל אביבית שהייתה פעם קיבוצניקית (ולי יש קטע עם נוסטלגיות של קיבוצניקים. מעולם לא הבנתי למה).

באיזה שיעור תחביר משמים במיוחד נזכרתי איכשהו בבלוג והתנפלתי עליו בבינג'ינג רציני. כל כך נהניתי, עד שהתחלתי לכתוב טיוטה לפוסט בהשראתו. כמובן שגנזתי את הטיוטה הזאת, כמו את כל הרעיונות שעלו לי בראש בחודשיים האחרונים. אולי היא עוד תופיע פה. 

יום ראשון, 12 באפריל 2015

טעם יקר

תמיד החשבתי את עצמי כבעלת טעם זול (שלא לומר - קמצנית). 
אני אף פעם לא קונה בגדים בתחילת עונה, הנעליים היקרות ביותר בארוני הן הכי פחות ננעלות שבו ועל החיבה היתרה שלי לקניית בגדים בחנויות של פרחות, כאלו שמחייבות פשפוש, נבירה וצלילה אל ערימות בגדים שנפלו ממכולה, אפילו כתבתי פעם טור. מעולם לא הצלחתי להתחבר לכללי האצבע האציליים לפיהם עדיף לקנות מעט וביוקר. אולי זה עובד בשביל בחורות עם שיער חלק, או עם רגליים רזות, או כל דבר אחר שאני לא.

אבל - השבוע חזרתי מטיול מדהים בחו"ל, שבמהלכו גיליתי שאפילו לי יש קצת טעם יקר.

קודם כל, באוכל. מסתבר שאני מתה על אויסטרים. מאז ומעולם (וליתר דיוק - מאז קיץ 2006, שבו שהיתי בארה"ב וטעמתי לראשונה קראב סטיקס) היה לי קטע עם מאכלי ים, אבל מולים לא הצלחתי לאהוב. הרגישו לי דלוחים ותפלים ולא הבנתי איך צדפות נחשבות למעדן כה נחשק. עכשיו, אחרי שביתקתי את בתולי האויסטרים שלי (אלף סליחות על הדימוי, זה היה מתבקש), אני מבינה. פשוט ניסיתי את הצדפה הלא נכונה.

שנית, בבושם. לדעתי יש לי יותר מדי בשמים. את רובם קניתי בצורה אימפולסיבית למדי (רציתי להרגיש טוב עם עצמי והם היו במבצע) ובחלקם אני בקושי משתמשת. ככלל יש לי העדפה לריחות מתוקים על גבול הפרחיים, אבל טרם פגשתי את הבושם שגרם לי ליפול לרגליו. כלומר, עד הקונקשן בשדה התעופה באיסטנבול. 

מה אתם הייתם עושים בקונקשן של 4 שעות בנמל תעופה נטול ווי-פי? רק טבעי שבסוף אגיע לרחרח בשמים. התחלתי מאלו שבמבצע, עברתי לפרחיים החביביים שלי (אנג'ל והיפנוטיק, needless to say), השתעממתי קצת עם אלו של הרמס (חוץ מזה בריח תפוזים. הוא דווקא מאוד מצא חן בעיניי) ובסוף - כשכבר ממש כאב לי הראש - הגעתי לדוכן של טום פורד. וואו, איזה בשמים מדהימים. מעולם לא הרחתי משהו דומה או משהו טוב כל כך. כמובן שלא היו כתובים עליהם מחירים ואני לא טרחתי לברר. 

הבוקר בעודי שותה את הקפה שלי, החלטתי לבדוק בסטרוברי.נט כמה עולה העניין, למקרה שאחליט להיות סופר-נחמדה אל עצמי. כמעט נפלה לי הלסת כשראיתי שהמחיר מתחיל ב-970 ש"ח.

אויסטרים אני מתכוונת לאכול בעתיד הקרוב. קיבלתי ארוחה זוגית מפנקת כצ'ופר מהעבודה, על תרומתי הרבה בחודש שעבר (כאמור, 200 שעות) ואני הולכת להתפרע באיזו מסעדה שווה. את הבושם של טום פורד אולי אקנה לעצמי ליומולדת 50 (אגב, לא רק יסמין רוז' מוצלח. גם Cafe Rose). 

יום שלישי, 31 במרץ 2015

spring has sprung

פסקול לפוסט: זה - 

אין סיבה מיוחדת. אבל השיר הזה נותן לי תחושה של חילופי עונות.

הפעם האחרונה שפרסמתי פוסט הייתה בתחילת מרץ. אבל יש לי אישור מוצדק: אתמול דיווחתי שעות וגיליתי שעבדתי 200 שעות החודש. פאקינג משרה מלאה (כשאני עדיין סטודנטית. ישנתי מעט החודש).

בתחילת מרץ עוד כתבתי לעצמי דראפטים לפוסטים שרציתי לפרסם, אבל ככל שהעבודה תפסה תאוצה והשתלטה על חלק הארי של חיי, כך המעטתי בטיוטות. אז אני חוזרת עכשיו לטיוטה ישנה, בתקווה שהרעיונות יחזרו להציף אותי***.

אבל לפני זה: פסח, בואו נדבר על זה.

בעיקרון אני לא טובה בחגים. אני מאוד אוהבת אותם והם נוסכים בי (לרוב) תחושה טובה, אבל הם לא מהווים נקודות ציון בחיי. כשעוד עבדתי במשמרות זה היה עולה לי בשיבוצים לעריכות לילה בחגים (כי הייתי שוכחת לבקש משמרות נורמליות). היום אני כבר לא במקום הזה, אבל עדיין לא נערכת לחגים. ואולי דווקא הייתי רוצה?

בסוף מרץ קבעתי תור לקוסמטיקאית החביבה עליי. כשהגעתי אליה היא סיפרה לי כמה לחוץ לה לקראת החג. גם בעודה מורטת אותי הטלפון שלה לא הפסיק לצלצל - על הקו היו אינספור בחורות שהתחננו, אם אפשר, להכין ברגע האחרון את עורן\גבותיהן\שפמן לחג. סיפרתי לה בשמץ גאווה שאצלי זה ממש לא ככה. סתם הגעתי לתחזוקה שגרתית ופסח לא מרטיט לי את קצה השפם. מעבר לזה - אמרתי לה שאני ממש לא מבינה את הבחורות שנכנסות לכוננות חגים ומעבירות את עצמן טיפול עשרת אלפים לפני. את מי יש להן להרשים בשולחן החג? את סבתא שלהן? את חבורת האחיינים הצוהלים שאין שולחן סדר בלעדיהם? (אפילו במרג'ורי מורנינגסטאר - כלומר, בספר - יש תיאור צבעוני במיוחד של שולחן החג על כל אחייניו). 

אז אני לא מכינה את עצמי במיוחד לחג וגם לא מכינה את הבית במיוחד לחג. שמירת כשרות היא ממני והלאה, אבל הרי פסח זה הרבה יותר מביעור חמץ והתמסרות לפחמימות מסוג אחר. פסח משמעו ניקיון כולל וטוטאלי, שלא לומר טיהור של מקום המגורים. אני מתביישת קצת לספר על הרגלי ניקיון הבית שלי, אבל אחלוק אותם פה בכל זאת - המקסימום שאני עושה הוא לשטוף כלים ולהפעיל את האיי רובוט. אני עושה ספונג'ה פעם בירח כחול ומנקה את יתר הדברים שדורשים צחצוח פעם בשנה מעוברת. שוכבות אצלי ערימות של מסמכים, תלושי משכורת וחשבונות ששולמו - כולם ממתינים בשקט לתיוק, שיגיע (אם ירצה השם) בשנה הבאה בירושלים הבנויה. 

