יום שבת, 22 במרץ 2014

take me to the river - הרבה מוזיקה, מעט הקשר

הרגע הכי מוצלח של השבוע שעבר: צעדתי באיזה בוקר באחד מרחובות השכונה ופתאום שמעתי את don't you forget about me בוקע בקולי-קולות מאחת המרפסות. אין לי מושג מי גר באותה דירה, אבל באותו הרגע חשתי איתו הזדהות מוחלטת. ממש מיזוג קוסמי כזה. הרי זה מה שאני תמיד עושה בבקרים של "חיסולים" (AKA - כביסה, כלים, סתם לסדר את הבלאגן שלי) - מפוצצת את הרמקולים עם כל הקיטש שאני אוהבת ושנותן לי מוטיבציה.


אני יודעת שזה לא מקורי בעליל, אבל אני מתה על השיר הזה (וכבר אמרתי את זה לא פעם, אם אני לא טועה). בכלל - מועדון ארוחת הבוקר הוא סרט כל כך פוטוגני, שאפילו פריימים בודדים ממנו עושים לי מצברוח טוב. (אנקדוטה: הסימפל מיינדס בכלל לא רצו לבצע את שיר הנושא. הם חשבו שהוא דביק ומתקתק והם היו קשוחי-אייטיז שכאלה).



רגע שני ומוצלח: הייתי בחד"כ (כבר התחלה טובה.. אני חוזרת לאט-לאט לתלם, אחרי תקופה ארוכה שבה הייתי מנוונת לחלוטין) וקפץ לי ב-JANGO ביצוע מגניב של טוקינג הדס ל-take me to the river. אמנם אני מעדיפה את הביצוע של הקומיטמנטס, עם ההפקה הגדושה וכל קולות הליווי, אבל גם זה מאוד חמוד. קאברים מפתיעים תמיד משמחים אותי.


ורק לשם ההשוואה - הביצוע של הקומיטמנטס. עם כל ה-cow-bell, זמרות הרקע והאנדרו-סטרונגים שבעולם. מבחינתי זו נוסטלגיה טהורה, כי זה מה שהיינו שומעים באוטו של אבאמא בנסיעות כשהייתי קטנה.



סיומת לא קשורה בעליל לפוסט:
כשאני שומעת שירים מפעם או רואה סרטים מפעם שאהובים עליי במיוחד, יש לי איזה קוועץ' בלב ותחושת פספוס עמוקה על כך שנולדתי בעשור הלא נכון. שעכשיו הכל מנוכר מדי, המוזיקה היפסטרית מדי, הסרטים לעולם לא יהיו מה שהיו ובחיים לא ייצא לי לראות את דיוויד בואי הצעיר והחתיך בלייב. ברגעים כאלו אני מזכירה לעצמי יתרון אחד משמעותי של החיים ב-2014 - פחות שובניזם.

זה נשמע אבסורד על רקע כל ההחפצה שמסביב, הפרסומות הבוטות, כוכבות הפופ הבוטות עוד יותר, הזמרים והקטינות, אבל אני באמת מאמינה שזה הולך ומשתפר. נכון, המצב עדיין דפוק וכולנו עדיין שופטות את עצמנו (ונשפטות) לפי סכמות מגדריות שנס ליחן, אבל יש כבר יותר ספקנות בריאה והרמת גבה מבורכת.

יום חמישי, 20 במרץ 2014

הצעות מחקר

הסמסטר אני צריכה להריץ מחקר בפסיכולוגיה. אחד החלקים הכי קשים בתהליך הוא הצעת המחקר - לא פשוט למצוא נושא שבאמת לא נחקר מעולם אבל שיש לו יסודות תיאורטיים מוצקים.

היה לי רעיון ממש מגניב, אבל נאלצתי לגנוז אותו כי לא היה לי רקע תיאורטי מספיק, מה שגרם לי לחשוב שכל התהליך מתנהל בצורה ממש עקומה: במקום לחשוב על נושא שמדליק אותי ולהסתער עליו, אני חופרת במחקרים של אחרים, מוצאת איזו פינה אזוטרית שהם עדיין לא בדקו, ובודקת אותה. יחי מדעי הפסיכולוגיה!

במהלך החיפושים המתישים אחר נושא (אל חשש, בסוף מצאתי. אני כבר מגבשת את פרק השיטות), עלו לי בראש שלל תעלומות מחיי היומיום שלי שללא ספק שוות חקר מעמיק:

  • מחקר מתאמי: כמות הטרנינגים בתור לדמי אבטלה (הקרדיט על ההשראה מגיע לחברתי הטובה, שנאלצת להגיע למקום המדכא הזה פעם בשבוע הודות לתנאי ההעסקה המופלאים של עולם העיתונות).
  • מחקר מתאמי #2: אורך התור בעמדת הטיפול באקדמאים מחוסרי עבודה, לעומת אורכו בעמדה ללא-אקדמאים מובטלים. אותה חברה מספרת שיש משמעותית יותר אקדמאים מובטלים, מה שגורם לי לחרטות שלא הלכתי ללמוד מסגרות (יש שמועה שתמיד קיים מחסור במסגרים), או משהו.
  • מחקר תפיסתי-פסיכופיזי: כמות הזמן שמרצים חושבים שעומדת לרשות הסטודנטים לעומת כמות הזמן שעומדת לרשותם בפועל.
  • מחקר עם משתנה מתופעל: הקשר בין כמות הנקודות שהשקעת בקורס בחירה בבידינג, לבין היותו של הקורס חתול בשק מעפן להחריד.
  • מחקר מתופעל #2: מי בורח ראשון בקרב מבטים - חתול מגילמן, או סטודנט מגילמן?


יום שישי, 7 במרץ 2014

מאוד סופרסטישס

היום הזה ממש, עמוק בתוך סמסטר ב', נגמרו לי המבחנים של סמסטר א'.
הייתי שמחה לספר שנפער ריק עצום בחיי ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי מרוב זמן פנוי, אבל לצערי זה לא ככה וכבר יש לי כמה קורסים שמלחיצים אותי ורגשות אשם על עצם כתיבת הפוסט :-(

לגבי המבחנים: תמיד ידעתי שאני רדופת אמונות טפלות (יום ללא תחתונים שחורים הוא יום ללא מזל, להזכירכם), אבל בתקופה הנוכחית הייתי סופרסטישס מהרגיל וגם מודעת לכך ביתר שאת. מכיוון שהמנהגים המוזרים שלי הוכיחו את עצמם (קיבלתי ממוצע של חנוני-על, או כמו שהאחים הקטנים שלי מגדירים את זה - ציונים של סקרנל*), החלטתי לחלוק את המדריך המלא לאמונות טפלות בימי המבחנים:

1. למבחן באים בסניקרס** (כלומר וונאבי אולסטאר או נעלי המזל - הסבר בשורה הבאה). 
    >>> עדיף לבוא בנעלי המזל: בפאלו עצומות ומגושמות שזכו כבר לכינוי (לא אני המצאתי) "נעלי צבי הנינג'ה" בזכות הגוונים הירקרקים שהם מתנאות (או מתכערות?) בהם.

2. בערב לפני המבחן אסור ללמוד. רצוי לעשות משהו כיף, מומלץ לראות פרק (אחד לפחות) של סקס אנד דה סיטי.

3. למבחן לא באים עם מעיל - זה מביא מזל רע. אפשר לבוא עם סווטשרט, ז'קט ג'ינס, או הכי טוב - ז'קט ג'ינס מעל סווטשרט (בחיי, הלכתי ככה וזה אפילו היה חמוד). כמובן שהחוק הזה נוסח בראשית תקופת המבחנים, אי-שם לפני חודש, כשעוד לא היה כל כך שרבי.
בלוגרית בלונדינית רנדומלית מדגימה איך מיישמים את זה.
תמונה מכאן: http://totallytessa.com/
4. למבחן אסור להתלבש יפה. עדיף ללבוש בגדי ספורט, כך יש איזשהו סיכוי קלוש ללכת אחרי המבחן לחד"כ ולהזיז קצת את הישבן, שקיבל כבר צורה מדויקת של כיסא מחשב. אם לא מתחשק ללכת לחד"כ אז סתם ללבוש בגדים לא יפים במיוחד, עדיף במראה שכבות***. חותלות, כובעים, חולצות על גבי חולצות - כמה שיותר רנדומלי, יותר טוב.

5. אסור לבוא למבחן עם תיק הגב המפוספס והגנרי שלי - יש להגיע עם תיק צד מבד, כזה של היינס שאין בו חלוקה פנימית בשיט וכל הדברים הולכים בו לאיבוד באופן כאוטי במיוחד. כן, זה לא נוח, אבל עם אמונות טפלות שמוכיחות את עצמן לא מתווכחים.

6. למבחן באים עם בקבוק מים ותפוח. אפשר כמה תמר-מג'הולים במקום התפוח (אין, אין מצב שאני אחשוב על משפט שכולל תמרים ותפוחים ולא אתחיל לזמזם לעצמי בראש ברמי-קליינשטייניות. ואני שונאת את רמי קליינשטיין!). בשנה שעברה אוכל המזל שלי היה סנדוויצ'ים מקפיטריית מדעי החברה, אבל הם לא יושבים בכפיפה אחת עם התוכניות השטחיות שלי (AKA - להיות הכי טובה בעולם בהכל וגם להיות חתיכה הורסת).

* לא יודעים מי הוא סקרנל? שיים און יו. או שאולי פשוט לא התחנכתם על ברכיו השדופות של ערוץ הילדים בימיו הראשונים:

** כתבתי פה פעם על הבעיה שלי עם נעליים שטוחות. אם כך, אני חשה מחוייבת לספר שנפל דבר בישראל ובאחרונה אני הולכת ממש הרבה עם סניקרס שטוחות להפליא. היום אפילו הלכתי עם סניקרס וטייץ ולא התחשק לי לקבור את עצמי במרתפי גילמן מרוב בושה על פולקאותיי השמנמנות.

