יום שבת, 25 בינואר 2014

בלוג הבישול הישראלי הראשון

אתמול יצאתי לסופ"ש בבית הוריי, עמוסת קלסרים כבדים וחששות כבדים לא פחות שמא לא אצליח להתרכז בחרישה למבחנים. 
אל דאגה, הצלחתי.

נכון לעכשיו, אני לבד פה. כולם הלכו למופע של אחיי הקטנים ואני נותרתי בבית ללמוד כמו החננה שאני. אבל מה - אני לומדת (עם הפסקות קצרות לצורך אכילה וחִברות) החל מ-10 ומשהו, ויש גבול עד כמה בחורה יכולה לקרוא על מספרי צ'רץ' (קורס אחד) ותוקף כלי המדידה (קורס אחר בתכלית). רוצה לומר: הפסקתי רשמית להיום סביב שמונה והלכתי להכין לעצמי ארוחת ערב.

ירדתי למטה, הנדסתי משהו מהיר ושלפתי ספר בישול מהמדף, שיהיה לי משהו לקרוא (אני חושבת שכבר חלקתי כאן מיליון וחצי פעמים את החיבה שאני רוחשת לקריאת ספרי בישול תוך כדי ארוחה). הפעם, בגלל שאני אצל ההורים, היה מבחר יותר גדול. החלטתי ללכת על הספר הסבנטיזי והמשעשע של פיליס גלזר, "חגיגה צמחונית", ופתאום זה הכה בי - הספר הזה הוא ממש בלוג!

פיליס רולז! וגם - הצצה בלעדית אל שולחן המטבח של משפחת מ.
ברור שהוא אנלוגי לחלוטין, אפילו די ארכאי (במובן הרטרואי והנחמד), אבל כמעט כל מתכון מלווה באיזה סיפור קצרצר ומשעשע (לא בהכרח בכוונה.. היא סתם מצחיקה, פיליס הזאת) משובץ בפרטים מחייה.

אני יודעת שרוב ספר הבישול היום גדושים בחפירות, החל בזיכרונות מבית אימא וכלה בהתפייטות על יופיו של מרק סלק, אבל כאן זה אחרת - אישי, מצחיק ונטול התפייטויות מזויפות. לפעמים היא אפילו לא מסבירה מי הן הנפשות הפועלות ופשוט מניחה שהקורא יודע מי הן דבי, קארן, אילזה, מייק וכו'.. הכי בלוגרי מצדה. טוב שהיא לא קוראת לחבר שלה א' או משהו :)

חוץ מזה, כל פרק נפתח בציטוט מספר - לפעמים אפילו מתוך "אליס בארץ הפלאות". היש חמוד מזה?

סתם לצורך הדוגמה:

נשות הדסה רוקס! או יה! הסיטואציה המתוארת פה כל כך מצחיקה אותי. נשמע כמו סרט של וודי אלן או פרק של סיינפלד (או פרק במרג'ורי מורנינגסטאר, אגב יהודים אמריקאים). בכל פעם שאני נתקלת במתכון הזה בא לי להיות מוזמנת לארוחת-נשות-הדסה בניו ג'רזי.

עוד סיפורים משעשעים: על מייק, הברוקר מוול סטריט שהפך למטיף לצמחונות, על הסלט המשולב שהיא המציאה לו את הרוטב, קארן את המרכיבים ואמא של קארן חיברה את הכל, על המסעדות היווניות שאכלה בהן בקולג' ועוד כל מיני שטויות.

חוץ מזה, כנראה בגלל שאו-אז היא הייתה די חדשה בארץ, אפשר ליפול פה על שמות ממש מצחיקים למתכונים (ולא בכוונה). המנצח שלי, בלי שום התלבטות, הוא "רוטב פטרוסלינון נאה" (בתחרות קשה עם "הממרח הטוב של ליזקה"!)
my kingdom for a beautiful parsley dressing!
מעבר לכל זה, אני חייבת לציין שמדובר בספר סופר-אינפורמטיבי (במיוחד היום, לכל המטבענים\מצטמחנים) עם מידע תזונתי על כמעט כל ירק, פרי ואגוז שבעולם ושילובי מזון מומלצים. מה שכן, בחיים לא ניסיתי להכין ממנו משהו, אני סתם נהנית לקרוא. בתכל'ס - ככה אני גם ביחס לרוב בלוגי הבישול החביבים עליי. ממש אוהבת לדפדף, לא מוצאת את הזמן ליישם (אבל תמיד מבטיחה לעצמי לנסות מתישהו).