יש לי אינספור תירוצים להזנחה הפושעת הזאת - אני סטודנטית, אני עובדת המון, אני כותבת סמינרים וזה שוחק ואינטנסיבי. ובכלל, אני מספרת לעצמי שרק בחורות שטחיות ששואפות להיות עקרות בית משקיעות כל כך בטיפוח הדירה. אינטלקטואלים כמוני (ואני הרי, בעולם ההזיות שלי, אינטלקטואלית) חיים ויוצרים בדירות מאובקות. מה זה, האבק והעיפוש הם נדבך משמעותי ביצירה שלהם. סימון דה בובואר או מיכאיל בולגקוב בטוח לא עשו ספרינג קלין ולאדית נסביט היו לבטח משרתים שניקו בשבילה. 

אבל כאמור, כל אלו הם סיפורים ותירוצים שמחפים על האמת. האמת היא שאני צריכה לנקות את הבית. האמת היא, שהייתי מתה לצלול כל-כולי לריטואלים של ניקיון - גם של עצמי וגם של סביבת המגורים שלי. יש בזה משהו מזכך וחגיגי, ואין בזה שום דבר רע. להיפך. כולנו צריכים טקסים. אין דבר שיותר בא לי כרגע מאשר לקפוץ ראש אל תוך ענן של אקונומיקה ומרכך כביסה, להלבין את החודשים האחרונים ולצאת כמו חדשה. 

***בסוף הצלחתי לכתוב פוסט (עם קצת חריקות, אני מודה) ולא נזקקתי לטיוטה הישנה הזאת. אני שומרת אותה לפעם הבאה. 

יום שני, 2 במרץ 2015

קונצרט למרפי ולתזמורת


כמעט לכולם נמאס מתישהו מהלימודים. האוניברסיטה, על מרחביה העצומים ופסלי החוצות הלא קוהורנטיים שלה, מפסיקה לרגש; המערכת לא מאפשרת למצוא עבודה נורמלית (וגם התואר עצמו לא באמת יאפשר לך למצוא עבודה) האוכל בקפיטריות מגעיל ו\או מתומחר בפראות וביריד של ימי רביעי בדשא של גילמן כבר מזמן אין מה לקנות חוץ מתמר מג'הול. 

אני בשנה האחרונה (!) ללימודים ועד לפני שניה לא נמאס לי. לא כי אני עפה על הקפיטריה הטבעונית של בניין שרת, או כי שיטות מחקר רוקס מיי וורלד. אני פשוט קצת מפחדת מהחיים שאחרי, נטולי הקסם הסטודנטיאלי שמאפשר לדחות הכל. 

אבל רצה הגורל וגם לי נגמרה הסבלנות. אולי זו העבודה שמתישה אותי (והיא מתישה עד מאוד) ואולי דברים אחרים בחיים.

ובאורח פלא אתמול אחה"צ, שניה וחצי אחרי שהחלטתי בלב שגם לי כבר אין לי כוח להיות סטודנטית, מצאתי מכתב בדואר שמבשר לי שאני מצטיינת דקאן (לא בפסיכולוגיה, בחוג השני). זה לא כזה ביג דיל (כי זה לא כזה חוג גדול), אבל זה קצת אירוני - האם אהיה מצטיינת הדקאן הראשונה אי פעם שתמרח את התואר בגלל חוסר מוטיבציה?

יום ראשון, 22 בפברואר 2015

חדשות ומומלצות (2)


בהמשך לפוסט הקודם, מתחשק לי גם להמליץ על דברים שפחות ברומו של עולם. ואלו הם:

1. קוראות(ים) ותיקות עשויות לזכור שבמשך זמן רב חיפשתי קוסמטיקאית מוצלחת בתל אביב. יצא לי להיות אצל אחת פסיכית שצילקה אותי נפשית ואולי גם קצת פיזית, שתיים מוצלחות מקצועית אבל מטיפות-מצקצקות-מתנשאות ברמה הבינאישית, אחת מוצלחת שלא הצלחתי להתחבר אליה ואחת מוצלחת ומקסימה שעזבה את הארץ ושבה למשפחתה בקולומביה. יכול להיות שהבעיה היא בי, אבל מאז מצאתי אחת ממש מוצלחת, מקסימה ועם כוונות להישאר כאן, אז ההיפותזה הזו הופרכה.

קוראים לה שרון ונראה לי שהיא די מפורסמת כבר בקרב בנות תל אביב. בכל מקרה, הווייב שלה הוא כאילו החברה הכי טובה שלך תהפוך להיות קוסמטיקאית. היא באמת בחורה מגניבה. חוץ מזה, היא גם טובה במה שהיא עושה (ועל כך יעידו פניי). במחירים אני לא הכי מבינה (כלומר, זו תל אביב. הכל פה מתומחר בפראות. הקוסמטיקאית ליד ההורים שלי עושה לי הכל בשמינית מחיר), אבל אחרי סכומים הזויים לחלוטין ששמעתי מאחת מחברותיי על קוסמטיקאית אחרת, נראה לי ששרון הוגנת.

2. אני חוששת ממלנומה, אני חוששת להזדקן ואני חוששת מהיום שבו לא יבקשו ממני תעודת זהות בכניסה לפאבים (תכל'ס זה קרה בשישי לפני שבועיים, אבל בפאב אחד הכרתי את המלצרית ובשני היו רק בנים, אז נראה לי שהם היו מכניסים גם את נורת' ווסט). בכל מקרה - בשנה האחרונה אני מקפידה די בקנאות למשוח את פניי בקרם הגנה.

היות ובינתיים אני עדיין צעירה, רוב הקרמים מחצ'קנים אותי ואני במסע אינסופי אחרי הקרם המושלם. כזה שהוא גם בעל SPF גבוה, גם לא שמנוני וגם במחיר שווה לכל נפש. התחלתי עם הקרם 50SPF של אוון שחצ'קן אותי וגרם לי להרגיש כמו חביתה, עברתי לקרם נטול השומן של לה רוש פוזיי, שלא חצ'קן אותי ואפילו ייבש לי את העור (בכל פעם שמרחתי אותו העור שלי צרב כמו אחרי ניקוי במי פנים אלכוהוליים) - אבל עכשיו נראה לי שמצאתי מנצח. קרם של ווישי שהוא גם בעל 50SPF, גם מתאים לעור מעורב (שזו מכבסת מילים לעור שמתחצ'קן לפעמים), גם לא מייבש את הפנים וגם מריח מעולה. הוא לא זול, אבל עולה כמו כל חבריו לקטגוריה - 90 ש"ח.

אני לא מתיימרת אפילו להתחיל להסתבך עם צרפתית - ככה הוא נראה:


3. לפני כמה חודשים חברה שמבינה הרבה יותר ממני בטיפוח ואיפור הכירה לי את מי הפנים של ביודרמה, שאמורים להיות מוצר מאסט בארונה של כל מי שדואגת לאפידרמיס שלה. הם באמת מצוינים, אבל לא דואגים לארנקי הסטודנטיאלי, לכן מצאתי להם חלופה בדמות מי הפנים של גרנייה שעולים בערך עשירית. למה בדיוק משתמשים במי פנים? אני לא בטוחה. אני משתמשת בהם כש(א) אני מתעצלת לשטוף פנים בערב, (ב) אחרי ששטפתי פנים ונותרו לי שאריות איפור, (ג) כשהעור שלי מרגיש מועד לפורענות והתחצ'קנות.

