חפש בבלוג זה

יום חמישי, 24 ביולי 2014

whiter shade of nails

איך יודעים שתכף נגמרת תקופת המבחנים?
מסתכלים סביב-סביב ורואים שיש לי קצת ציפורניים. 
אני יודעת שזה אבסורד שלא היה כדוגמתו, יום אחד להפציע בפוסט שכולו מחשבות נוגות ולא-נעים-לי-לכתוב וביום שלמחרת להעלות תמונה של ציפורניים משוחות בלק, אבל בפעם האחרונה שדרשו ממני דין וחשבון על מעשי, אני חושבת שהתפטרתי. 


כשהייתי קטנה, לפני מיליון שנה, קראתי (בטח באיזו כתבה של ליסה פרץ) שלק לבן זה ה-דבר ושכל הבחורות המגניבות הולכות עם זה. לדעתי הדוגמה המרכזית באייטם הייתה גוון סטפאני (שאם אני מהמרת נכון, הייתה אז בתקופה של Let me blow ya mind). אז מיהרתי לסופר-פארם, קניתי לק וניסיתי לגרום לטרנד לעבוד עליי. ובכן, זה לא עבד. למעשה, אני חושבת שמאז ועד היום לא התקרבתי ללק לבן. תראו מה למידה עצלה למבחנים יכולה לעשות לעקרונות שלי. 

יום רביעי, 23 ביולי 2014

קיוויתי להרבה יותר

אני לא צורכת חדשות עכשיו. היה לי וויכוח על זה עם מישהו מהעבודה, אבל אני פשוט לא מסוגלת (התעסקתי בחדשות במשך תקופה ארוכה מדי. די!)


גם קשה לי לכתוב פוסטים כרגע. דווקא יש לי על מה, אבל אני לא יכולה. דברים שאינם קשורים למלחמה נראים לי לא נאותים, אין לי כוח לפתוח פוסט בהתנצלות הנדושה על אסקפיזם ועל כך שדווקא עכשיו, כדאי לרומם את המורל עם עיסוק בזוטות אחרות. על דברים שקשורים אני מפחדת לכתוב, כי יצלבו אותי בקמפו די פיורי (ואולי בצדק? אני כבר לא יודעת). 

אז נראה לי הכי מתאים להשמיע מוזיקה. בפרט מוזיקה מתקופה אפלה כמו השבר שאחרי מלחמת יום הכיפורים. והנשמות הטהורות גם ככה תמיד נראתה לי כמו להקה טרגית - גם כי הם הוציאו רק אלבום אחד, גם כי הוא מורכב מאנסמבל שירים יפים נורא אך מדכאים נורא, גם כי הם התפרקו בשיא הצלחתם, גם כי נאווה ברוכין חזרה בתשובה וגם כי זכור לי (אם כי אני לא בקיאה ממש בחומר) שנתן כהן היה מוקצה מחמת מיאוס ברדיו הישראלי במשך שנים (טוב, ביררתי את העניין. הוא אסר להשמיע את שיריו בגל"צ ובגלגל"צ). 

יום שבת, 19 ביולי 2014

friday under the dome

יודעים מה עוד תל אביבים אמיתיים עושים? או יותר נכון - לא עושים?

הם לא יוצאים בשישי בערב, כמובן.

אני, לעומת זאת, לא יצאתי הערב ולא בגלל שזה לא נאה לי, אלא כי אני מתכננת להסתער מחר על איזו עבודה שאני צריכה להגיש בסוף החודש. אגב, בסוף החודש הזה יגיע חודש אוגוסט, שהוא גם במקרה חודש היומולדת שלי. לא נעים לי לחשוב על זה שאני תכף בת 25 (כן, אני יודעת שפרשתי כאן אלף ואחת פעם את הרהורי הזקנה המגוחכים שלי, אבל זה לא מפריע לי ללעוס אותם שוב ושוב). אני יכולה להתנחם בעובדה שאתמול, בכניסה לאיזה בר (או יותר נכון - על המרפסת שלו) המארחת שאלה אותי בת כמה אני.

על אותה מרפסת של אותו בר קיבלתי את העדכון על הכניסה הקרקעית לעזה (שיא הבועה, נכון?). אם עד כה לא הרגשתי בעייתיות עם פרסום פוסטים קלילים-עד-מפגרים (אפילו הרגשתי שזו תרומתי הצנועה למוראל הלאומי! כמו עורך חדשות משופשף שיודע שבלי איזו ידיעת ביזאר בניכר, המאזינים יעדיפו לקפוץ ראש לגעתון ורק לא לשמוע את המהדורות שלו), עכשיו אני מרגישה קצת מטומטמת לדון ביתרונותיהן של נעליים סגורות-קרסול על רקע אירועי הימים האלו.

