יום ראשון, 21 בדצמבר 2014

מעריב לנוער שלום,

גרמתי לשתי סטודנטיות לתיאולוגיה לצפות בוולווט גולדמיין. האם אני בדרך לגיהינום?


ייאמר להגנתי: הן (1) קאוצ'סרפריות, (2) גרמניות, (3) לסביות. אז יכול להיות שיש לי פטור. 

יום שלישי, 16 בדצמבר 2014

משבר כתיבה

אני באמת תקועה. יש בי רצון עז לכתוב פוסט אבל חוסר מוטיבציה מוחלט לעשות את זה. אני יודעת שכשאוציא איזה טקסט כתוב מתחת לאצבעותיי ארגיש טוב יותר, אבל הראש שלי ריק לגמרי מרעיונות.



אם פעם הם היו מציפים אותי בכל מקום (ובעיקר במקלחת ותוך כדי שטיפת כלים. נוזלים עוזרים לי לחשוב כנראה), עכשיו בכל פעם שאני מנסה לגרד את קצה-קצהו של רעיון אני מיד מוצפת בתחושות אשמה שנוזפות בי: "לכי לחדר כושר!", "תעשי דברים בשביל העבודה!" והכי גרוע - "תקראי מאמרים לסמינרים!", שלא לדבר על "תנקי את הבית!". (תחושות האשמה הן ממושקפות, מסודרות ורזות כמו סימן קריאה מהלך, עם קול קצת מורתי וצרוד). 

אני מתפתה לעשות דברים שלא עשיתי מעולם, פשוט כדי למלא את חלל הכתיבה שנפער לי בבטן. למשל - לנהל בלוג שהוא כמו יומן אישי. ממש "איפה הייתי ומה עשיתי", בלי תובנות, רפרנסים ושטויות אחרות. לפלוט אל המקלדת תיעוד כתוב ומצולם שלא עבר שום עיבוד. או אולי לכתוב ממש על אופנה. על קולקציות שמצאו חן בעיניי, על טרנדים שלא יוצאים לי מהראש (אבל זה מרגיש לי קצת חובבני ומזויף). 



אני חושבת שאני קצת בדיכאון, מה שעשוי להסביר את היעדר המוטיבציה והרעיונות. הוא התחיל עם תחילת החורף (היה כאן איזה שבוע גשום וסוער ממש שדי הפיל אותי. עכשיו שמשי בחוץ, אבל קצת קודר לי עדיין בפנים), ואולי עם תחילת שנה ג' הזאת, שמרגישה לי גורלית נורא. אולי זה בכלל קשור לעבודה הכבר-לא-כל-כך-חדשה שלי, שמלחיצה אותי קלות (מה חדש) ומעוררת אצלי תהיות קיומיות.

ויכול להיות שהסיבה היא בכלל השבועיים האלו שבהם רק שמעתי את סטיישן-טו-סטיישן בריפיט וקראתי את לוליטה. המרצה שלי לפסיכופתולוגיה היה אומר שזו חשיבה מאגית, אבל אני קצת מאמינה שאלו יצירות שדבקה בהן אנרגיה שלילית (למרות - ואולי בגלל - היותן מופתיות, מדהימות וממכרות) ולכן צריך לשמור מהן מרחק בריא. אולי אני צריכה לעבור למוזיקת לילה זעירה, יש מחקרים פסיכולוגים שטוענים שזו יצירה שמעוררת באופן מובהק מצברוח טוב.


יום שני, 8 בדצמבר 2014

out of context

מעשה שהיה באמת:
בדרכי הביתה ראיתי זוג עומד בפתח אחת החצרות ברחוב.

היא הייתה יחפה (זו הייתה שעת צהריים, אז זה קצת הגיוני כי לא קר כל כך. אבל זה קרה במרכז תל אביב, לא ביישוב שבו גדלתי, אז זה קצת פחות הגיוני) ולבשה שמלת טריקו אפורה עם הדפס של מספר כלשהו (שמלת טישרט חסרת גזרה שכזאת). השיער שלה, גלי וחום עם נסיונות כושלים לגוונים אדמדמים, היה פזור עם שביל נחרץ באמצע. 

הוא היה גבוה ממנה בהרבה, עם בלורית מרשימה מאוד. עמד מולה ותוך כדי שיחה השתעשע בשיער שלה ופלה איזה עלה שהתעקש להידבק אליו. 

לא סיטואציה בלתי רגילה, נכון? אינטימיות שגרתית שכזאת, בטח משהו שהייתי שוכחת עוד לפני שנכנס ל-working memory שלי. איך אתם מדמיינים אותם? בני 20? 30? תיכוניסטים בכלל? היפסטרים אש (בכל זאת תל אביב)? סחים להחריד (בכל זאת הצפון הישן)?

הצעת הגשה
אז זהו, שהם היו בני 60 פלוס מינוס. וזה נראה לי כל כך מוזר. כאילו מדובר בהתנהגות שהיא בגדר טאבו עבור אנשים בגילם, שבשעות הצהריים אמורים להיות עסוקים באיזה משרד או באיזו פגישה ולא לכלות את זמנם לריק. 

 אני מריצה את זה שוב ושוב בראש ומנסה להבין למה. האם לצעירים יש מונופול על גילויי אינטימיות פומביים? על לעמוד יחפים סתם ככה באמצע היום? על תל אביב? (בטוח שלא. רק מגיל 40 אתה באמת יכול - היפותטית - להתחיל לממן את עצמך פה), אולי שמלת הטישרט האפורה הייתה זו שבלבלה אותי? בהתחלה חשדתי בה בלעדית, אבל נראה לי שמדובר בהקשר רחב יותר.
---------------------------------------------------------------------------------------
מגה לא קשור, אבל הכותרת היא אאוט אוף קונטקסט אז מותר:
מספר כל יודע, גרסת 2014-5. לקבל הודעה בקבוצת ווטסאפ מחבר שדיסקס איתך בפרטי את נושא ההודעה קודם לכן.
(כל הזכויות אינן שמורות לי, אלא לחברתי הגאונה). 

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...