4. מסכת חימר ירוק. שמעתי עליה לראשונה בבלוג של מיראל (שמסבירה מצוין למה זה טוב ומה עושים עם זה), ראיתי אותה לראשונה בחדר של אחותי, ניסיתי אותה והיא הייתה מאוד מוצלחת. לא לשימוש יומיומי, אלא לטיפול עשרתלפים שבועי. חוץ מזה, היא עולה 30 ש"ח בלחץ ולהכין אותה זה כמו להכין טחינה, וזה תמיד משמח אותי. מה שנראה לי ראוי לציין - היא הרבה יותר טובה ממסכות חימר הרבה יותר יקרות שניסיתי בעבר (של אהבה ושל גרנייה).

5. בעיקרון אין לי סבלנות לקרם גוף. אחרי המקלחת (הרותחת) אני מעדיפה לעשות עם עצמי דברים יותר מעניינים מאשר להתמרח. אבל שני החורפים האחרונים היו קשים במיוחד עבור העור שלי (יכול להיות שגם חורפים קודמים, אבל עוד לא הייתי בגיל ששמים בו לב) והבנתי שאין מנוס מהתמרחות.

היחידים שגרמו לי באמת ליהנות מחווית ההתמרחות ולהתמיד בה היו הקרמים של לבידו. הם יקרים ביותר (90 ש"ח לצנצנת. ואל תקנו בעדן טבע - הם גנבים ולוקחים 130) אבל עשויים מרכיבים טבעיים ולכן לא הופכים לדביקים. מעבר לזה, ואולי חשוב יותר, הם מריחים מדהים והריח שלהם נשאר המון זמן. יש מצב שאפילו כל היום. כבר הרבה זמן לא קניתי אותם מפאת התקמצנות, אבל כל מה שניסיתי מאז לא היה מוצלח אז כנראה שאני חוזרת לקרקע בטוחה, יקרה וארומתרפית.

הריח האהוב עליי - ברוש ולבונה. אם כבר שילמתי 90 ש"ח לקרם גוף, לפחות שיריח כמו מקדש כנעני

יום שלישי, 17 בפברואר 2015

חדשות ומומלצות (1)


לפני כמה ימים ישבתי עם חברה (הייתי רוצה להגיד שישבנו לבירה, אבל זה היה יותר למרק וסלט) והיא שאלה אותי אם יצא לי לקרוא ספרים מאז תחילת התואר. אז כן. לא כמו שהייתי רוצה, ומאז שהתחלתי את העבודה אז פחות, אבל בעיקרון כן. והרבה יותר מזה, בלוגים. לא יודעת אם מישהו מכם חד עין או משועמם מספיק, אבל מאז תחילת הלימודים הבלוגרול שלי התמלא בטירוף (כמו שניתן לראות).

כל מה שאני קוראת מומלץ על ידי בפה מלא ואני נהנית ממנו מאוד. מחלק בלי בושה, מחלק עם קצת בושה כגילטי פלז'ר מנחם. בכל מקרה, לצרכי קארמה ומקום בגן עדן, חשבתי לחלוק שבחים לכמה בלוגים חדשים יחסית ברשימה שאני נהנית מהם באופן יוצא דופן. כמו בלוגריות שנותנות רוויו על מוצרי איפור ויופי, גם אני מספקת את המלצותיי אחרי שהתנסיתי בקריאה במשך מספר חודשים ולא התעוררו בי תופעות לוואי בלתי רצויות.

ט.ל.ח.

1. נעה מכבי. נעה לא כל כך חדשה, אבל היא כל כך מוצלחת שזה יהיה פשע לא להזכיר אותה פה. אני סופר נהנית מהפוסטים שלה. היא גם יודעת לעורר השראה עם תמונות מעולות (שהיא מצלמת\מצולמת בהן) וגם יודעת לספר סיפור, שזה שילוב לא מובן מאליו. אם הייתי מקימה מגזין אופנה, הייתי מזמינה אותה לכתוב אצלי.

התמונה מתוך הבלוג של נעה

2. השיקסע. נכון המגזין ההיפותטי שלי? אז את השיקסע הייתי מזמינה לכתוב את מדור האיפור והטיפוח (סלח לי אלוהים על השימוש במילה השנואה עליי. "טיפוח". אררר). לענייננו - הבלוגרית האנונימית שמאחורי הקלעים היא חיילת בעלת עיניים כחולות ויפות (היא לא מעלה תמונות של עצמה, מקסימום של העין. צבא וזה), שכותבת הכי חמוד, אינפורמטיבי ומעניין על איפור וטיפוח (הנה אמרתי את זה שוב). לא יכנעי, לא שיווקי, כן מסביר איך לעשות הצללות בפנים. קא-צ'ינג.

התמונה מתוך הבלוג של השיקסע. פתאום אני תוהה - על איזה משטח היא כותבת תמיד עם השפתונים?


3. לייזה פאנלים. לא זוכרת איך הגעתי לבלוג, כנראה שבחיפושים אחר מתכון כלשהו, כי ברגיל אני לא חובבת את סלונה (מפריע לי עניין "פורטל הנשים" הזה. סליחה שאני מעצבנת). הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקראתי אותה, הוא שהבלוג נכתב על ידי אודטה. אבל לא אודטה של היום - אודטה מספר הבישולים של אודטה, אי שם בשנות התשעים.

בשטחיותי הרבה, אני לא יכולה שלא להידהם מכמה שהיא רזה פה
כבר התוודיתי פה על אהבתי לספרי בישול אולדסקוליים והספר ההוא של אודטה הוא אחד האהובים עליי. תשכחו מהתכנית הנוראית שלה בטלוויזיה (אם היא עוד קיימת בכלל) או מהטורים הלא מוצלחים של השנים האחרונות - זה הריל דיל. יכנעיות במיטבה. אם אני לא מסוגלת לסבול יכנעיות כשמדובר באיפור וטיפוח, בבישולים אני מחבבת עד מאוד. ייאמר לזכותה של הגברת פאנלים שהיא כנראה מודעת לעצמה. יש לי תחושה שמדובר למעשה ברפרור לז'רגון האודטאי.

על מה הבלוג בכלל? בגדול זה בלוג מתכונים. בפירוט, היא מציגה עצמה כעקרת בית שבחרה במודע בילדים על פני קריירה, שזה נושא שמפחיד ומרתק אותי כאחד. הסתקרנתי וגיגלתי עליה, מה שגילה לי שלמעשה מדובר בתסריטאית די מוכרת (המון סדרות ילדים ולא רק) כך שזו לא לגמרי עקרות בית. מצד שני, מה אני יודעת על שגרת יומם של תסריטאים.

** עד כאן החלק הראשון של המלצותיי.
t.b.c.
איך מבטיחים שלפוסט שממוספר ב-(1) יהיה גם חלק (2)? כותבים את שניהם מראש. וכך עשיתי **

יום שני, 16 בפברואר 2015

תורשה אלכסונית

אמא שלי היא סופרת. זה לא מקור הכנסתה העיקרי והיא גם לא מגדירה את עצמה ככזו (אני חושבת), אבל זה מה שהיא עושה והיא נורא טובה בזה. 

לפני כמה ימים, בעודי לומדת למבחן בפסיכופתולוגיה, נתקלתי בשורה על כך שאובדנות עשויה להיות הפרעה תורשתית. זה קצת הצחיק אותי (אחרי שנתיים וחצי בתואר הכל מצחיק) בגלל רבע הפרדוקסליות שבעניין, אבל בעיקר הזכיר לי סיפור של אמא שלי שכולל עיר נטולת שם שכל תושביה סובלים מעקרות תורשתית. 

