יום חמישי, 25 בספטמבר 2014

going all the way

אני יודעת שזה הכי פלצני בארץ ואני הכי שונאת בעולם שמכתיבים לי מה לשמוע, אבל אני באמת ממליצה לקרוא את הפוסט בעודכם מאזינים לזה: 


כשהייתי חיילת היה לי תחביב מוזר: השתוקקתי ממש לנסוע עד הסוף בקווי אוטובוס. לעלות בצורה רנדומלית ולנסוע לאורך נוף מתחלף שאני לא בהכרח מכירה, עד לתחנה האחרונה. או לישון כל הדרך ולהתעורר במקום אחר, בלי שאצטרך לחזור אי פעם.

אין לי ממש הסבר לכמיהה המשונה הזאת. אולי מקורה באוטובוס שמגיע היישר מהתמח"ת המטונפת אל לבה של המושבה הקטנה והמקסימה שלי - לרחוב המקביל לרחוב של ההורים. הקו הזה תמיד נראה לי מופלא, כמו אוטוסטרדה שמגיעה אל פתח הבית (או כמו ה-knight bus של הארי פוטר).



כשהייתי חיילת מרוטה (באופן אובייקטיבי) ומסכנה (בעיני עצמי), בכל פעם שהייתי רואה את האוטובוס הזה חולף על פניי הייתי מתפתה לעלות עליו, לשבת בשמש בחצר של אבא ואמא ולדפוק נפקדות פלילית של ממש. הייתה לי תחושה עמוקה שחוקי הצבא לא חלים בטריטוריה המשפחתית וששום דבר לא יכול לפגוע בי שם.

גרסה אחרת של אותה פנטזיית עריקות הייתה לעלות על קו 24 כך סתם באמצע אלנבי ובאמצע היום, לנסוע עד הסוף ולהגיע לחברה שלי ברמה"ש, שתארח אותי ותציע לי עיר מקלט בביתה רחב הידיים (גם היא הייתה אז חיילת, אבל עובדות מוצקות לא היו חלק מהותי במיוחד בפנטזיה השבוזה הזאת).

ואולי שגעת האוטובוסים שלי צמחה בכלל על רקע ההתמצאות החייתית שנדרשתי להפגין כחיילת במפת התחבורה הציבורית של גוש דן (הייתי מודיעין מהלך, בחיי. ועוד לא היו אז אפליקציות אוטובוסים), שחשפה אותי למחוזות חדשים ובלתי מוכרים. הדבקתי את השותפה שלי דאז בתחב"צת נפוצה והיינו מאתגרות זו את זו בהגעה למחוזות נידחים ולסופי קווים אקזוטיים. חילופי אסמסים בינינו נראו בערך ככה:

- אני במסוף כרמלית!
- הגעתי למסוף בית העלמין בבת ים!
- לא תאמיני, אבל ירדתי מהאוטובוס בקריית חינוך.
- אני באבי האסירים בראשל"צ!!1

ודברים כאלו.

לפעמים היו דברים אקזוטיים יותר, כמו - "אני במכון הפתולוגי באבו כביר!", אבל זה כבר סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת (מה גם שזה לא סוף של אף קו, למעט בקטע סמלי). 

יום חמישי, 11 בספטמבר 2014

חמושה במשקפיים (פוסט עם תמונות קשות לצפייה)

הבהרה: הפוסט הבא נכתב אמנם בלשון ציווי, אך מתבסס אך ורק על שגיונותיי הפרטיים. אין לראות בו בשום פנים מדריך א-לה אייטמים ב"לאשה", כי אני בזה למדריכים כאלו וכי אני לא מתיימרת לתת עצות אופנתיות לאף אחת ואחד.
כמו כן, סליחה על הכותרת הנדושה.


1. הלכות הזנחה:

1.1.1 לא תצאי מן הבית במשקפיים כשגבותיך אינן מעוצבות ושפמך אינו מרוט למשעי (במצבים כאלו אני מרגישה כמו תאומתה הרוחנית של אמריקה פררה באגלי בטי*). 

1.1.2 לא תצאי מן הבית במשקפיים ביום של שיער רע (הווה אומר: יום שבו השיער לא נראה סביר אפילו כשאוספים אותו).
1.1.3 לא תצאי מהבית ביום שבו את מרגישה רע עם עצמך (אני צריכה באמת להוסיף על זה הסברים?)

