יום רביעי, 19 בנובמבר 2014

עולה על מדים

יש אאוטפיטים שהם מיודעים מאליהם. כבר בהופעת הבכורה שלהם הם מגיעים בצירוף ה' הידיעה, מתוך איזו קדם הנחה שכולם יודעים על מה מדובר. גם אין צורך לתאר אותם, כי ברור מאליו מה הם כוללים. רוצים דוגמאות? בבקשה:

1) "בלילה בו לבש מקס את חליפת הזאב שלו" (ארץ יצורי הפרא).
מה הטעם לפרט ולטרחן על החליפה, כשכל כך מובן מאליו מה היא (ואם לא מובן, הציורים של מוריס סנדק יספקו את ההסברים). 



2) "הדבקתי את כנפי הצבעוניות" (הגמד סיפורון).
בתור ילדה רחשתי אהבת אמת לסיפוריו של הגמד החנון והחמוד הזה. ממה שאני זוכרת, הכנפיים היו מובנות מאליהן כבר מהסיפור הראשון. מעולם לא הוקדש להן תיאור כלשהו, הן היו עובדה מוגמרת. מי שלא יכול היה לשאת את אי הוודאות נאלץ להסתפק באיור שעל הכריכה.


3) "לכי תכיני לי את החליפה של האיומים" (גבעת חלפון).
פה אני חושבת שבאמת לא צריך להכביר בטקסט. מה שכן, כנראה שלא ראיתי את הסרט מספיק פעמים (או שלא רשמתי הערות בצד), כי אני לא זוכרת אם בסופו של דבר הייתה חליפה או לא. התמונה הזאת גורמת לי לחשוב שכן - 


עד כאן ההקדמה.

היום עשיתי מעשה ולבשתי משהו שאין צורך לתאר. האאוטפיט המיודע שבחרתי לא היה כנפיים צבעוניות (ואולי חבל, כי זה נשמע הכי גלאם שבעולם), אלא מדים של תלאביביות. כולנו יודעים מה זה כולל, נכון? אבל לא הייתי פוצחת בפוסט אם לא הייתי רוצה לתאר את התלבושת קבל עם ועדה. אז מה אם לא צריך? גרפומניה היא שמי השני. 

ובכן, זה הלך ככה:

1 ג'ינס מזארה, שאין יותר זארה ממנו (לא בהיר מדי אבל גם לא כהה, מבד מספיק ג'ינסי ובעל נוכחות - לא משהו פרחי ועתיר לייקרה, צמוד ובעל אורך מושלם). 
2 מגפונים על עקב צ'אנקי בצבע קאמל
1 חולצה אפורה, שהיא לכאורה ממורטטת ונונשלנטית ולמעשה סופר מודעת לעצמה וטרנדית (גזרת היי-לואו, מפתח צוואר שאין מנוס מלהגדירו כמדויק, נרכשה במכירה ביתית של בגדי מעצבים. אין יותר קלישאה מזה)
1 ז'קט עור (דמוי!)

בלטו בחסרונם:
אודם אדום
תכשיטים מינימליסטיים שהועתקו מאיזו אושיית אינסטגרם
תספורת לא מחמיאה אך מתוחכמת (שלי סתם לא מחמיאה)

למרות הסרקזם בשנקל שעלול להשתמע מהדברים הנ"ל, הייתי מאוד מרוצה מעצמי. בדרך כלל אני אוהבת לכלול איזשהו קיק בבגדים (בכל זאת נהגתי להסתובב בתיכון עם מגפיים ורודים), אבל בתקופה האחרונה הרגשתי שאיבדתי את הצפון ושכחתי איך להתלבש מוצלח בלי חוכמות. השיא היה בשישי בערב, כשניסיתי להתלבש בצורה יוצאת דופן והתוצאה גרמה לי להרגיש כמו חיקוי עלוב של רונית אלקבץ.

אז אני לא מתכוונת להתלבש מעתה ועד עולם כמו אחרונת הסטודנטיות ברקנאטי (וסליחה על ההכללה הגסה), אבל לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי אי-אלו קוויים מנחים בסיסיים, כדי לא למצוא את עצמי בסופו של דבר באיזו חליפת זאב, Where the wild things are.

יום שבת, 15 בנובמבר 2014

שלח לחמך על פני הרשת - המדריך (החלקי) לסטודנט\ית

התחלתי (כבר לפני חודש, חי אדוני) שנה שלישית ואחרונה ללימודים והראש שלי גדוש ברפרנסים לסרטים שבהם הדמויות הראשיות מתפרקות עם סיום התואר. טוב, בעיקר שני סרטים: מציאות נושכת ו-Fame.