כמובן שעצרתי הכל ועברתי לקרוא את הסיפור. ואחריו עוד סיפור, ועוד אחד ועוד עשרה. בשלב מסוים חזרתי לסיכומים שלי בפסיכופתולוגיה, אבל לא הצלחתי להפסיק לחשוב על הכתיבה של אמא שלי. איך היא מצליחה לברוא עולמות ודמויות? אני מקנאה קנאת סופרים של ממש.

עוד כשהייתי ילדה קינאתי. נורא אהבתי לקרוא, אחוז ניכר מגיבורותיי האהובות שאפו להיות סופרות (אן שרלי, הרייט מ. וולץ', ג'ו מארץ' --- וזו רשימה חלקית בלבד) ואני נורא רציתי להצליח בזה גם. כל מה שהצלחתי לעשות בעניין היה לקרוא בשקיקה את מה שאחרים כתבו. אפילו בכתיבת יומן לא הצלחתי להתמיד, שלא לדבר על לבדות סיפורים של ממש.
לקרוא על ג'ו מארץ' ממש עורר בי ייסורי מצפון על אי-יצירתיותי.
מזל שהסרט היה כזה מטופש
מאז למדתי להתבטא בכתב, אבל לא לכתוב. לתאר את הקיים, לערוך, לנסח, לקצץ באכזריות פסקאות עודפות - כל זה כן. אבל להמציא יש מאין? לא ולא. אין לי אפילו שביב של רעיון. לפעמים, כשבא לי להיות ממש נחמדה לעצמי, אני מאשימה בזה את האישיות המרצה על גבול המתרפסת שלי ואת דחף ההצטיינות הכלבלבי. דפוס התנהגות לחוץ ופקידותי שכזה הוא ממש חוסם יצירתיות, בעיקר כי עסוקים כל הזמן בלספק תוצרים מיידיים ולהשביע את רצון מי שמופקד עליך (גם אם הוא מופקד עליך רק בדמיונך). 

כשעובדים בדד-ליין מיידי אין לשום דבר זמן להבשיל וכשעסוקים בלרצות (pleasing, not wanting) לא יוצרים שום דבר חדש. סופרים אמיתיים, אני מניחה, לא דופקים חשבון לאף אחד - פשוט כי הם לא מסוגלים. יש להם איזה שד יצירתי שחייב לצאת לאור באופן שאינו סובל דיחוי. 

צ'יזי נורא לצרף את זה, אבל הם כל כך מזייפים (טוב, המעריצות צורחות והם לא שומעים את עצמם) ולא פליזרים פה, שזה דווקא מתאים :)

יום חמישי, 12 בפברואר 2015

זכרונות מהמערב התיכון

בין כל הבדיחות, הקיטורים והחידודים שנתקלתי בהם על הסופה, אני לא מבינה איך לא נתקלתי ברפרנס אחד:


זה הדבר הראשון שעלה לי בראש כשפקחתי עיניים וראיתי מה מתחולל בחוץ.
(הו לא, זה לא הולך להיות פוסט-סופה).

בסוף התיכון יצא לי להיות כמה חודשים בארצות הברית, אבל לא בחוף המזרחי המתוחכם או במערבי המתהולל, אלא במיד ווסט נטול הברק. בין המקומות שנקלעתי אליהם שם הייתה גם קנזס. ו-וואו, היא הייתה משונה.

גם אם יש עדיין בקנזס  צריפים קטנים ואפורים שמתעופפים בציקלון, לא הגעתי אליהם. במקום הייתי במלון ציד ביזארי עם פוחלצי צבאים במסדרונות ופארק מים בקומת המרתף. את דורותי ודודה אם לא מצאתי. אפילו לא משהו בסגנון. כן מצאתי חבורת רדנקים שעשו חראקות בכביש הגישה למלון בעודם מנופפים בדגלי הקונפדרציה. 

ליד המלון היה (איך לא) אאוטלט ענק, מהסוג שאמריקאים נורא אוהבים. פתוח כזה וכל כך גדול עד שחייבים לנסוע בתוכו אם רוצים להגיע מקצה אחד לשני. במהלך השיטוט בו, כשאני קצת משועממת וקצת נפעמת (קפיטליזם בשיאו זה דבר מפעים), נכנסתי לחנות נעליים טראשית במיוחד ומדדתי את נעלי העקב הראשונות שנעלתי בחיי הבוגרים. הן היו סטילטואיות, פרחיות נורא, מבריקות ו--אדומות. רובי סליפרס אמיתיות.

זה היה ממש קיטש, מה שכתבתי כאן עכשיו, נכון? אז אני לוקחת עכשיו את הקיטש ומעלה אותו. All in. 


כשהייתי קטנה, בכיתה א' או ב', זה היה השיר האהוב עליי (לצד קליפורניה דרימינג של המאמאז אנד דה פאפאז). פעם , בשיעור מוזיקה, המורה ביקשה מכל ילד להביא את השיר האהוב עליו. היא הייתה מורה די מכשפה (לא הרשתה להביא שירים מזרחיים בטענה ש"זו לא מוזיקה". היום היו צולבים אותה), אבל כשהשמעתי את הקלטת שלי היא התרגשה נורא וסיפרה שזה היה השיר האהוב עליה בנעוריה. 

****
לא כתבתי המון זמן, גם כי יש לי מבחנים ובעיקר כי אני עובדת כמו שפחת הייטק, טריליון שעות ביום. כבר פעמיים התחלתי ומחקתי פוסט על העבודה שלי. עוד לא מצאתי את הניסוח שמתאים לי להביע בו את רגשותיי. בכל מקרה, השבוע הייתה לי הפוגה קומית קטנה שם שהחזירה קצת דברים לגודלם המקורי.

השעה: לפנות ערב
המקום: המשרד 
נוכחים: אני, ל' (זוכרים אותה?) ו- מ', שהוא מתכנת כמו ל'.
הסיטואציה: הבוס של ל' ו-מ' בדיוק הלך הביתה, נשארנו במשרד רק שלושתנו הזוטרים. אותו בוס שבדיוק הלך הוא בחור מהסוג החתיך והמגודל, שכמעט לא מדבר (ולצערי הוא לא הבוס שלי. שלי מדבר כל הזמן). 

ל': "yeah! office party"
מ': "wow, you didn't wait for the body to be cold"
ל': "it cannot be cold, he is so hot"
אני:     O_0      XD     :O

אז כן, זה היה מצחיק. זה גם היה מפתיע. ומעבר לזה - אני לא רגילה שבחורות מדברות ככה על גברים. בטח שלא במסגרת משרדית, כשיש יחסי עבודה והיררכיה ברורה מאוד. בעצם, אפשר להגיד שהיא חפצנה אותו. עד עכשיו אני לא בטוחה אם אני צריכה בעצם להרגיש לא בסדר, בגלל שהתרחש כאן אקט של חפצון. הרי הייתי ממש מתעצבנת אם הייתה מתרחשת מולי סיטואציה זהה, אבל בתפקידים מגדריים הפוכים.

בכל מקרה, הרבה יותר נחמד לחשוב על זה מאשר על קמפיינים, תקציבים ולקוחות.

יום שני, 26 בינואר 2015

את לא אמיתית

לא יאומן #1:
שהיו לי גבות כאלו, אי שם בשנת 2006


אני זוכרת את שיחת הנזיפה שזכיתי לה מהקוסמטיקאית המקומית, שהודיעה לי שייקח לה נצח לשקם לי את הגבות. איך התעצבנתי. בכלל לא רציתי שיקום, רק שתמרוט לי את השמפמם ותוציא לי את השחורים. בדיעבד היא צדקה בגדול - תראו את הזוועות האלו! (ייאמר לזכותי שהיא הייתה מעצבנת בלי שום קשר וריכלה בלי הפסקה על כל בחורה ביישוב שעברה תחת ידיה).