1.2 סייגים:

1.2.1 כל הנ"ל אינו תקף במצבים שבהם את נדרשת להתייצב בעבודה לפני שבע בבוקר. אם מישהו רוצה שאתעורר בשעות כאלו, אין לי שום רצון להנעים את זמנו באופן אסתטי ואני יותר ממעוניינת להבהיל אותו באמצעות פרצופי הממושקף וחמור הסבר. כמו כן, הרכבת עדשות בשעות מוקדמות במיוחד של הבוקר גורמת לי להרגיש מסכנה נורא. 
1.2.2 כל הנ"ל אינו תקף כאשר את נוסעת לשהות בת למעלה מיממה בבית ההורים. 

***

2. הלכות גנדור:

2.1.1 לא תתאפרי כאשר את מרכיבה משקפיים (אני יודעת שיש שלל מדריכי איפור לממושקפות. לי זה פשוט אף פעם לא עובד. כשאני מאפרת את העיניים ומרכיבה משקפיים, הן נראות קטנות יותר ומאופרות מדי. חוץ מזה, הריסים עם המסקרה נתקעים לי בזגוגיות. כשאני מורחת אודם ומרכיבה משקפיים אני מרגישה דודה. כשאני עם מייקאפ ומשקפיים אני מרגישה כאילו כל הפרצוף שלי מחוק והאלמנט היחידי שניתן לזהות בו הוא - ניחשתם נכון - המשקפיים).  
תמונה להמחשה
2.1.2 לא תרכיבי משקפיים ביום שבו החלטת להתלבש בצורה תאגידית, שמרנית וחמורת סבר. הרי לא שלפו אותך מקטלוג של שאטרסטוק. 
אפילו שאטרסטוק הבינו את חומרת המצב ותקעו לה איקס ענק על הפנים
2.1.3 לא תענדי עגילים, בייחוד לא גדולים, כשאת מרכיבה משקפיים (תמיד מרגיש לי עמוס מדי בקו הרוחב הזה של הפנים). 
2.1.4 לא תתפתי לבחור אצל האופטומטריסט משקפיים שמתנצלים על היותם משקפיים, AKA משקפיים נטולי מסגרת, בעלי חצי מסגרת או (רחמנא ליצלן) בעלי מסגרת שקופה. 
יש המון דברים בעייתיים בתמונה הזאת, אבל זו המחשה טובה מאוד של התנגדותי הגורפת לחצאי מסגרות
2.1.5 לא תתפתי לבחור אצל האופטומטריסט משקפיים של היפסטרים. 

2.2 השילוב הלא ראוי:

2.2.1 הימנעי מלצרף משקפיים, שיער אסוף, איפור ועגילים לאנסמבל אחד. אני בטוחה שיש בנות שנראות ככה נפלא, אבל אני נראית כמו דודה פניה מפולניה\דודה בריגיטה מליטא. 

* אגב בטי המכוערת: אני חושבת שאני הולכת להוריד את הסדרה (האמריקאית! יש לי גבול, שעוצר פחות או יותר בטלנובלות דרום אמריקאיות). סיימתי לראות את סקס אנד דה סיטי ובא לי סדרה טראשית וקאלטית חדשה שאוכל לצפות בה בצורה מרתונית כשאין לי כוח לעשות שום דבר טוב יותר. 

יום שלישי, 9 בספטמבר 2014

a home for fleas, a hive for the buzzing bees

כשאני מסופרת ועושה קוקו קצרצר ומסודר - אני מרגישה כמו הילדה הכי חמודה וחנונית בכיתה


כשאני מסופרת ועושה קוקו קצרצר ומבולגן (עם שיער שמכסה עין אחת) - אני מרגישה כמו נינט
אוי נינט, אני מתה עליך ואני אפילו לא יודעת למה

כשאני לא מספיקה להסתפר - אני מרגישה כמו רוברט פלאנט
שמעתם שהוא הוציא אלבום (אתמול!)? 

