לאחרונה, הם נראו בערך ככה:
עם קפה במקום סיגריות ואלקה-זלצר, אבץ וברזל במקום כדורי מרץ ועדשות מגע במקום טיפות עיניים, אבל חוץ מזה אותו הדבר. טוב, זה אולי רחוק מאוד מהמקור - אני אנסה להסביר: קמתי מדי בוקר בתחושה עזה שאין לי מושג איך לסחוב את היום הזה. חוץ מזה, שמעתי מלא מוזיקה קלאסית והייתי נוירוטית נורא.
בתחילת תקופת המבחנים, כשעוד היה לי קצת זמן, ראיתי (בפעם המי-יודע-כמה) את "כל הג'אז הזה". אני מאוד אוהבת את הסרט הזה, למרות (ואולי בגלל) שהוא קצת לא קוהורנטי, גדוש מאוד ומעט מדכא (וגם בגלל שקטעי הריקוד שם מעולים). כשהעמקתי לתוך תקופת הבחינות, כשהמבחנים כבר טיפסו אחד על השני ועל העצבים שלי, אמרתי לעצמי בכל בוקר "איטס שואו טיים!" והרגשתי שחוקה לפחות כמו ג'ו גידיאון.
קיבלתי ציונים ממש טובים. הוכחה לתיאוריית "ג'ורג' ההפוך" ע"ש ג'ורג' קונסטנזה - ברגע שאומרים שלא רוצים משהו, הוא מתאפשר (למשל - כשמכריזים שלא מעוניינים להיות פסיכולוגים קליניים, הציונים מרקיעים שחקים).
ולמרות זאת התחושה שלי היא בעיקר רדופה. משהו בסגנון - תעצרו הכל, אני רוצה לרדת! רק נגמרו המבחנים וכבר התחיל הסמסטר (ליטרלי - המבחן האחרון היה ביום הראשון של סמסטר ב') ואין לי שניה לנשום. גיל 24.5 לא אמור להיות הזמן שבו אפשר לפרוק עול וליהנות מהחיים בלי לדפוק חשבון?
הבוקר קראתי את הפוסט הזה: http://blogs.haaretz.co.il/sivanklingbail/6327/ בבלוג "365 ימים" באתר "הארץ". אני ממש אוהבת את הבלוג הזה, אבל הפוסט הנוכחי גרם לי להרגיש שאם ככה המשחק ממשיך גם בעתיד, אני לא בטוחה שאני רוצה להשתתף בו.
ולסיום, עוד קטע מתוך "כל הג'אז הזה", סתם כי זה כיף. מתה על חותלות, בגדי גוף וסרטים שנפתחים באודישנים: