יום שני, 30 ביוני 2014

shoelist

ובכן, כשממש כלים כל הקצים ואני סופר שבוזה מלימודים, אני שולפת את הכלי הכי קלישאתי שלי:




וגם:

שני הזוגות הראשונים מזארה, הזוג האחרון הוא של ג'פרי קמפבל ונמכר בנאסטי גירל.
האם משהו מאלו יגיע לארוני? כנראה שלא. אני סתם נהנית לעשות ווינדוז-שופינג לא מחייב ולחזור לסיכומים ברגע האמת.

אגב, מה דעתכם על נעלי הג'ליפיש+עקב שנראות לאחרונה תחת כל עץ רענן? (לי יש דעה מגובשת בעניין)

יום שישי, 27 ביוני 2014

party like it's 1999

אין לי מושג מי אחראי לקלישאה השחוקה שבחרתי לכותרת הפוסט (או מה משמעותה. חבר שלי ואני ניסינו לפצח אותה בלי לגגל והגענו למסקנה שכנראה מדובר סתם בחגיגות המילניום), אבל במקרה היא התאימה לי היום בול.

(תוספת מאוחרת: גיגלתי וגיליתי מה הרפרנס)

נסעתי היום להורים, אי שם הרחק מתל אביב. האם הפכתי להיות תל אביבית מתנשאת שמדירה את רגליה מהלילה הלבן בשאט נפש? יכול להיות. אני כבר שבע שנים בעיר, אולי רכשתי את הזכות הלגיטימית לכך. אבל האמת שבכל מקרה לא תכננתי לצאת. לא בגלל התנשאות, אלא כי אני כזאת חננה מהגיהינום ואני מנסה לצבור פור על תקופת המבחנים הזאת.

התמקמתי בחדר של אחותי הקטנה, שיצאה לה לקורס הדרכה\חלוץ הנהגתי\רפסודיה\ווטאבר, ושם ביליתי חצי שעה מעניינת במיוחד בעיון ביומנים שלי מכתה ד' - ט'. זה מתחיל כמשהו מגוחך ובלתי נסבל במתקתקות שלו (יש לי חשד סביר שהושפעתי מ"דפי תמר" וניסיתי לחקות את סגנון הכתיבה של דבורה עומר שם. חננה נשארת חננה) והופך עם השנים לקובץ טקסטים כתובים לא רע, אבל מדכאים למדי. כבר שכחתי כמה זה איום להיות בחטיבה. נראה לי שאלו היו השנים הגרועות בחיי סו פאר (בתחרות צמודה עם השנה הראשונה בצבא). 

בכל מקרה, לא בגלל זה העליתי את הנושא. לפני אי-אלו פוסטים חלקתי את ההרגל המגונה שהיה לי בילדותי, של לעשות "משטרת האופנה" במסיבות כתה. ובכן, הנה קטע מאחד הדו"חות (ממסיבת יומולדת בשנת 99' האמורה. הייתי בת 10, רחמו עליי) - 

לא חסכתי בסופרלטיבים
וגם - אפטרמאת' אחר (וממש מצחיק) מיומולדת אחרת, באותה שנה ממש. זה לא תיעוד של מה כל אחת לבשה, אלא הרשמים שלי (בצירוף דעתי המנומקת) על צו האופנה של סוף המילניום:


היום זה לא נראה לי כל כך נורא, האמת. איי לאב פדלאפונים, גופיות ספגטי ושוונצים. מעניין מה לבשתי לאותה מסיבה (אני אפילו זוכרת של מי הייתה היומולדת!) ואיזה טעם מגובש היה לי אז, שגרם לי להיות כל כך נחרצת בדעתי.

יום רביעי, 25 ביוני 2014

stop me if you think you've heard this one before

אני נורא מתפתה לכתוב פוסט כמו שצריך, על העבודה החדשה וכאלה, אבל אני צריכה לסיים עבודה על מבחני רורשאך והביקורת עליהם (AKA התבוססות עד-דלא-ידע בקרבות אגו של פסיכולוגים). אז אני משאירה אתכם עם השיר שלא יוצא לי מהראש מתחילת השבוע (וכל הזמן עובר לי בראש שהוא מושלם לפוסט בגלל הכותרת שלו).


