יום שלישי, 18 בפברואר 2014

life lately (זרם תודעה מבואס לשעת לילה לא-כל-כך מאוחרת)

לאחרונה, הם נראו בערך ככה:


עם קפה במקום סיגריות ואלקה-זלצר, אבץ וברזל במקום כדורי מרץ ועדשות מגע במקום טיפות עיניים, אבל חוץ מזה אותו הדבר. טוב, זה אולי רחוק מאוד מהמקור - אני אנסה להסביר: קמתי מדי בוקר בתחושה עזה שאין לי מושג איך לסחוב את היום הזה. חוץ מזה, שמעתי מלא מוזיקה קלאסית והייתי נוירוטית נורא.

בתחילת תקופת המבחנים, כשעוד היה לי קצת זמן, ראיתי (בפעם המי-יודע-כמה) את "כל הג'אז הזה". אני מאוד אוהבת את הסרט הזה, למרות (ואולי בגלל) שהוא קצת לא קוהורנטי, גדוש מאוד ומעט מדכא (וגם בגלל שקטעי הריקוד שם מעולים). כשהעמקתי לתוך תקופת הבחינות, כשהמבחנים כבר טיפסו אחד על השני ועל העצבים שלי, אמרתי לעצמי בכל בוקר "איטס שואו טיים!" והרגשתי שחוקה לפחות כמו ג'ו גידיאון.

קיבלתי ציונים ממש טובים. הוכחה לתיאוריית "ג'ורג' ההפוך" ע"ש ג'ורג' קונסטנזה - ברגע שאומרים שלא רוצים משהו, הוא מתאפשר (למשל - כשמכריזים שלא מעוניינים להיות פסיכולוגים קליניים, הציונים מרקיעים שחקים). 


ולמרות זאת התחושה שלי היא בעיקר רדופה. משהו בסגנון - תעצרו הכל, אני רוצה לרדת! רק נגמרו המבחנים וכבר התחיל הסמסטר (ליטרלי - המבחן האחרון היה ביום הראשון של סמסטר ב') ואין לי שניה לנשום. גיל 24.5 לא אמור להיות הזמן שבו אפשר לפרוק עול וליהנות מהחיים בלי לדפוק חשבון?

הבוקר קראתי את הפוסט הזה: http://blogs.haaretz.co.il/sivanklingbail/6327/ בבלוג "365 ימים" באתר "הארץ". אני ממש אוהבת את הבלוג הזה, אבל הפוסט הנוכחי גרם לי להרגיש שאם ככה המשחק ממשיך גם בעתיד, אני לא בטוחה שאני רוצה להשתתף בו.

ולסיום, עוד קטע מתוך "כל הג'אז הזה", סתם כי זה כיף. מתה על חותלות, בגדי גוף וסרטים שנפתחים באודישנים:




יום שני, 3 בפברואר 2014

the girl least likely to

סתם כותרת רנדומלית לפוסט, שמוקדשת לשיר הזה של מוריסי. היום פתאום קלטתי שהשם שלו מזכיר לי לפחות 3 בלוגים שונים שאני מכירה:

זה לא יהיה ממש פוסט, יותר סימן חיים שמשמעו - "לא נטשתי את הבלוג! פליז, אל תלכו!". עוברת עליי תקופת מבחנים לא קלה והגעתי עכשיו לפיק שלה, עם שני המבחנים שהכי מפחידים אותי.

דברים שהספקתי לעשות בינתיים:
  • לקבל 96(!), אבל בקורס בחירה שהייתי רק צריכה לעבור, לא יותר. הציון הזה ייעלם אל תוך תהום הנשייה. איזה בזבוז הקצאה. מצד שני - כל הציונים בסופו של דבר ייעלמו בשלב מסוים אל הנשייה.
  • לבכות לא מעט. לא בגלל המבחן ההוא של ה-96, בגלל הלמידה המתישה לאלו שהגיעו אחריו.
  • לראות לא מעט sex and the city בזמן פציעות של היום (AKA - אחרי עשר, שעה שלחלוטין מוסרי להפסיק ללמוד בה) כדי להירגע. 
  • להגיע למסקנה שהלבטים של קארי וחברותיה הם די כיתה ז'. "אני מרגישה שאני חייבת להיות מושלמת בשביל החבר שלי"? ברצינות? (ובכל זאת - אני כל כך נהנית לראות פרק אחר פרק).
  • לקנות שני ספרים בחנות יד שניה -
(1) "צמח בר" של נעמי פרנקל, האמא של היוצרות השנויות במחלוקת, שכתבה את אחד הספרים האהובים עליי ביותר בעולם כולו, "שאול ויוהנה". עוד לא התחלתי לקרוא את צמח בר, מקווה שהוא מוצלח לא פחות.

(2) "הבודהה מהפרברים" של חניף קוריישי. אותו כבר התחלתי לקרוא והוא קליל וכיפי מאוד, מלא סקס, סמים, רוקנרול (טוב, גם פאנק וגלאם) ובריטים. קצת שבלוני, אבל לא בצורה שפגמה לי בחווית הקריאה. גם הורדתי את המיני סדרה שיצאה בעקבות הסרט אבל בינתיים לא צפיתי בה, גם כי אין לי ממש זמן וגם כי לא מצאתי לה כתוביות - אפילו לא באנגלית - ואני לא בטוחה שאצליח להתמודד עם מבטא קוקני נטול כתוביות.
  • להכין שייק ירוק (כן כן.. של טבעונים וזה) מפטרוזיליה, נענע, מיץ לימון, אצת ספירולינה (שיואו, הדבר הזה כחול בצורה לא הגיונית!) ואפרסמון. לשתות אותו ואפילו ליהנות מזה.
אני חשה צורך עז לצרף תמונה של הספירולינה הזאת, על רקע הבלנדר המסוקס שלי (בשביל הווייט בלאנס. קנווד לא משלמים לי - אני לא אהרוני). אני חושבת שזה הדבר הכי מוזר שאכלתי בחיים.

a spoon full of.. WTF?!



you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...