יום שלישי, 16 בדצמבר 2014

משבר כתיבה

אני באמת תקועה. יש בי רצון עז לכתוב פוסט אבל חוסר מוטיבציה מוחלט לעשות את זה. אני יודעת שכשאוציא איזה טקסט כתוב מתחת לאצבעותיי ארגיש טוב יותר, אבל הראש שלי ריק לגמרי מרעיונות.



אם פעם הם היו מציפים אותי בכל מקום (ובעיקר במקלחת ותוך כדי שטיפת כלים. נוזלים עוזרים לי לחשוב כנראה), עכשיו בכל פעם שאני מנסה לגרד את קצה-קצהו של רעיון אני מיד מוצפת בתחושות אשמה שנוזפות בי: "לכי לחדר כושר!", "תעשי דברים בשביל העבודה!" והכי גרוע - "תקראי מאמרים לסמינרים!", שלא לדבר על "תנקי את הבית!". (תחושות האשמה הן ממושקפות, מסודרות ורזות כמו סימן קריאה מהלך, עם קול קצת מורתי וצרוד). 

אני מתפתה לעשות דברים שלא עשיתי מעולם, פשוט כדי למלא את חלל הכתיבה שנפער לי בבטן. למשל - לנהל בלוג שהוא כמו יומן אישי. ממש "איפה הייתי ומה עשיתי", בלי תובנות, רפרנסים ושטויות אחרות. לפלוט אל המקלדת תיעוד כתוב ומצולם שלא עבר שום עיבוד. או אולי לכתוב ממש על אופנה. על קולקציות שמצאו חן בעיניי, על טרנדים שלא יוצאים לי מהראש (אבל זה מרגיש לי קצת חובבני ומזויף). 



אני חושבת שאני קצת בדיכאון, מה שעשוי להסביר את היעדר המוטיבציה והרעיונות. הוא התחיל עם תחילת החורף (היה כאן איזה שבוע גשום וסוער ממש שדי הפיל אותי. עכשיו שמשי בחוץ, אבל קצת קודר לי עדיין בפנים), ואולי עם תחילת שנה ג' הזאת, שמרגישה לי גורלית נורא. אולי זה בכלל קשור לעבודה הכבר-לא-כל-כך-חדשה שלי, שמלחיצה אותי קלות (מה חדש) ומעוררת אצלי תהיות קיומיות.

ויכול להיות שהסיבה היא בכלל השבועיים האלו שבהם רק שמעתי את סטיישן-טו-סטיישן בריפיט וקראתי את לוליטה. המרצה שלי לפסיכופתולוגיה היה אומר שזו חשיבה מאגית, אבל אני קצת מאמינה שאלו יצירות שדבקה בהן אנרגיה שלילית (למרות - ואולי בגלל - היותן מופתיות, מדהימות וממכרות) ולכן צריך לשמור מהן מרחק בריא. אולי אני צריכה לעבור למוזיקת לילה זעירה, יש מחקרים פסיכולוגים שטוענים שזו יצירה שמעוררת באופן מובהק מצברוח טוב.


2 comments:

nona אמר/ה...

לפעמים אני ממש נדהמת מזה שאני מרגישה שאנחנו ממש דומות (זו גם חשיבה מאגית בדרכה).

אני מאוד יכולה להזדהות איתך בתחושות האלה. אני רק יכולה להגיד לך שבסוף זה יעבור, ועד אז תאכלי הרבה אוכל טעים ותראי סדרות מנחמות. נניח לקרוא את לוליטה נשמע כמו ההיפך מאסקפיזם

(אם זה מנחם אותך, אני מארח והעבודה שלי מלחיצה אותי. זה מעלה אצלי תהיות קיומיות כמו: אני בחיים לא אצליח להתמודד עם משהו יותר גדול מזה. סתם אתנחתא קומית, אולי צחקת אפילו)

בקיצור, צ׳יר אפ

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

גם אני חושבת שאנחנו ממש דומות!

דווקא אוכל טעים לא חסר לי בתקופה האחרונה. יותר מדי ממנו אפילו. וממש לא מנחם אותי שהעבודה שלך מלחיצה אותך. בקטעים האלו אני לא מאמינה בצרת רבים חצי נחמה, אלא פשוט רוצה שכולם יהיו שמחים, רגועים וטובי לב.

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...