כשאני מחליקה את השיער (פעם בירח כחול) - אני מרגישה כמו הילדה הכי יפה בגן


כשאני הולכת עם קשת או סרט - אני מרגישה תמהונית
גילוי נאות: "100 שירים ראשונים" הייתה הקלטת האהובה עליי במשך שנים

כשאני הולכת עם צעיף גדול וטורבני על הראש (בחיי, זה עובד) - אני מרגישה מיוחדג'ת
בריז'יט עושה את זה לא רע. אבל בשביל תמונות מעולות באמת, כנסו לפוסט של נעה בעניין: http://imgonnabasupermodel.blogspot.co.il/2014/01/omg-covering-up.html

כשאני עושה גולגול - אני מרגישה מכוערת
הדבר האחרון שאפשר לומר על קריסטן הוא להאשים אותה בכיעור.
אבל היא מדגימה כאן מצוין את הסתמיות שהתסרוקת הזאת עלולה להידרדר אליה

כשאני מטה את כל השיער לצד אחד - אני מרגישה כמו כוכבת יפה ונכונה (עד למראה הקרובה, מן הסתם)
מתוך אייטם ב-XNET. התסרוקת של ליזי קפלן (שניה מימין) - מיי און פייבוריט הקיץ

כשאני עושה חצי קוקו - אני מרגישה Passé composé


כשאני קולעת צמה - אני מרגישה כמו החיילת ההיא, בהיאחזות הנחל בסיני


וכשאני נתקלת ברחוב במישהי שאני מכירה (אבל לא ממש אוהבת) והשיער שלה נראה גרוע משלי - אני מרגישה ממש טוב עם עצמי. 
--- אין תמונה, תאלצו להאמין לי. זה קרה לי היום בדרך מהעבודה ---

ולסיום:


יום שלישי, 2 בספטמבר 2014

עצוב למות באמצע התמוז - פוסט מעגלי לכבוד סוף הקיץ

בחודש האחרון התנהלתי לי בעולם כמו בחורה שאין לה בלוג. כלומר: חוויתי שלל חוויות, הגעתי לתובנות מרעישות ושמעתי כל מיני שירים שהרטיטו את ליבי, אבל המקסימום שעשיתי הוא לשתף בהם את חבר שלי או את אחותי הקטנה.

אני לא ממש מצליחה להבין את הסיבה לכך. בהתחלה חשבתי שמדובר בחוסר זמן, שנובע מהקיץ במשרה מלאה שהתרגש עליי (לא מדובר בכינוי מיופייף למלחמה, אלא במשרה מלאה, פשוטה כמשמעה, שבה אני מחזיקה הקיץ). נאלצתי לשלול את ההסבר הזה בשל זכר השנים 2010-2011, הי"ד, שבהן עבדתי במשרה מלאה ביותר ועדיין תחזקתי כאן נוכחות מרשימה.

נניח לתירוצים על למה לא כתבתי. אני עוברת להסברים על למה חזרתי. כעיקרון, היעדר הפעילות בבלוג אפשר לי להיות סופר תפוקתית, לפגוש חברים 80 פעם בשבוע, לפקוד את החד"כ בתדירות מתקבלת על הדעת, לנסוע לכל מיני מקומות (טוב, רק לירושלים) ולארח כל מיני אחים. כל זה היה נחמד מאוד (באמת!), אבל לאט לאט התחלתי לחוש את חוסר המנוחה המאפיין תקופות ארוכות נטולות כתיבה.

אני באמת אוהבת לכתוב. המחשבות שלי הן מילוליות. כשאני נוסעת באוטובוס (או מתרחצת. אין כמו רעש מונוטוני - מנועים או מים זורמים - כדי לנסוך השראה בבחורה חובבת הפרוזה) רצות לי באחורי הראש פסקאות שנונות ומשעשעות שאני מתה לפלוט אל המקלדת. וכשאני לא מוציאה את זה מן הכוח אל הפועל, לוחץ לי ומגרד לי בבלוטות הכתיבה.

ומעבר לזה: עצרתי קצת את הכתיבה כי חשבתי שזה יגרום לי להיות בנאדם טוב יותר. שאת הזמן שלא אשקיע בהתחפרות א-סוציאלית מול המחשב, אקדיש לבילויים, חגיגות וחברויות. מסקנות הביניים שלי מהחודש האחרון, הן שאני לא בנאדם טוב יותר (או רע יותר) ושבחורה צריכה לעשות את מה שהיא נהנית ממנו.

*********************
ועכשיו לפוסט האמיתי. הרעיון עלה לי כבר לפני כמעט חודש, אבל יוצא לי להעלות אותו על הכתב רק עכשיו וזה בעצם מתאים יותר. פוסט מעגלי בסימן סוף.