והסיפור מאחורי השיר: בשני בבוקר היה לי מבחן (במגדר, נראה לי שהלך סבבה) ולכן בראשון בערב, כהרגלי בקודש לפני מבחנים, החלטתי לעשות משהו כיף. אז חבר שלי ואני הלכנו ל"22 ג'אמפ סטריט", שהוא סרט קיץ במלוא מובן המילה (ובקטע טוב) ואחר כך אכלנו ארוחת ערב מופקעת במחירה באיזה בית קפה באזור (יש מחיר לעצלנות, והוא 40 ומשהו שקל לסלט).

כשחיכינו למנות שלנו השמיעו ברקע את השיר הזה, שלבושתי היה לי מוכר רק מהקאבר שלו (שהוא מצוין גם הוא. מארק רונסון כזה גאון), וניסינו לנחש מי שר אותו. חבר שלי ישר אמר שאלו הסמית'ס, בגלל הפאתוס והקול הבריטי והמאנפף, ואני אמרתי שפאתוס ואנפופים הם ה-voice of the generation של האייטיז, אז זה בטח לא הם. 

אחרי גוגל קצר שהבהיר לי את הביזיון שלי, הלכתי הביתה ועשיתי שיעורים. כלומר - הקשבתי לכל האלבום strangeways, here we come, והוא כולו מצוין. אז בעצם יצא לי משהו מוצלח מסלט-יוקר-המחיה.

יום ראשון, 22 ביוני 2014

דברים שאני שונאת באייטמי אופנה - פאוז ברייק מלמידה למבחן במגדר


  • את השימוש בפראזה השחוקה "הפרינט לא מת". די! הוא מת בריבוע ולמעשה מדובר בהתעללות בגופה. אני בטוחה ב-99.9% שזה נוגד איזושהי אמנה בינלאומית.
אתכם לאונרא"א
  • כשכותבים "נוד" במקום "ניוד". ובכלל - אולי פשוט צבע גוף, או צבע עירום? זה גם יעשה טוב לכותרות, אני מבטיחה
  • השימוש בסופרלטיב "מדויק"
  • כשכותבים "מתכתב עם"
  • וגם כשכותבים "חוגג את" (האמת - כבר הרבה זמן לא ראיתי שימוש בביטוי הזה. מקווה שעבר זמנו ובטל קורבנו).
  • אייטמים על שובה של הקטיפה לחיינו. זה קורה בכל שנה, פחות או יותר בין אוקטובר לנובמבר, ואף פעם זה לא מחדש שום דבר לאף אחת.
  • כתבות על ג'ינס. הוד עלזמניותו. כן, עשו אותו מבד של אוהלים. כן, זה היה בגד של פועלים. כן, יש כלמיני ארכי-מעצבים מדיזל שממליצים לכבס אותו רק בשנות שמיטה. מה עוד אפשר לכתוב עליו שלא נכתב?
אוקי, נראה לי שמצאתי תחפושת לפורים הבא
  • אייטמים על שת"פים. אחד ה-דברים ה-לא מעניינים. מה אכפת לי ממיס פיגי לובשת לנווין\הלו קיטי נועלת יונייטד ניוד\ דורה אקספלורה לובשת חולצת בצפר של עירוני י"ד? ממש מריחים את הניסיון לייצר משהו חדש רק לשם הקפיטליזם

דברים שאני כן אוהבת:

  • את בחירת האייטמים של TMR. לא תמיד יש לי כוח לקרוא באנגלית (גם בלימודים, גם בעבודה.. לא חראם עליי?), אבל כשאני אוזרת אומץ, היא כמעט תמיד מצליחה לעניין אותי.
  • כשכותבים באמת טוב ולא מתאמץ. כרגע יש מעט מאוד כותבות שמצליחות לקלוע (יעל רגב היא היחידה שעולה לי לראש).
  • אייטמים על היסטוריה של טרנד מסוים
  • גם כתבות טרנד-אלרט זה בסדר, זה אפילו כיף וחביב. פשוט בדרך כלל הן גרועות כי אין באמת טרנד, סתם כלמיני תמונות שהגיעו למערכת וקובצו תחת מכנה משותף כלשהו

יום שישי, 20 ביוני 2014

golden years

כמיטב הקלישאה הסטודנטיאלית, גם אני מקפידה למצוא בתקופות מבחנים דרכים מצוינות לבזבז את הזמן. היום מצאתי משהו באמת חמוד (שאפילו התכתב לי קצת עם איזה פוסט שהעליתי פה פעם) - 