לא יאומן #2:
שראיתי מישהי עם גבות כאלו לפני כמה שבועות, באוטובוס מהאוניברסיטה הביתה. ללא ספק היה עדיף להתפכח מאשליית הגבות הזאת בעשור הראשון של שנות האלפיים. 


אגב העשור הראשון של שנות האלפיים: לפני כמה ימים פגשתי חברה מהתיכון שלא הייתי איתה יותר מדי בקשר מאז. השיחה התגלגלה - איך לא - לתיכון, בפרט לדברים שאנחנו לא זוכרות משם. הודיתי בפניה שאני זוכרת בעיקר שהיה לי ממש כיף, אבל האחים שלי טורחים להוכיח אותי מדי פעם על כך שהייתי אז די לא נחמדה. 

"היית לא נחמדה בתיכון" - היא ענתה לי. לרגע הייתי בשוק. אחרי שבריר השניה שנדרש לי להתעשתות בלעתי את זה והמשכתי בשיחה, כשתוך כדי אני מנתחת את המשפט בראש באלפי וריאציות ומגיבה לו בדמיוני.

קודם כל - יכול להיות שזו לא הייתה אמירה, אלא שאלה. זה אמנם נשמע כמו קביעת עובדה, אבל אולי פספסתי איך שהוא את סימן השאלה שם בסוף.

ואם זו לא הייתה שאלה, אלא באמת קביעת עובדה? מביך קצת להודות בזה, אבל זה טיפה מחמיא לי. מישהי "לא נחמדה" היא קשוחה, בטוחה בעצמה, אולי קצת אהוד-ברקית, אבל בטוח לא חנונית ופליזרית כמו שתפסתי את עצמי בעשור ההוא (וכמו שאני ממשיכה לפעמים לראות את עצמי כיום). 

מחווה אחרונה (בפוסט זה) לעשור הראשון של שנות האלפיים: קניתי אתמול עגיל לאף, אחרי כמעט שמונה שנים שהלכתי בלי. ולא סתם עגיל, אלא חישוק כסוף ממש כמו שהיה לי בתיכון. וזו לא הייתה סתם רכישה אימפולסיבית, אלא רכישה אימפולסיבית ב"ברוריה" שבסנטר. יותר פעם מזה כבר לא יהיה. 

יום שבת, 24 בינואר 2015

That's what my heart yearns for now

 הסופ"ש הייתי אצל ההורים שלי ויצא לי לראות את "Pride". זה סרט בריטי די שבלוני וחביב. הסיפור שעליו הוא מבוסס די מגניב (בריטניה התאצ'ריסטית, הומואים ולסביות מצטרפים למאבק הכורים השובתים), אבל לטעמי לא הצליחו למנף אותו מעבר לקלאש הצפוי (שהופך, כמובן, לחברות אמיצה) בין ההומואים הססגוניים מלונדון לבין הכורים האפרוריים מהכפר הנידח בוויילס.

בתכל'ס רציתי לראות את הסרט בעיקר בגלל שמככב בו דומיניק ווסט, הלא הוא ג'ימי מקנולטי מ"הסמויה" - הדושבאג הכי מקסים על מסך הטלוויזיה. סיימתי לא מזמן לצפות בסדרה (אני יודעת שכבר דשתי בזה) ובאמת שכל השבחים ששמעתי עליה היו מוצדקים. אני חושבת שזו הסדרה היחידה שלא המאיסה את עצמה עליי לאורך העונות והשאירה אותי עם המון טעם של עוד. ממש בא לי לדעת מה קורה איתם הלאה, הייתי זורמת לעוד עונה או שתיים. אפילו בברייקינג באד המהוללת נגמרה לי באיזשהו שלב הסבלנות ואיחלתי כבר סוף רע ומר לכולם, רק שיסתיים כבר. לדמויות של הסמויה אני מתגעגעת כמו שהתגעגעתי לאן שרלי וחבורתה כשסיימתי לקרוא את כל ספרי "האסופית" שתורגמו לעברית (וזו חתיכת מחמאה). 

נחזור ל-Pride. כמו שאמרתי כבר קודם, סרט בריטי בנוסחה הרגילה (עם ביל ניי, כמובן. יכול להיות שקרן הקולנוע הבריטית לא מאשרת סרטים שהקאסט שלהם לא מכיל את ביל ניי?). הפלוס הגדול שלו מבחינתי היה הפסקול - אוסף של שירי אייטיז טראשיים, מטונפים ונהדרים (בכל זאת, מסיבות גייז בלונדון בשנות השמונים) שעשו לי ממש מצברוח טוב. במיוחד נתקע לי בראש "Love & Pride", שיכול להיות שהוא השיר הקאצ'י ביותר שנכתב אי פעם. שפטו בעצמכם:

אגב, הקליפ מוכיח בענק שדוקטור מרטינז הן קודם כל קטע של אייטיז, לא של ניינטיז.
מזעזע? מחריד? יכול מאוד להיות. אבל במוצ"ש - שהוא, כידוע, הרגע המר ביותר בשבוע - That's what my heart yearns for. אל תשפטו אותי.

היילייט נוסף של הסופ"ש היו חוברות הסריגה שדודה שלי הביאה לחברה של אחי, שהתחילה לא מזמן לסרוג כתחביב. אלו חוברות מסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, חלקן מחו"ל אבל רובן ישראליות. לתדהמתי, גיליתי שלצד הוראות סריגה מדוקדקות ומסובכות (סריגה היא פלא שלעולם לא אצליח לפצח) החוברות האלו מהוות קטלוגי אופנה לכל דבר, שלא לומר קפסולת זמן מטורפת.

את הסוודרים הצמריריים עמוסי השולדרפאדס (בקטלוג 88') ובעלי שילובי הצבעים המאתגרים (91'-92') מדגמנות יעל אבוקסיס, רונית יודקביץ', שירז טל, מיקי ממון ועוד כמה דוגמניות עבר ידועות שבטח לא זיהיתי. הצלם של רוב החוברות הוא בן לם. את החלק הטוב באמת שמרתי לסוף - אף אחת מהן לא עולה יותר מ-10 שקלים! וזה אחרי ההחלפה לשקל חדש (בדקתי). 

רציתי ממש לצלם חלק מהחוברות כדי להעלות לבלוג, אבל די התפדחתי. אז ניסתי עכשיו לגגל ולמצוא משהו. לא מצאתי, אבל הגעתי למשהו יותר טוב - מסתבר שגם היום יוצאות לאור חוברות סריגה, וגם היום הן משמשות עיר מקלט לחלטורות של דוגמניות מקומיות. אני זיהיתי את נועם פרוסט ואת מורטן שם-משפחה-נורדי-כלשהו שמדגמן לגולף:

בתכל'ס, ההפקה הזאת די משעממת. החוברות מהאייטיז והניינטיז - עם כל הגיחוך שבהן - הרבה יותר מגניבות

כמו בחוברות סריגה מהאייטיז כך גם היום, הגברים נראים ממש מצחיק. מזל שלא הלבישו אותו בסוודרי קוסבי כמו את הבחורים מ-88'
ועכשיו אני הולכת לשמוע (בפעם האחרונה להיום, נשבעת) את לאב אנד פרייד, לבדוק סטטיסטיקות בגוגל אנליטיקס - לא של הבלוג, אלא דברים של העבודה (אני באמת צריכה להקדיש פוסט או שניים לסיפורי העבודה שלי. אני מאוד מוטרדת ויש בי צורך לשתף) ולישון. רציתי לקרוא מאמרים לסמינר, אבל (שוב) זה לא קרה.