תמוז. (או: בוכים כשהקיץ מתחיל)

אני מתה על מיתולוגיה בכלל ועל מיתולוגיה מסופוטמית בפרט. תמוז, החודש שעבר, היה אל הפריון במיתולוגיה המסופוטמית והוא למעשה מקבילה מזרח-תיכונית לסיפור פרספונה היווני. אבל בניגוד לפרספונה, שמותה מסמל את החורף, תמוז יורד שאולה בתחילת הקיץ ומותו מבשר את העונה השחונה והמתה של האזור. במסגרת הפולחן של תמוז, היו מתאבלים ומבכים את מותו מדי שנה בתחילת הקיץ.


לייבור דיי. (או: בוכים כשהקיץ נגמר)

אם אצלנו בוכים כשמתחיל הקיץ, בארה"ב בוכים כשהוא נגמר. הלייבור דיי, שצויין אתמול (יום שני הראשון של ספטמבר), הוא אמנם חג חילוני למהדרין, אבל יש לו מנהגי אבלות משלו. חוגגים אותו בדרך כלל בברביקיו (עד כאן לא אבלות, אני יודעת. אולי רק עבור הפרות) ואחריו אסור ללבוש לבן או סירסאקר (וזו האבלות שדיברתי עליה).

למה? כי הלייבור דיי הוא מותו של הקיץ. חוגגים אותו כשכולם חוזרים לעיר מאתרי הריזורט שבהם נפשו, שניה לפני ששבים לעבודה השוחקת בכרך הגדול. בגדים לבנים ובהירים מסמלים, באמריקאית, חופשה. זו קלות ראש, שלא לומר חוצפה, להפציע עם צבעים כאלו להווי היומיומי במשרד או במפעל. תראו מה עשו לאובמה כשהוא העז לשאת נאום רציני בחליפה בהירה.



בהיעדר מסורת עתיקת-יומין, החוקים האנאליים האלו של צבעים "נכונים" ו"לא נכונים" שימשו את החברה הגבוהה בארה"ב כדי להבחין בפשוטי העם. עניין של נימוסים טובים. אם בתו האהובה של ראש בית ההשקעות XYZ תביא הביתה פושטק, יוכלו לזהות אותו בקלות על ידי החולצה הצחורה שהעז ללבוש אי-שם בעיצומו של אוקטובר. הקטע הוא שהחוקים האלו הם כמו חרב פיפיות - לא צריך להיות גאון גדול כדי לזכור אותם, וכך ג'וני מקווינס יכול לדלג בקלות (בעזרת הבגדים הנכונים) מעל מנגנוני המיון של האפר-איסט-סייד.

סיר-סאקר. (או: בחזרה למסופוטמיה)

עד כאן יופי. מתאבלים על סוף הקיץ ומפסיקים ללבוש לבן. אבל רגע, לא רק לבן. סירסאקר הוא בד קיצי כותנתי, בדרך כלל משבצות ירוקות-לבנות קטנות או פסי כחול-שמנת, שנחשב גם הוא מתאים לחופשות בלבד בזכות דקיקותו וחוסר הפורמליות שלו (הכל יחסי, כן? בעיני חולצת בטן היא הרבה יותר דקיקה ואי-פורמלית ממקטורן סירסאקר). התכונה שכי מאפיינת אותו היא המרקם המיוחד שלו - רצועות דקות, גבשושיות וחלקות לסירוגין, שמקנות לו מראה קצת מקומט ולא מהוקצע.

פיג'מתי ומקסים כאחד
ולמרות שמו האצילי, שנשמע בעיני אפילו קצת אריסטוקרטי, הסירסאקר הוא זה שיחזיר אותנו היישר אל המזרח התיכון. למעשה מדובר באריג שמקורו בהודו, שהגיע למערב עם הקצינים הבריטים והקולוניאליזם. משמעות השם - "kheer aur shakkar". שזה, באורדו, חלב וסוכר, בגלל הרצועות שונות המרקם (הרצועות החלקות הן החלב, המחוספסות הן הסוכר). אורדו היא שפה שמדוברת באזורים מסוימים בהודו, אבל התפתחה תחת השפעה חזקה של פרסית ונפוצה למדי במזרח הקרוב. והופ, חזרנו לאזור. מישהו אמר מסופוטמיה?

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...