פניית פרסה חדה ובוטה, מילה אחרונה על תל אביבים אמיתיים:  בחור שאני מכירה מתקלט מדי פעם בכל מיני מאורות נובו-היפסטרים ברחבי העיר. בדרך כלל הוא משמיע להם מוזיקה יוונית, אולדיז, או מה שנובו-היפסטרים אוהבים לאהוב. אבל לפעמים, כשבא לו לנוח באמצע משמרת, הוא משמיע את Free Bird של לינארד סקינארד. תשע דקות של קיטש אמריקאי רד-נקי מזוקק. הוא מספר שבכל פעם שהוא מנגן את זה, כולם משילים לרגע את מסכות האנינות ונורא נהנים.

מוסר ההשכל: בתוך כל תל אביבי אמיתי מסתתר שדון פריפריאלי חובב רוק-נהגי-משאיות.



יום שני, 14 ביולי 2014

תל אביבית אמיתית


הפוסט האחרון הזכיר לי נשכחות מהעקירה לתל אביב. מקרה חנות הטבע ממש לא היה הפעם היחידה שבה תל אביבים בורן-אנד-רייזד ניצלו את עליונותם הגנטית על מנת ללמד אותי עובדות חיים חשובות. הנה עוד כמה נקודות שכדאי לשנן אם אתם מתכננים להשתקע בעיר: 

  • רחוב EVEN גבירול ולא IBN גבירול.
  • יודה מכבי ולא יהודה המכבי (גם הפעם אנחנו בהקשר הגיאוגרפי, לא של גיבורי בית חשמונאי)
  • רמת שרון ולא רמת השרון
  • אתה הולך ב"שדרה" ולא ברוטשילד, בבן גוריון וכד'
  • אגב שדרות (ואגב - זוכרים את הסטיקר "שדרות, לא רוטשילד"? פעם חשבתי שהוא שנון נורא) - עובדה ידועה היא (לכל תל אביבי שמחזיק מעצמו משהו) שנורדאו היא האחות המכוערת של בן גוריון. מאוד העציב אותי לגלות את זה, משום שאת סיפוריו של מכס נורדאו לבתו אהבתי נורא, בעוד שמ-BG לא היה לי אכפת במיוחד. 
ועוד משהו שאינו במסגרת המדריך לתל אביבי המתאמץ, אבל סתם אורבני ומשעשע: למה אומרים מוניות שירות? הן הרי לא כוללות שום שירות, בעצם. אז ככה: מסתבר שזה הג'יברוש העברי ל-shared-root (שיבוש בסגנון אמברקס ודומיו).

תוך כדי כתיבת הפוסט נזכרתי במדור קומיקס סופר-חמוד שהיה פעם בוואלה וירד אחרי פחות מ-20 פרקים. ממש אהבתי אותו והייתי מחכה מדי שבוע (הוא היה מתפרסם בחמישי בערב או בשישי בבוקר, אם אני לא טועה ביג טיים) לראות מה איה עוללה. 

גוגל קצר הבהיר לי שהמדור פורסם כבר לפני שש שנים. אני זוכרת את עצמי קוראת אותו וזה מרגיש לי ממש לא מזמן. נראה לי שזה אחד מתסמיניה של הזקנה, כי אני משוכנעת שכאשר הייתי טינאייג'רית, שש שנים נדמו לי כמו נצח. בחרתי להעלות את דווקא את הפרק הזה משתי סיבות: (1) אני, במקום מרב מיכאלי, הייתי זועמת על הפולקאות השמנות שהעניקה לי המאיירת. (2) מרב מיכאלי וליאור שליין הם שכנים שלי, מה שהופך אותי כנראה  לתל אביבית אמיתית.



יום ראשון, 13 ביולי 2014

never say never

אני חושבת שכתבתי כבר בעבר על התנגדותי הנחרצת לנעליים עם סגירה בקרסול (אפילו משוכנעת - בפוסט הזה), אבל בשנה ומשהו האחרונות אני שוברת שלל טאבואים שהכרזתי עליהם מתישהו (הולכת עם שורטס, עם משקפיים, עם נעליים שטוחות ואפילו - רחמנא ליצלן - עם טייץ. לא עם כולם ביחד כמובן), אז גם זה היה חייב לקרות.