עריכה מאוחרת - שני לינקים שפשוט חובה להוסיף:
הראשון - באדיבותה של קוראת אנונימית וערנית - פוסט של חלי גולדנברג, שכיכבה בחוברות סריגה (בסבנטיז) וחזרה כדי לספר על זה.
השני - חוברת הסריגה העדכנית שממנה שאבתי את התמונות לפוסט. 

יום ראשון, 18 בינואר 2015

don't stop thinking about tomorrow

עוברים על המשפחה שלי בתקופה האחרונה דברים לא קלים ואני מרגישה שקצת קשה לי לכתוב. אני יודעת שהכל יהיה בסדר, אבל צריכה איזה שבוע ומשהו כדי לשכנע גם את הבטן שלי בזה (הראש כבר משוכנע).

בסופ"ש האחרון הייתי אצל ההורים. לאחד מאחיי, התיכוניסט שביניהם, היה טקס שמיניסטים (למרות שהשנה רחוקה עדיין מלהסתיים). בדרך כלל האירועים האלה לא מזיזים לי את פינת העפעף (וגם לא הזיזו לי כשהייתי בעצמי שמיניסטית), אבל הפעם - גם בגלל שאחי מסיים וגם בגלל הקונטקסט המשפחתי המורכב - הייתי קצת מוצפת רגשית. 

הצפות רגשיות באירועים טפשיים מזכירות לי תמיד סיפור מצחיק שחבר שלי נוהג לספר, על מישהי מהחבורה שלו בתיכון שבכתה ב"יחצ"ן המסיבות". האמת שאני בכיתי ב"ביג דאדי", אז כנראה שאני מקרה אבוד מראש.


כמובן שהטקס הנוכחי כלל שיר שמיניסטים. שיר שמיניסטים זה תמיד ביג דיל, לוקח זמן לבחור אותו ויש סביבו ויכוחים עקרוניים (שמגיעים בסופו של דבר בד"כ למחלוקת רבת השנים סביב שלמה ארצי). כשאני הייתי שמיניסטית הצעתי לשכבה שלי שניקח את don't look back in anger כי הוא מושלם מבחינת הקשר, איכויות הבלדה הקיטשיות שלו וגם כי אבא שלי ממש אוהב אותו, אבל הם לא רצו ולקחנו שיר אחר. כשאחי הצעיר היה שמיניסט הוא הציע את אותו שיר בדיוק, אבל הם לא רצו ועלו עם שיר אחר. השנה, שיר השמיניסטים היה don't look back in anger. כמובן שאחי הצעיר יותר הציע אותו (לשמחתו של אבא). 

כמה שבועות לפני הטקס ולפני ההתרחשויות המשפחתיות המורכבות שפקדו אותנו, רצתי בחד"כ והקשבתי לפליטווד מק. פתאום נפל לי האסימון - מצאתי עוד שיר שמיניסטים. מזל שיש לי עוד אחים שמסיימים ולא מדובר בשמיניסט האחרון במשפחה. 


כמה עובדות לא חשובות על Don't Stop:
- פעם קראתי איפשהו שזה היה אמור להיות השיר המוביל באלבום, והם אפילו חשבו לקרוא לאלבום על שמו, ולא rumors
- זה היה שיר הקמפיין שהצעיד את ביל קלינטון לנשיאות ב-93'
- אחותי מאוד התלהבה מהעובדה הקודמת. היא קוראת מעכשיו לשיר "השיר של ביל" (אגב, אחותי ממש אוהבת לתת כותרות מטופשות לדברים. כשהיא הייתה קטנטונת היא קראה לסולן של ואן היילן "הגמיש" ולרובי וויליאמס "המסומם"). 
- אם הייתי חיה בסרט אמריקאי, זה השיר שהיו משמיעים ברקע כרגע (בקטע קלישאתי ודביק עד אין קץ).

עריכה מאוחרת: היום (שני) ישבתי בקפה המצ'וקמק מחוץ לאוניברסיטה ו-don't stop התנגן שם. אם זו לא חשיבה מאגית, אני לא יודעת מה כן (ואולי אני באמת חיה בסרט אמריקאי). 

יום שבת, 10 בינואר 2015

הכל עדשים

זו כותרת שיכולה בכיף לתפוס מקום של כבוד ב"כותרות עלובות" ולכן אני אוהבת אותה. מה גם שמדובר במשחק מילים חורפי של אנשים מצוננים.

בכל מקרה, מה שרציתי לדבר עליו הוא מרק העדשים האגדי שהכנתי אתמול. הכנתי אותו מתוך קרייב טהור, לא לכבוד מזג האוויר. כשהלכתי לקניות בשישי בבוקר לא שיערתי כמה קר הולך להיות בסופ"ש הזה. חשבתי לעצמי בתמימות שהגרוע ביותר כבר מאחורינו (ההליכה ברגל לעבודה ביום רביעי נראתה לי בהחלט כמו הדבר הגרוע ביותר).

בסופו של דבר, בשישי בערב היה כל כך קר עד שהמשחק העיקרי שהשתעשענו בו היה להמר מי קובע באופן המדויק ביותר את הטמפרטורות בתל אביב - השלט של AMPM (חמש מעלות), אתר מזג אוויר רנדומלי שחבר שלי שלף מאיפשהו (שש מעלות), או האייפון של אחד הקאוצ'סרפרים שהתארח אצלנו (שלוש מעלות. כן כן). בתנאים כאלו, ברור שמרק הוא ההחלטה הנבונה ביותר שניתן להעלות על הדעת.

התמונה מתוך הספר המופלא "מרק דלעת". אגב, נראה לי שאני הבנאדם היחיד שאני מכירה שלא אוהב מרק כתום.
הכתום היחיד שעובר אצלי (בהצלחה מרובה) הוא זה שאבא שלי מכין. 
אגב קאוצ'סרפרים - החבר'ה שהגיעו אלינו הפעם די מגוחכים בעיניי. הם מנסים נורא לשווק את עצמם כברלינאים מגניבים שהגיעו לחוות את חיי הלילה של הפרובינציה התל אביבית. כאלו שנמצאים וואן סטפ ביונד כולם, לוקחים את הסמים הנכונים, שותים את הדברים הנכונים ומתלבשים נכון. בתוך כל מאמצי השיווק הנמרצים האלו, גיליתי שהם בכלל עכברי כפר מאזור פרייבורג (לא מהעיר עצמה, אלא מהפרברים הכפריים שסביבה), שהגיעו לברלין לא מזמן כדי להגשים את חלום התהילה שלהם ולהתפרנס כשחקנים.

למרות הגיחוך, קצת הזדהיתי איתם. גם אני בסופו של דבר עכברת כפר שהגיעה מתישהו לעיר הגדולה ומתנהגת כיום כאילו היא המציאה אותה. מה שכן, אני חושבת שבארץ המרחקים בין הפריפריה למרכז הם הרבה יותר מינוריים - גם התרבותיים, לא רק הפיזיים - ולכן הרבה יותר קל "להפוך לתל אביבי" מאשר "להפוך לברלינאי".

ולא רק שהזדהיתי איתם, גם קצת ריחמתי עליהם. נראה לי מבאס  להגיע מברלין הקפואה לסופ"ש בתל אביב, כשאתה מפנטז על ז'קטים קלים וטיולים לאורך החוף, ולנחות היישר לשבוע הקר ביותר בשנה. כפיצוי הלעטתי אותם בתה, עוגיות ובמרק המדובר. אני מקווה שהם השאירו לי משהו ממנו, כי התכנון המקורי היה לקחת אותו ביום ראשון לעבודה.

ועכשיו - למרק (לקחתי את המתכון מהבלוג הזה, שהגעתי אליו בגיגול מקרי לחלוטין, ועשיתי בו כמה שינויים):

המצרכים (לחבורת קאוצ'ספרים קפואים ורעבים ומארחיהם הקפואים לא פחות):
2 כפות שמן זית
5 גזרים בינוניים, חתוכים לקוביות קטנות
1.5 בצל גדול, קצוץ דק
7 שיני שום כתושות
½ כפית פפריקה חריפה
כפית פפריקה מתוקה
½ כפית פלפל שחור
2 סלסילות פטריות (שמפיניון וכמה פטריות יער גדולות), מנוקות ופרוסות
8 ענפים של תימין
2.5 כוסות עדשים חומות (אין צורך להשרות אותן לפני הבישול)
2 כפות רוטב סויה
מלח
ההכנה:
  1. מחממים את השמן בסיר גדול וכבד. מוסיפים את הבצל, השום ושבבי הצ'ילי (או הפפריקה החריפה) ומטגנים על להבה בינונית עד שהבצל מתחיל להתרכך, כ-7-5 דקות. מוסיפים את הגזר וממשיכים לטגן, תוך כדי ערבוב מדי פעם, עוד כ-8 דקות, עד שהגזר מתרכך מעט.
  2. מוסיפים את הפטריות, ומתבלים בפלפל שחור ובמלח. ממשיכים לטגן, עד שהפטריות מתרככות ומתחילות להזהיב מעט, כ-10 דקות.
  3. מוסיפים את גבעולי התימין, העדשים ו-8 כוסות מים. מביאים לרתיחה. מנמיכים את הלהבה, מכסים את הסיר חלקית, ומבשלים עד שהעדשים מתרככות, אבל לא מתפרקות לגמרי (כחצי שעה). מוסיפים את רוטב הסויה, מתקנים תיבול, אם צריך, ומכבים. לפני ההגשה שולפים את גבעולי התימין (במהלך הבישול העלים ינשרו מהם לתוך המרק).

יום חמישי, 8 בינואר 2015

it's all in the game yo

שלי גרוס כתבה פוסט ובו שניים מהנושאים היקרים ללבי - the wire ודימוי עצמי. מיותר להגיד שנורא אהבתי אותו, אבל אני אומר את זה בכל זאת ואפילו אשתף אותו כאן. אז מי שעוד לא קרא (ואני מאמינה שאין הרבה כאלו כי הוא מתנוסס בבלוגרול שלי. ואני יודעת שהרבה מכם נכנסים לכאן בעיקר בגלל הבלוגרול המשובח שלי. באסטד!), הנה הוא כאן


יום שלישי, 6 בינואר 2015

סוגרת מעגל

זה חתיכת מעגל מפגר, אבל אני אוהבת צירופי מקרים מפגרים (חשיבה מאגית אניבאדי?)
זוכרים שבסילבסטר לפני שנה יצא במקרה שהתלבשתי כמו נינט? ובכן, בסילבסטר הנוכחי הייתי בחתונה (כן כן, אנשים מתחתנים בנובי גוד. גם ל' מהמשרד לא האמינה אבל לה יש נסיבות מקלות. אגב, אני שוקלת לעשות תגית "ל' מהמשרד"). זו הייתה חתונה גדולה ממש ואיפה היא התרחשה? במקום שבו נינט התחתנה. 

אגב, הפעם לא הלכתי על מראה שחור-לבן-אדום-זהב, אלא על אנסמבל הרבה יותר אמיץ שכלל אודם סגול כהה. בחיי. אז למעשה אפשר לומר שזה היה ערב בהשראת לורד. ולכן רק הגיוני שלכבוד 2015 (או ליתר דיוק - ל-NYE של 2016) אאחל לעצמי להגיע למקום שבו לורד תתחתן. 


אגב חתונות - הייתי בכל כך הרבה השנה והגעתי למסקנה המובנת מאליה שכולן ממש ממש אותו הדבר. האוכל, הבר, השמלה של הכלה, צלמי המגנטים - ההבדלים בין חתונה לחתונה הם אפילו לא מובהקים סטטיסטית (אם כי יצא לי כבר להיות בחתונה שבה היה כתוב על הגב של צלמי המגנטים "צלם מגנטים", שזה בהחלט מעניין וראוי לציון).

חתונת הסילבסטר הייתה כיפית וממש נהניתי בה. לא בגלל האוכל, המוזיקה או האקססוריז של רחבת הריקודים, אלא סתם כי החתן והכלה היו מאוד חמודים ונרגשים (וכך גם כל חבריהם). אם בדרך כלל בחתונות אני מרגישה שלקחו מערכת יחסים והפכו אותה לקבבונים על מקל קינמון, בפעם ההיא הצלחתי להרגיש את הלב שפועם מתחת לכל זה. 

יום שני, 5 בינואר 2015

שיר לתחילת השבוע האקדמי + השראה אופנתית

אני לא יודעת למה, אבל בחודש האחרון אני שומעת בכל מקום את "סיקרט" של מדונה (ברדיו, במאק דיזנגוף סנטר, בקומת המזרקה של קניון הסבתות האולטימטיבי, הלא הוא גן העיר, בראש שלי). האמת שזה די משמח אותי, כי אני חווה איזה רנסנס ביחסיי עם מדונה ובכלל סיקרט זה שיר מצוין בעיניי ובדטיים סטוריז זה אלבום לא רע בכלל. 


כדי לאזן את הדביקות הזאת ולהחזיר לעצמי את הפאסון שלי (בעיני עצמי) אני חייבת לציין שאני גם שומעת ללא הרף את אלבומי תחילת הדרך של בלאק סבאת'. 

נחזור לדביקות: בתקופה האחרונה בא לי נורא לגוון את מה שאני לובשת. אני מרגישה שאני מתבוססת עד זרא בביצת הסקיני, האפור-שחור והמגפונים, משעממת את עצמי ואת סובבי (ובכן, לסובבי כנראה לא אכפת, בדיוק כמו שלא אכפת להם אם אני שומעת מדונה, בלאק סבאת' או את מיטב הלהיטים של להקת צופי תל אביב, אבל אני משתעשעת במחשבה שאולי כן אכפת להם) ולא מוצאת השראה באוניברסיטה, ברחובות העיר ובאוטובוסיה ובטח שלא בעבודה.

לא מזמן הייתי בבארבי, בערב שהופיעו בו גם כמה מחבריי. הם החליטו להגיע להופעה לבושים כמו ערסים משנות ה-70 ודווקא ההומאז' הכעור הזה נתן לי את ההשראה שחסרה לי. פתאום התעורר בי חשק להתלבש כמו ערס מהסבנטיז. באותו שבוע כבר הוצאתי ממעבה הארון את חולצת הקטיפה המכופתרת שלי ומקרקעית מגירת התכשיטים את השרשרת הגורמטית שלי. העתיד צופן לי clogs ומכנסי פדלאפון (וכן, אני יודעת שאינספור כתבות אופנה כבר הכתירו את הפדלאפון כטרנד מתקאמבק. בינתיים לא נתקלתי בו בשום מקום שאינו the man repeller, אז אני מרשה לעצמי להרגיש חלוצית).

אני גם לגמרי זורמת על גרסת האמצע-סוף-ניינטיז של הפדלאפון: שחור, משודך לגופיית ספגטי שחורה, איפור עיניים מודגש ותסרוקת עתירת שוונצים. 


זה נורא, הא? אני מתה על תסרוקות כאלו (למרות ששלוש המודליסטיות שאני מציגה כאן כדי להמחיש לאיזו תסרוקת התכוונתי נראות די כמו חביתות).