פרויקט השנים המוזרות. זה לא חדש, מתנצלת אם מדובר כבר במגה-אולד-ניוז, אבל זה רעיון מעולה.
הקונספט הוא פשוט - אנשים מעלים תמונות שלהם מפעם, מתקופות חשוכות\מוזרות\מבאסות, לצד תמונות עדכניות שמוכיחות שהכל הסתדר בסופו של דבר. מין לפני-אחרי, רק בלי (בדרך כלל) הניתוח הפלסטי. 
ממש הזדהיתי עם התמונה הזאת (לא צריך להסביר איפה ה"לפני", נכון?)
 הבעת פנים כזאת וגבות כאלו ליוו אותי במשך כמה שנות תיכון תמוהות
כמובן שזה מבוסס על רעיון אמריקאי, וכמובן שהאמריקאים - כהרגלם - עושים הכל הרבה יותר מרשים, על גבול הביזאר (כלומר - תמונות ה"לפני" והסיפורים שנלווים אליהן הרבה יותר עגומים).

ועוד משהו קטן לסיום - כי הרי אי אפשר בלי איזו קבוצת פייסבוק תורנית לבזבז בה את הזמן שאמור להיות קודש ללימודים. אז "אמהות שמדכאות אותי" זה אחד הדברים המצחיקים שנתקלתי בו בחודשים האחרונים. בחיי. צחקתי אתמול בקול רעם מול המרקע, מזל שחבר שלי היה שקוע במונדיאל (קלישאות מגדריות זה כאן) ולכן לא נדרש להביע דאגה לבריאותי הנפשית. 

יום שני, 16 ביוני 2014

Red, Blonde and Brunette, או: שיר להמשך השבוע


  • תקופת המבחנים כבר פה, אבל אתמול עשיתי את הבלתי ייאמן והגחתי מהבית בשביל סידורים אחרונים באוניברסיטה (ואפילו ביקור בחד"כ, שעייף אותי משל הייתי סבתא יוכבד).

בדרך חזרה שמעתי מוזיקה ב-88. כרגיל, היו שלל קלאסיקות רוק קראוד-פליזריות אך לא מאתגרות, אבל לצדן השמיעו סופסוף משהו באמת חדש וטרי. לשמחתי ממש נהניתי ממנו. כבר חששתי שאני לא מסוגלת לצאת מהקומפורט-זון שלי ולאהוב מוזיקה שלא שמעתי מיליון פעם בעבר.


  • אגב קומפורט-זון: אני לא בחורה של אביזרי שיער. קשתות, סיכות, סרטים - אני אוהבת את כולם בתיאוריה. בפרקטיקה, כשאני מרכיבה לעצמי איזו תסרוקת מלכותית ומשופעת סיכות, תוך חצי שעה-שעה היא כבר מפורקת וכל הסיכות מפוזרות בכיסים שלי\בתיק\בארנק\השד יודע איפה. זו הסיבה שאני גם מאבדת סיכות בקצב אקספוננציאלי.
א ב ל: אם היו לי סיכות כמו של הבחורה הזאת, יכול להיות שהייתי משנה את עורי והופכת להיות בחורה שחיה בשלום עם הסיכות שלה - 


יום שישי, 13 ביוני 2014

שיר לסוף השבוע

מדי פעם, ברגעים נבחרים של ייאוש מהמאבק במטלות התכנות המעיקות שנופלות עליי, אני חושבת שאולי עדיף כבר להגשים חלום ילדות ישן וללכת לעבוד במאפיה. כשאני חוזרת הביתה מעבודתי (החדשה. התחלתי לעבוד במקום של גדולים) אני עוברת תמיד ליד "לחמים" ברחוב החשמונאים והעובדים שם נראים מאושרים לאללה.

בכלל, אפיה זו עבודה אמיתית, עם תוצר שאפשר לחוש בשתי הידיים, לא הלופט-געשעפטן שאני מתעסקת בו מאז ומעולם. זה גם חלום שיותר ריאלי להגשים מאשר את שתי השאיפות הקרייריסטיות האחרות שליוו אותי בשנותיי המוקדמות - להיות שוער כדורגל (במגדר זכר) או נהג אוטו זבל (באותו המגדר). 

אני חותמת את הפוסט בשיר שכבר שבוע לא יוצא לי מהראש - אם תתקלו ברחובות תל אביב בבחורה שמזמזמת בלי הפסקה ומדי פעם גם מפזמת "האני האני", דעו שזו אני.

 

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...