יום שני, 20 בינואר 2014

טרנדים שנס ליחם\bell bottom blues

הפוסט האחרון הציף אצלי (ואצל כמה קוראות) זכרונות נוסטלגיים מלפני עשור ומשהו, על הקבעונות האופנתיים שאחזו בנו אז ולא האמנו שהם בני חלוף. בגלל שנורא משעמם לי ללמוד למבחנים, החלטתי לפתוח את זה לגמרי ולפרוש את רשימת הטרנדים שחשבתי בזמנו שהם קלאסיקות של ממש:

1. נושא שכבר נדון פה בפוסט הקודם - מכנסיים מתרחבים. מאז שאני בת 10 בערך, זו הייתה הגזרה היחידה הקבילה. קראנו לסקיני "מכנסי גזר" וצחקנו על איזו ילדה מהשכבה (שבכל מקרה הייתה יעד ללגלוגים) בגלל אמא שלה, שהייתה טרחנית, זקנה, מעצבנת ולבשה רק מכנסי גזר.

אני זוכרת שממש אהבתי ספרים מסוף שנות ה-60 - תחילת שנות ה-70 (כמו אמא-עשרה, למשל), שבו לכל הנערות והנערים המגניבים שבאיורים היו מכנסי פדלאפון מושלמים ושיער היפי שופע.

חשבתי ואני עדיין חושבת שפדלאפון זו הגזרה הכי מחמיאה, אבל כיום קצת קשה לי לדמיין את עצמי איתה. למרות זאת, לפני שנה ומשהו בביקור סופ"ש אצל ההורים שלפתי מהארון ג'ינס סופר-מתרחב שאהבתי במיוחד בתיכון, שידכתי אותו לחולצה משובצת ויצאתי לקרוע את העיר (טוב, יצאתי עם חברה לפאב באזור). קצת בא לי לשחזר את זה בעיר הגדולה.

פתחתי את העניין לדיון עם חברים אתמול ועלו שם כמה דברים מעניינים: (1) - עובד עם חבר שלי מישהו שמגיע לעבודה (וזו עבודה סופר חנונית ונורמטיבית, כן?) עם מכנסי פדלאפון מרשימים. (2) - ציפי סיקסטיז (זוכרים?) צימקה את האימפריה היפואית שלה ושוכנת עכשיו באיזה כוך בדרך לשוק הפשפשים.

תוספת מאוחרת:


2. גזרה נמוכה - שמגיעה (לפחות ע"פ ספר הטרנדים של לפני עשור) שלובה עם הפדלאפונים בקשר גורדי בל-יינתק. זה באמת משהו שלא הבנתי איך אפשר לוותר עליו - חשבתי שגזרה גבוהה מגדילה את התחת (האמת, היא באמת יוצרת אשליית תחת מפואר) וגורמת לך להיראות כמו דודה של וויל סמית' ב"נסיך המדליק":

תכל'ס, היום מה שהיא לובשת נראה לי לא רע בכלל  (אבל אף מילה על התסרוקת והעגילים)
ולמרות זאת, סבלתי מהגזרה הנמוכה. אי אפשר לשבת, קר בגב התחתון.. אני זוכרת שפעם, בחטיבה, פשטתי על הארון של חברה ומדדתי מכנסיים מתחילת שנות ה-90, בגזרת אמצע סבירה לחלוטין. הם נראו לי אז כמו מוטציה, אבל היה כל כך נעים ללבוש משהו שמכסה באמת את התחת.

3. מותו של הליפגלוס וסופו של איפור העיניים המוגזם. גם על זה כתבתי כבר. במשך די הרבה שנים לא הצלחתי להבין איך בחורה יכולה להדגיש את השפתיים ולא את העיניים. זה נראה לי כל כך זקן, סבתאי ולא סקסי. שפתיים בהירות, מבהיקות ומנצנצות נראו לי כמו האופציה הטובה ביותר, אם לא היחידה.