*** החוק הזה נוסח בעקבות המבחן בלמידה: זה קורס שנחשב נורא קשה והמרצה קצת מכשפה. הייתי נורא לחוצה לקראתו ולכן, לצד לימודים אינטנסיביים, גם ראיתי FAME כדי להירגע. כתוצאה מכך הגעתי למבחן תחת ההשפעה האופנתית המפוקפקת של קוקו ולירוי, מה שהתבטא בחותלות ועוד כלמיני דברים מביכים. אבל קיבלתי 94, אז החלטתי לבלוע את המבוכה ולדבוק בקו האנטי-אופנתי הזה גם במבחנים הבאים.

ולסיום - הקלישאה המתבקשת מהכותרת של הפוסט. סופ"ש נעים ומלא בחתולים שחורים, נעליים הפוכות וחמסה-חמסה-שום-בצל. שיהיה במזל. 


יום שבת, 1 במרץ 2014

dirty women

-שעווה להסרת שיער מהפנים
-קונדומים
-נייר טואלט (אריזת חיסכון)
-תרופה לתת פעילות של בלוטת התריס

ככה נראתה רשימת הקניות שלי אחה"צ בסופר-פארם. הכי גרוע שיש, הא? גם שעירה, גם מזדיינת (ואפילו לא לוקחת גלולות!*) גם מחרבנת וגם סובלת מבעיה כרונית. הרגשתי קצת כמו שרה סילברמן.

לרגע חשבתי להוסיף לחשבון גם איזה משהו נשי להחריד שיחפה על כל זה, אבל מיד אפסנתי את המחשבה הטיפשית הזאת בבוידעם של הרעיונות. גם ככה יש לי שמונתלפים שפתונים ורק 0.01 מהם בשימוש. חוץ מזה, שפתון אדום (ובעצם - גם ורוד, קוראל או מג'נטה) עם חתימת שפם זה קצת מוגזם, לא? (המרצה שלי למגדר דווקא הייתה מאשרת. היא בעד דראג קווירי).




בקטע מרפי משובח שכזה, למרות שהלכתי לסופר-פארם בשבת והוא היה די שומם מאדם, נאלצתי לחכות דקות ממושכות ומורטות עצבים עם הרכישות שלי פרושות לפני על דלפק הקופה. בתור לפני היה איזה סבאל'ה ששוחח באריכות עם הרוקח כאילו מדובר בפסיכולוג\שמאן\BFF שלו, מה שלקח די הרבה זמן.

מצד אחד, הרגשתי שכל השניים וחצי אנשים שהיו במקום נעצו בי מבטים וצקצקו לעצמם. מצד שני, הרגשתי שמשמעותית פחות אכפת לי מזה מאשר בעבר. אלוהים, פעם הייתי מתפדחת רק מלסחוב חבילת נייר טואלט ברחוב. ולפני שנים רבות, כשעוד הייתי בגיל שהולכים בו למחנה קיץ, הייתי מתביישת לחזור מהמקלחות עם התחתונים ביד ומחביאה אותם בתוך יתר הבגדים בכל מיני דרכים מפגרות. 

למה אני כותבת את כל זה? אין לי מושג. כלומר - יש לי, קצת. מצד אחד, אני קוראת (בין השאר) בלוגים על איפור שנותנים שלל עצות לאיך-תהפכי-את-עצמך-להכי-מושלמת-שיש. אני אפילו נהנית מזה בקטע גילטי-פלז'רי (וגם כי יכולות ההמצאה האנושיות מדהימות אותי). מן הצד השני, לפעמים אני מרגישה שאני רוצה לצעוק, לצרוח ולצאת חוצץ נגד תעמולת הטיפוח שאופפת את כולנו כמו ענן של מטהר אוויר בריח לבנדר-שושנים. רבות מהבחורות הללו שכותבות על איפור, קרמים והיילייטרים כותבות ו\או מצלמות ממש טוב. מעניין מה היה קורה אם היכולות הללו היו מתועלות לנושאים אחרים, שאינם איפור.

אני מניחה שזה מתקשר לפוסט הזה, כנראה גם לפוסט הזה, ושמדובר במעין מבחן אומץ לעצמי. לכתוב על דברים קצת לא פוטוגניים. חוץ מזה, איזה חודש לא העליתי פוסט ולפעמים צריך גם לשפוך קרביים מטאפוריים על המקלדת. 

* אגב גלולות: הפסקתי לקחת לפני בערך חודשיים, זה הדבר הכי טוב שעשיתי לגוף שלי כבר הרבה זמן. מומלץ בחום, אני לא מבינה איך לא עשיתי את זה קודם. 

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...