זוכרים איך בתחילת כל שנה ב-Fame יש שקופית של "Junior year", "Senior year" וכו'? זה עובר נורא מהר. כאילו רק לפני שניה דוריס זייפה באודישן ועכשיו היא כבר עומדת לסיים את ביה"ס, קוראת לעצמה דומיניק ומצויה בעיצומו של רומן לוהט עם ראלף (סליחה על הספוילר). ובכן, גם במציאות זה עבר לי בטיל.



האם אפול בסופה של השנה הזאת להתחרפנות קולוסאלית בנוסח ללניה מ"מציאות נושכת"? כנראה שלא, ולו רק בגלל שבגיל שבו ללניה סיימה את התואר שלה, אני התחלתי את שלי. צבא וזה (ואני עוד שירתתי אקסטרה זמן!). אין לי את תקופת החסד שהייתה לה.

(אגב מציאות נושכת: אני חושבת שזה הסרט היחיד שאני אוהבת אותו ובו בזמן לא סובלת אף אחת מהדמויות שבו). 

יש לי תחושה קצת צורבת בגרון. אני מרגישה שאני יוצאת מהתואר עם לא מעט ידע, אבל עם שום דבר ביד. את העבודה שיש לי השגתי אמנם בזכות הלימודים, אבל אני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. שיווק זה תחום מניפולטיבי ומעניין אבל בלי הרבה נשמה. כנראה שאני לא יכולה להסתדר בלי קצת נשמה.

(דיוויד מציג: נשמה. זה אולי לא SOUL טהור כמו של נינה סימון, אבל אני מעדיפה את הגרסה הזאת)

בשבועיים האחרונים עולות לי מחשבות על לימודי המשך. אולי אפילו תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית. אני מרגישה קצת מטופשת, כי יכולתי להיערך כל כך הרבה יותר טוב - להתנדב בזמן הלימודים כדי לקבל המלצות לתואר השני, לגשת לבחינת המתא"ם, להתחנף למרצים בפקולטה... במקום העברתי את השנתיים האחרונות במיני-התנשאות על סטודנטים לחוצים שמשפרים ציונים מהעשירון התחתון של ה-90+ ובהפרחת נחירות בוז לעבר אנשים שרוטטים למשמע שמו של ארווין יאלום. אבל אני מאמינה גדולה בקארמה ובמקריות. יכול מאוד להיות שלא הייתי מגיעה למסקנה שזה (כנראה) הכיוון שלי אם לא הייתי נוהגת כפי שנהגתי.

נניח בינתיים את כל זה בצד. הסמסטר אני רק יומיים בקמפוס ולכן החלטתי לחלק טיפים חינם לכל דורש על מנת לשפר את חיי השורצים במסדרונות אוניברסיטת תל אביב בכלל ובבניין פרץ נפתלי בפרט. אני גם ככה בקושי שם, אז שמישהו יהנה:

1) לא לסנדביצ'ים. בתחילת שנה א' נקלעתי למערכת יחסים הרסנית עם הסנדביצ'ים של קפיטריית אקו (מדעים מדוייקים). לא אלאה אתכם בפרטים ואגיע ישר לסוף: עליתי במשקל (לא יודעת בכמה. אני לא נשקלת) וזנחתי את הג'בטות של אקו לטובת מערכת יחסים בונה עם מרכז הספורט של האוניברסיטה. 

2) כן ללוקרים בספריית מדעי החברה. זה סוד שלא ידוע לרבים, אבל בקומת הכניסה לספריה יש קיר לוקרים חינמי לחלוטין. קלאסי לסטודנטים כמוני, שמגיעים לאוניברסיטה עם חצי בית עליהם וזקוקים למקום ידידותי כדי לאחסן בו את מטלטליהם.

3) לא לאוכל אוניברסיטאי (למעשה זוהי הכללה של סעיף 1). נכון, יש בקמפוס אופציות מזינות יותר ומשמינות פחות מהג'בטות המשוקצות של אקו, אבל למדתי על בשרי שברגע שעושים כרטיסיה לקפיטריה מסוימת נמאס באופן אוטומטי אפילו מהריח של האוכל בה. עדיף להכין בבית (אם כי מדובר באובדן זמן יקר שניתן להקדישו לקריאת הגיגיהם של מלאני קליין וחבר מרעיה).

4) המראה כן משקרת. המראות בשירותים בבניין מדעי החברה משמינות. באמת. בדקתי.

5) יש מראה אחת שלא. מצאתי מראה איכותית לעילא ולעילא בבניין. צריך להעפיל לשירותים של קומה רביעית (או למעלה מזה), אבל היא שווה את זה.