והקליפ שעיצב ללא ספק את תודעת הליפ-גלוס שלי (וכבר הופיע פה מלאן פעמים. אני פשוט ממש אוהבת אותו):

4. תכשיטי כסף. עד לפני כמה שנים הייתי ממש אנטי תכשיטי זהב. זהב נתפס בעיניי כזקן (מוטיב חוזר כאן בפוסט, אולי פשוט הזדקנתי), פרחי ומכוער. האסוציאציה המיידית שהוא עורר אצלי היא שיניים מוזהבות. היום, לעומת זאת, תכשיטי כסף נראים לי קצת ילדותיים ויש לי אוסף תכשיטים מוזהבים שגדל לו בהתמדה (באמת בא לי לתעד אותו פעם, אבל זה מרגיש לי UBER-פקאצי).

זו פחות-או-יותר הרשימה שלי. יש עוד דברים (עגילי חישוק ענקיים, שולדר-פאדס..) אבל נראה לי שהעמדה שלי לגביהם לא התהפכה בצורה תהומית כמו מה שפירטתי למעלה.

יום ראשון, 19 בינואר 2014

ממתק לתחילת השבוע

מצד אחד, הקאמבק של שנות ה-90 יוצא מכל החורים. זה הגיע למצב שבאיזה יום באוניברסיטה, כששוטטתי עם חברה, היא הצביעה על הדשא של גילמן ואמרה: "תראי, זה נראה כמו סרט מפעם".

מצד שני, אין דבר מנחם יותר מדברים מוכרים. זאת הסיבה שאנחנו אוהבים קאברים, סמפולים ונוסטלגיה. זה חסר ערך תזונתי (או אמנותי, או תרבותי), אבל כיף.

לפני כמה ימים, באחד השיעורים האחרונים של הסמסטר (שהיה איזה תרגול משמים שלא תרם לי יותר מדי ידע), שיחקתי לי בטלפון (בושה. אני באמת מתכוונת להפסיק עם זה בסמסטר הבא) ונקלעתי איכשהו לדף ה-IMDB של "meet joe black" (זוכרים? סוף הניינטיז, בראד פיט הוא מלאך המוות, קלייר פורליאני היא חסרת כישורי משחק, כאן זה מסתכם פחות או יותר).

בקיצור, בדף הזה גיליתי אוצר בלום של נוסטלגיה בת 15 - לא פריימים מתוך הסרט עצמו, שבאמת לא מעניינים אף אחד, אלא תמונות מאירועי השקה ניינטיזיים להחריד. דברה מסינג בכתפיות ספגטי, קלייר פורליאני בשמלת "שר הורוביץ", בראד פיט --- טוב, האמת שהוא פשוט לא משתנה. הנה, תראו בעצמכם איזה בלאסט פרום דה פאסט:


ואז התחלתי לחפש כאחוזת אמוק עוד סרטים מסוף הניינטיז. מה שמגניב בתמונות האלו, לצד העובדה שאני ממש זוכרת את הסרטים האלו יוצאים לאקרנים, הוא שהן ממש לא "עשויות". כולם נראים שם די טבעיים ולא מוגזמים, מה שהם לובשים נראה לא-כל-כך פאשן פורוורד ולפעמים גם יש פשלות והתפלקויות קטנות, מה שהופך את זה לחמוד להפליא:

אליסון האניגן בתסרוקת הניינטיז האולטימטיבית (יש לה שם גם סנדלי עקב כסופים!)
ג'סיקה ביל בכובע צמר! לא בתמונת פפראצי - באירוע השקה של playing by heart
שרליז באירוע של אמריקן פאי, עם לוק שהיו צולבים אותה עליו היום
(בתמונות אחרות משם רואים שהחולצה גם לא מכופתרת טוב)
קמרון דיאז בסטרפלס וג'ינס מתרחב מהגיהינום, מאט דילון עם חמצון.
הקרנה של משתגעים על מרי, כמובן.