אגב הומאז'ים פרחיים לניינטיז ובחזרה לתחילת הפוסט, אני ממש אוהבת את איך שמדונה נראית בקליפ של סיקרט. זה פרחי למדי, אבל מהסוג שמוצא חן בעיניי. תמיד הייתה לי בלב פינה חמה לפרחות ותמיד אהבתי איפור עיניים מעושן, עגילים באף ועגילים בפופיק. הקליפ הזה עושה לי חשק לכל אלו.


לעגילים בפופיק אין לי באמת אומץ, מה גם שזה באמת הכי טרנד שנס ליחו (ושמחייב חולצת בטן. ולזה *ממש* אין לי אומץ), אבל אולי אני צריכה להחזיר עטרה ליושנה ולענוד שוב את עגילי האף הנשכחים שלי. 

(נכון נמאס כבר מההתרפקות הזאת על הניינטיז בכל מקום? לי זה יוצא מכל החורים ואיכשהו בכל זאת נפלתי לזה. אנסה לשלוט בעצמי להבא). 

יום שבת, 3 בינואר 2015

Saturday night blues

קודם כל, פסקול (אין באמת קשר לטקסט המצורף, אני סתם ממש אוהבת את הקטע המוזיקלי הזה):



אני שונאת את מוצ"ש. אני יודעת שאני לא לבד בזה, אבל אני חושבת שאצלי זה חזק במיוחד. אני שונאת את מוצ"ש הרבה יותר ממה שאני שונאת את ראשון בבוקר. למעשה, אני ממש לא שונאת את ראשון בבוקר ולא שונאת בקרים בכלל, אלא מאמצת את הגישה האן-שרלית לפיה כל בוקר הוא נהדר, מעניין ומלא בהבטחות שעשויות להתממש (או במילותיה שלה - "there’s so much scope for imagination"). 

אבל במוצ"ש אין עדיין את התחושה מלאת ההבטחות של הבוקר. אז כמעט מדי שבת, עם רדת החשיכה, נופל עליי הבלוז המוצ"שי. תחושה חמוצה, אבודה ובודדה, משהו שמכווץ אותי מבפנים וגורם לי לרצות להתקפל בתנוחת עובר מתחת לאיזו שהיא שמיכה. אני חושבת שזה התחיל אצלי עוד כילדה, אבל ללא ספק התחזק בתקופת חיילותי, אז הייתי צריכה לחזור מקוצרות והקפדתי לפרוץ בבכי מדי שבת. עכשיו אני כבר לא בוכה וגם לא חוזרת מקוצרות, אבל עדיין מרגישה את ההתכווצות הפנימית הזאת כשיוצאים שלושה כוכבים ראשונים. 

מצאתי שיש כמה דברים שעוזרים לי להתמודד עם הבלוז. הדרך היעילה ביותר (אם כי גם המבאסת ביותר) היא להיות עסוקה. אם את בעיצומו של ראשגו"ד אינטנסיבי בצופים, במשמרת בעבודה או בהקפצה פתאומית מטעם הבוס, את כל כך טרודה ומעוצבנת שאין לך זמן להתמלא בהגיגים נוגים (אולי זו הסיבה שאנשים הולכים באדיקות למשחקי כדורגל? גם כשהם חוזרים משם מעוצבנים ורושפי קללות?).

דרך שניה לא רעה היא להיות בקיץ. מוצ"שים קיציים הם הרבה יותר אופטימיים בעיניי, השבת נמוגה לאיטה ומאפשרת להיפרד ממנה כמו שצריך. הדרך השלישית, והמועדפת עליי, היא להיות בחבורה הומה של אנשים אהובים, במקום שהוא הבית - או שלפחות לא צריך לנסוע ממנו אח"כ בפקקי מוצ"ש העצובים - עם המון רעש שממסך את שדי הבלוז שמנסים להשתלט לך על המחשבות. עדיף אצל ההורים, עם כל האחים, אבל אפשר גם סתם עם חברים. 

שתי דרכים שבדקתי והגעתי למסקנה שממש לא עובדות, הן שופינג וקולנוע. אין דבר יותר עצוב (בעיניי) ממרכזי קניות במוצאי שבת. חצי מהחנויות סגורות, מה שגורם לך לחשוב על המוכרים שבטוח מבלים עכשיו עם המשפחה או החברים שלהם במקום חמים ונטול אורות ניאון מגעילים. המוכרים בחנויות שפתוחות מבואסים בדיוק כמוך, ולשוטט ביניהם זה כמו ללכת בתוך קליידוסקופ של דיכאון - בין אינספור השתקפויות של הבאסה המוצ"שית שלך.

בתור חיילת, כשלא היו לי מטלות במוצ"ש ובכל זאת הייתי נדרשת לחזור למרכז, הייתי משוטטת לאורכו ולרוחבו של הדיזנגוף סנטר במטרה לנחם את עצמי וכדי להימנע מלהגיע לדירה שהתגוררתי בה. זה לא עבד. בסופו של דבר הייתי חוזרת לאותה דירה כשמפעפעת בי תחושת ריקנות מאכלת. הקולנוע, לעומת מרכזי הקניות, מספק תחושת אסקפיזם מצוינת. הבעיה היא היציאה מהסרט, שמעמידה אותך עם הרגליים על הקרקע ועם הנפש סיקס פיט אנדר. פעם, בתור חיילת (אני מזהה איזה מוטיב בפוסט הזה), הלכתי לבד לסרט בשבת. זו הייתה איזו קומדיה מטופשת לחלוטין שהתרחשה באנגליה הוויקטוריאנית וביציאה ממנה רציתי רק לבכות. 

במוצ"ש הזה יש לי את כל הסיבות להתבאס: חשוך, קר, גשום וחבר שלי הלך להופיע איפשהו, מה שמותיר אותי לבד. מכיוון שכל הטקטיקות המוכרות למיגור הבלוז לא יעבדו כאן (חורף, אני לא אצל ההורים או אצל חברים, כבר מזמן לא ראשג"דית ואפילו כבר לא עובדת בשבתות. למעלה מזה - אם מנסים להפיל עליי דברים בסופ"ש אני נושפת בבוז ומתעלמת בהפגנתיות - או לפחות מנסה). החלטתי להעלות על הכתב את מחשבותיי בתקווה שזו תתגלה כאסטרטגיה נוספת לשיפור מצב הרוח. אני מודעת לזה שהפוסט הזה מוציא אותי ילדה מפונקת (חזרת מקוצרות בצבא? הו לא!) ומקווה שאכפר על המפונדרקות הבלתי נסבלת שלי בגלגול הבא, אליו ודאי אגיע כחולד עירום או משהו. 

ולסיום, משהו לא קשור בעליל אבל חמוד: אני לא עוקבת אחרי קארה דלווין באינסטגרם (כאילו מה, אני צריכה תזכורת יומית לכך שאני לא דוגמנית על בעלת ייחוס נוצץ, גבות מושלמות, שיער אגדי ורגליים טו דיי פור?) אבל איכשהו נתקלתי בסרטון הזה - 

A video posted by Cara Delevingne (@caradelevingne) on

כעיקרון אני לא עפה על דוגמניות יפהפיות שמשחקות אותה טום בויז (ע"ע הפוסט הזה), אבל הקטע הנ"ל העלה לי חיוך על הפנים. הוא הזכיר לי את הסרטונים הקצרים של הטלטאביז (בעיקר בגלל הילדה הקטנה שאומרת שם בסוף "ביי ביי" במבטא בריטי כובש). צפיתי באינספור כאלו לפני 10-12 שנה, כשנהגתי לשמרטף על אחיי הקטנים ולעקוב איתם באדיקות אחר עלילות היצורים הבריטים השמנמנים והפסיכדליים.

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...