6) מזון לנשמה. בימים שמשיים (אבל לא מהבילים) מומלץ לשבת בדשא שסמוך לבניין מוזיקה (בוכמן-מהטה) ולשמוע אותם מתאמנים על אופרה או סתם מג'מג'מים. זו אחת החוויות מרוממות הרוח, גם אם תוך כדי האזנה נאלצים לתרגם מאמר משמים של רוי באומייסטר. 

יום שישי, 7 בנובמבר 2014

cool breeze


בסופ"ש האחרון שלפני הלימודים הייתי באינדינגב. רציתי להקדיש פוסט שלם לפסטיבל (אפילו כתבתי לעצמי ראשי פרקים!), אבל איכשהו חלפו כבר שבועיים ועדיין לא הגעתי לזה. בינתיים אני מפרסמת משהו שהוא בין לבין.

תמיד כשאני חוזרת מאינדינגב (מותר לי כבר להגיד "תמיד". זו השנה הרביעית שאני שם. מוזר, מעולם לא חשבתי על עצמי כעל נערת פסטיבלים) אני מלאת רצון טוב להכיר מוזיקה חדשה, מאזינה בשקיקה ל-106FM ומנסה לא לחזור להתפלש באלבומים הישנים והחרושים שלי. אחרי כמה שבועות-עד-חודשים זה חולף. 

ההתלהבות הרגעית הזאת מזכירה לי החלטות נחושות אחרות שאני מקבלת במטרה להפוך לאדם טוב, בריא, חסכוני ורחב אופקים יותר, אבל איכשהו אף פעם לא מיישמת. בתקופה שנהגתי לחרוש על בלוגי בישול קיבלתי החלטה נחרצת להתחיל לאפות לחם בעצמי. אפילו כתבתי על זה כאן, במין גאווה מטופשת שכזאת. מיותר לציין שמעולם-מעולם-מעולם עוד לא אפיתי לחם (חוץ מלחם בירה לא טעים)?

דבר דומה קרה כשגיליתי את Yoga with Adriene ביוטיוב. תרגלתי פעם אחת כלב מביט לאחור בסלון שלי והייתי משוכנעת שאהפוך למתרגלת יוגה ביתית מצטיינת. זה קרה לפני כמה חודשים ומאז לא חזרתי לאדריאן, למרות שהיא מתוקה ביותר וההסברים שלה נהדרים. 

היא באמת מתוקה. חבר שלי טוען שיש לה דיבור של סטלנים, אולי זה חלק מהקסם
נחזור למוזיקה. הפעם דווקא נראה לי שכן מצליח לי, כי נתפסתי על שיר (אינדי!) ממש חזק. ללהקה קוראים TREE ובכלל לא שמעתי אותם בפסטיבל, כי בהופעה שלהם היה סאונד מחריד והעדפתי ללכת לישון (כנראה שאני באמת לא נערת פסטיבלים). שמעתי אותם ביום הסטודנט, כמה חודשים לפני כן, וממש התלהבתי. השיר הזה ספציפית לא יוצא לי מהראש - יש לו איכויות קרידנסיות מחוספסות, נגיעות ריוורב ופזמון שמאפשר לי להתלוות אליו בפלצטו צווחני תוך כדי שטיפת כלים:


אגב, זה בכלל לא שיר חדש. הוא מאלבום שהם הוציאו לפני שלוש שנים. סו לונג לשאיפות המוזיקה החדשה שלי...

מילה לסיום: בדרך כלל אני ממש שונאת לקרוא המלצות על מוזיקה. בטח ובטח על מוזיקה שאינה במיינסטרים. זה מרגיש לי מתנשא, מטיף, יומרני ובתכל'ס גם די משעמם. אני ממש מתנצלת אם יצאתי כזאת, זו לא הייתה כוונתי. תרגישו חופשי לדלג מעל הפוסט הזה אם הוא מעיק עליכם. הדבר האחרון שאני רוצה להיות זה דמוית אבי פיטשון, מבקר המוזיקה האלטרנטיבית האיום של הארץ (אני לא מסוגלת לקרוא כתבות שלו! זה כמו לקרוא פוסטים של מתבגר שטוף רצון להוכיח את ידענותו בפורום אלטרנטיב בתפוז. אגב, אנחנו מכנים אותו בבית "אבי טיפשון"). 

יום שבת, 1 בנובמבר 2014

טעם של פרחה 2.0


אני מרגישה כמו מובילה תרבותית, בייחוד בגלל הסעיף האחרון בכתבה (עקבי פלטפורמה אימתניים). 

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...