ועוד ממתק נטול ערך תזונתי: בתקופה האחרונה, הגילטי פלז'ר שלי הוא "להיות איתה". אני יודעת שזו סדרה מטופשת, אבל זה חמוד ועשוי לא-רע (הדמויות הראשיות מעצבנות ממש, אבל דמויות המשנה גונבות את ההצגה).

יום רביעי, 15 בינואר 2014

זיכרון סנסורי - הומאז' לכבש השישה עשר

כשמריחים שמפו קרליין 10 - מרגישים בתיכון
כשמריחים סבון הוואי (מוצק) - מרגישים בבית של אבא ואמא
כשמריחים נפטלין וניקיון - מרגישים אצל סבתא
כששומעים את אינקובאס - חושבים על החבר מהתיכון (חוץ מהעובדה שזה הדיסק היחיד שהיה לו באוטו, הם גם שרים באופן מתרגש, כאילו-קשוח ומלא פאתוס - בדיוק כמו זוגיות של תיכוניסטים)



כשמריחים שניצל ואורז עם בצל מטוגן - מרגישים שישי בצהריים
כשמריחים מלח וקוקוס - מרגישים בקיץ
כשמריחים סנדביץ' עם ביצה קשה - מרגישים בטיול
כשמריחים קלמנטינות - מרגישים בבית ספר
כששומעים היהודים - חושבים על החברה הפריקית שהייתה לך מזמן, בחטיבה, ומעניין איפה היא היום ואם עוד יש לה שיער ורוד.
(אח שלי הסב לא מזמן את תשומת לבי לזה שתום פטרובר שר עם ררררר מתגלגלת, כאילו הוא איזה אריק לביא).

כשמריחים אלכוהול שנשפך לפני כמה שעות וכבר הפך דביק - מרגישים בקו 18 של דן
כשמריחים סמרטוט רצפה מטונף - מרגישים בצבא
כשמריחים מרכך כביסה - ישר מרגישים יותר טוב

כששומעים את all of my love - נזכרים ביום האחרון במחנה קיץ, איך ישבת על איזה מבנה צופי והתפלשת בעייפות המתוקה והנהדרת של הרגע אחרי שהחניכים הלכו הביתה, כשכל מה שנשאר הוא פירוק סנדות ואחריו כמה שבועות של בטלה תיכוניסטית. ואז נזכרים איך כמה שעות אחר כך, כשהגעת בעצמך הביתה, לרגע לא זיהית כלום (בסך הכל תשעה ימים ביער ותראי מה קרה לך!) ואיזה כיף היה להתרחץ שוב כמו בנאדם, להתמרח בקרמים ולהרגיש שאת נורא משקיעה בעצמך, בעצם.




יום שני, 13 בינואר 2014

שיר ל(כמעט) תחילת השבוע

תקופת המבחנים שלי כבר בעצם כאן. מכיוון שהחלטתי (פחות-או-יותר) שפסיכולוגיה קלינית היא לא הכיוון שלי, אני למעשה פורשת מהמרוץ לשמירה על ממוצע 90. ובכל זאת אני לא ממש מצליחה להישאר אדישה ורגועה. אז כתזכורת לעצמי ובכלל - 

בהצלחה לכולן(ם), ניפגש בצד השני של הגשר.

יום חמישי, 9 בינואר 2014

סוכר סוכר, יא בסבוסה

המרצה שלי לתכנות משתמש הרבה בביטוי "סוכר תחבירי". בעיקרון זה מתאר מעין "מילות קישור" בתחביר של שפת התכנות שאמורות להקל על חיינו, אבל אותי, בתור מישהי שהעולם הזה די זר לה, זה פשוט די מצחיק.

בכל מקרה, בכל פעם שאני מצליחה (אחרי דם, יזע, דמעות ו-debugging) לתכנת איזו פרוצדורה מטופשת בשיעורי הבית (נגיד, עכשיו) אני חושבת לעצמי "שיואו, איזה גאון אני. ממש סוכר תחבירי".



יום רביעי, 8 בינואר 2014

cosmic coincidence

מה הסיכוי שאלבש לי בבוקר חולצה עם פרצופו של דיוויד בואי, אשמע בדרך הביתה מהלימודים את the rise and fall.. (אחרי שבאמת מיליון שנה לא האזנתי לו) ורק בדיעבד אגלה שהיום יום הולדתו של דיוויד בואי? (איך שכחתי השנה. ביזיון. אני מאשימה את הלימודים). הוא הגיע היום לגיל הפרישה. איך הזמן עובר.

אגב מוזיקה, בימים האחרונים (כדי להרגיע את עצמי לקראת תקופת המבחנים המתקרבת) אני שומעת המון מוזיקה צרפתית. זה אמנם קיטש, אבל יש לזה אפקט פסקולי מופלא.

כשצועדים ברחובות תל אביב לצלילי la foule הכל נראה פתאום הרבה יותר טוב - העוברים והשבים המרוטים מקבלים איזה שיק אורבני, כל מסעדה קורצת ומזמינה ואפילו תאורת הרחוב נראית קצת רומנטית. כל דבר שהוא מבאס, אפור ודי מכוער מקבל מין פילטר אינסטגרמי שכזה ובאופן כללי מתעורר חשק לקנות פרחים ולנגוס במאפים. בחיי. נסו זאת בעצמכם:

1) צעד ראשון - ללחוץ פליי



2) צעד שני - לדפדף בתמונות (או יותר טוב - לצאת לרחוב)


יום ראשון, 5 בינואר 2014

אין הביישן למד, וגם לא החמדן(ית)

באיזה ערב אחד, לפני כמה שבועות, הייתי שבוזה במיוחד מלימודי ניתוח שונות והחלטתי לעשות מעשה שישמח אותי. היות ובכל מקרה הייתי על המחשב, עזבתי לרגע את מבחן קרוסקל-וואליס לטובת שיטוט באתרי שופינג. יצא שאפילו הזמנתי משהו מאחד האתרים הישראלים שצצו להם באחרונה כמו פטריות אחרי מקלחת בטירונות.

זו הייתה ההזמנה הראשונה שלי מאתר ישראלי. עד כה הם לא הצליחו להלהיב אותי כי (א) נראה לי מפגר להזמין באינטרנט משהו שאני יכולה לקנות פה בעיר, (ב) כמעט אף אתר ישראלי לא מציע משלוח בחינם. נכון שזה 10 שקלים או משהו, אבל הקונצפט החינמי של אסוס עיוור את עיניי.

אז הזמנתי 4 פריטים. הם היו ממש ממש זולים, אבל נראו לי חמודים ו-value for money. אחרי שבוע ומשהו הם הגיעו, יום למחרת כבר התייצבתי בדואר והחזרתי שניים מהם. אמנם מראש הגעתי ללא ציפיות, אבל למצוא בחבילה שמלה שמדיפה ריחות פלסטיק ונפט וקרדיגן שמרגיש כמו שקית ניילון זו חוויה מאכזבת אפילו עבור בחורה נטולת ציפיות.

הקטע שהכי ביאס אותי, הוא שעל כל הבגדים התנוססו להם תגיות של יצרניות טריקו זולות מהסוג שאפשר למצוא בכל חנות שניה באלנבי-קינג ג'ורג' (JIL, Lilach Fashion ושאר חברים). הרגשתי כמו פתיה מטומטמת שהצליחו לעבוד עליה עם קצת סטיילינג ועיצוב חמוד של אתר אינטרנט. באסוס ובשאר אתרים עם כבוד עצמי תמיד מציינים את שם הפירמה. כנראה שאם לא כתוב, עדיף שלא תדעי :P

אז למה אני אומרת שאני לא לומדת? כי אתמול נתקלתי פתאום באתר שופינג שממש מצא חן בעיניי - http://www.sheinside.com/. הבגדים שם ממש חמודים, המחירים ממש נוחים, יש reviews של לקוחות (ולפעמים אפילו תמונות שהן שולחות עם הבגד!) ואפילו המשלוח לישראל חינם!

נכון שהיא חמודה? 15 דולרז והיא שלי
איפה הקאץ', גודדאמיט? זה אתר סיני, אז המידות בטח די קטנות, אבל זה לא מספיק בתור קאץ'. כרגע זה נראה טוב מדי מכדי להיות אמיתי ואני תוהה איך לעזאזל לא שמעתי עליו והאם יש לו איזה סוד אפל ונסתר.



יום שבת, 4 בינואר 2014

שחור-לבן-אדום-זהב

אני חושבת שאני יכולה לספור על יד אחת את מספר הסילבסטר'ז שנחרטו בזכרוני:

1. כתה ה' (או אולי ד'?)- זה גם היה המילניום וגם יום שישי, אז ארגנו מסיבה שהתרגשתי לקראתה נורא. בסוף כאב לי הראש, נשארתי בבית עם ההורים והאחים, ראיתי ג'ומנג'י ואכלתי עוגה בחושה של אמא (עם חתיכות-ענק של שוקולד מריר, תמר-מג'הול ועוד כלמיני דברים שאני אוהבת. אפילו הענקנו לה שם חגיגי - "עוגת המילניום").

2. כתה ז' - הלכתי למסיבה של אחת החטיבות באזור, לבשתי לראשונה בחיי שמלת מיני צמודה (הפכתי אותה, כדי שלא יראו שיש עליה ציור של מיקי-מאוס) וניסיתי נואשות להתחיל (=הסתכלתי לעברו בתחינה, בלי באמת לעשות עם זה משהו) עם מישהו שכיום אין סיכוי שאזכור את שמו. בחצות הייתי נבוכה מאוד מהעובדה שאין לי עם מי להתנשק (בחיי, הייתי ילדה סתומה) אבל גם הוקל לי קצת, כי היה לי גשר וחששתי מפדיחות.

3. שנה ראשונה בצבא - יצאתי עם החבר שלי דאז לאיזה פאב מעופש בבן יהודה. זו הייתה תקופת הקוקטיילים הצבעוניים שלי, אז בטח שתיתי איזה משהו כחול עם שמשיה (בחיי, הייתי סתומה גם אחרי כתה ז'). אני לא באמת זוכרת מה קרה בהמשך, נראה לי שהערב נגמר בהאנג-אובר חגיגי.

4. שנה אחרי כן - יצאתי עם החבר הנוכחי שלי להופעה לילית של שלום חנוך בבארבי. לא הכרתי את רוב השירים, נראה לי שגם הוא לא. כולם מסביב היו סחים, אבל זה היה לפני שהמילה נכנסה לשימוש הנוכחי שלה ולכן לא הייתה לי דרך להגדיר את הסובבים.

שאר הסילבסטרים נמחקו לי מהראש. לא כי קרעתי את העיר והרסתי לעצמי את הכבד והריאות, אלא פשוט כי (כנראה) נרקבתי בבית.

השנה יצאתי. לא משנה לאן ולמה. התלהבתי קצת מההזדמנות להתלבש כמו שצריך (הסמסטר הזה לא מאפשר לי זמן להתהוללויות) ולכן התלבטתי במשך שעה ארוכה. בסוף לבשתי את מה שתכננתי מראש, שהיה הכי פשוט אבל הכי קול וקלאסי - סקיני שחורים, חולצה לבנה קצת שקופה (מתחתיה גופיית תחרה שחורה), חולצת כפתורים שחורה פתוחה, אודם אדום מאוד ועגילים זהובים וארוכים.

בעוד אני מתלבשת, חשבתי לעצמי שזה מאוד נינט מצדי (כן, אני ממש אוהבת את הסגנון שלה. וכן, זה הכי פאסה ושטחי מצדי). יום אחרי זה נתקלתי באיזו ידיעה על נינט ומעשיה בסילבסטר ו-סורפרייז סורפרייז, תראו אותה:


אפשר לומר שהייתי גרסת הלואו-באדג'ט של הלוק הזה.

אגב התלבשויות לסילבסטר - ראיתי ברחובות תל אביב (ובפרט ברוטשילד) המון-המון בנות עם חולצות בטן. איך הדבר הזה תפס? ומעבר לזה - איך זה תפס דווקא עכשיו, כשקר רצח בלילה?

ואגב חולצות בטן, הגעתי למסקנה מתי לגיטימי בעיניי ללבוש אחת כזאת. רק במסגרת מראה מאוד רציני, שחור ומחויט, או בקיצור - פה: (חולצת הבטן מבליחה רק ב-4:22)


you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...