את הנעליים המדוברות קיבלתי מחברה שעשתה סדר בארון. הן גבוהות ופלטפורמיות מאוד, אבל הצבע הקלאסי שלהן מאזן אותן. והן גם ממש נוחות. עוד לא אזרתי אומץ לשלב אותן עם חצאית (כי אני עדיין חוששת מאפקט הרגל הגמדית), אבל עם מכנסי קפרי הן עובדות. 
ברקע: הפרקט בעבודה
היום, בדרך חזרה מהעבודה, עברתי בעדן טבע וקניתי כלמיני מאכלים לא נחוצים אבל משמחים (תמר מג'הולים שאינם רקובים כמו בשופרסל, שלל פירות יער של רוסים). תמיד כשאני קונה בחנויות טבע כאלו אני נזכרת בסיטואציה שקרתה לי בצבא (קצת אחרי שעברתי לתל אביב) - הגעתי למשמרת ערב (או אולי לילה?) עם גודי באג שהכנתי לעצמי, ובה פירות יבשים וסוכריות ויטמין סי מטבע קסטל. אחד הנוכחים ביחידה נעץ מבט בשקית ובי והכריז - "מה זה, מ', נהיית תל אביבית עם שקית של טבע-קסטל?". למזלי זה היה כבר אחרי המטאמורפוזה הצבאית שלי, בשלב שבו הפסקתי לבכות בכל מוצ"ש ולהיעלב מכל שטות. מאז, בכל פעם שאני אוחזת בידי שקית כזאת אני תוהה אם אנשים חושבים שאני תל אביבית פלצנית, או אחת שמנסה להיות.

וכדי שלא אואשם באסקפיזם (המילה הכי משומשת בימים אלו, שכבר יצאה לי מכל חור. ואני אחת שמשתמשת בה המון בימים כתיקונם), אציין שבדרך הביתה תפסה אותי האזעקה ונאלצתי להשתטח על האספלט החם של מסוף ארלוזורוב (האזעקה עם הת"ש הכי נמוך שהיה לי עד כה). הגיחה ל"עדן" הייתה למעשה כדי לפרגן לעצמי על זה. 

יום חמישי, 10 ביולי 2014

shhhh

מה מהבאים הכי מפחיד תל אביבי.ת בועתי.ת בקיץ 2014:

א. סירנות
ב. ג'וקים
ג. שהבלוג הסודי שהיא מתחזקת מזה 5 שנים (והאלטר-אגו הנלווה אליו) ייחשפו ככה סתם, באמצע יום שגרתי. 

איך יכולתי להיות כל כך לא זהירה? אני מרגישה שהעור שלי שקוף (וגם קצת כמו לינדזי בקטע של גילוי ה-burn book בילדות רעות. although I did nothing wrong!).



יום רביעי, 9 ביולי 2014

טאקוז על החוף

  במסגרת עבודתי החדשה אני עובדת המון עם רשתות חברתיות (שום דבר שיווקי, it's geekie business we're talking here!) וממש עכשיו נתקלתי בטוויט הבא:

just woke up from a dream that i was eating tacos in a hammock on a beach somewhere alone

וואו. אין דבר בעולם שהיה מתאים לי עכשיו יותר. כאילו תיארו במדויק את הקרייב הרגעי שלי.

במקום, כבר יצא לי לבקר במקלט\חניון של הסנטר עם שלל תיירים שוקיסטים (ובצדק) ותל אביבים שרוצים לחזור לזחיחות. כשהודיעו בכריזה שצריך להשתטח על הקרקע כמעט עשיתי את זה אבל אף אחד לא הצטרף, אז פשוט התיישבתי בפחדנות ליד הקיר המטונף והשתוקקתי להכניס את עצמי לכביסה.
 אני יודעת, חפרתי עם שירת הסירנה.
אבל זה היה פשוט הסצנה הזאת (בלי טלילה שזורקת את עופר שטרסברג המניאק)
הבוקר התחיל בתחושה סייקיקית-משהו - הייתי בטוחה שהיום זה קורה. היום ישמעו אזעקות בתל אביב (ובכלל ברחבי הארץ, בועתית שכמוך!). מיותר לומר שזו לא הייתה ההשכמה הכי נינוחה בעולם.

בצהריים היה לי מבחן, כך שהחלפתי את חרדת הטילים שהייתה בראשי בחרדת מבחנים קלילה (אבל באמת היה מבחן מתיש! נשארתי עד הסוף, לחננה כמותי זה נדיר). אחריכן נסעתי למרכז העיר ועשיתי את הדבר התל אביבי ובועתי ביותר שניתן להעלות על הדעת: ישבתי בבאצ'ו במשך שעתיים על קפה (מעולה) וסלט, עבדתי על הלפטופ שלי, בהיתי בעוברים ושבים ושמעתי את הסמית'ס באוזניות. בחיי, כמו איזו דמות קלישאתית ב"קילומטר ויומיים אחרי השקיעה" (אני אוהבת את הספר הזה, אבל הסטריאוטיפים התל אביביים שלו קצת שטוחים בעיניי).

נורא נהניתי, אבל הייתה לי תחושה עמומה עמוק בבטן שאני הולכת לשלם על האסקפיזם הזה. וכך היה. כשצעדתי הביתה על דיזנגוף נשמעה הסירנה. בהתחלה הייתי בשוק (רגעי האזעקה הראשונים חולפים הכי לאט בעולם), אבל תוך שניות כבר שעטתי אל תוך הסנטר ומשם למטה-למטה-למטה במדרגות המתפתלות אל קומת החניון.

האמת, הייתי הרבה יותר לחוצה בבוקר מאשר בערב. הציפיה למשהו רע יכולה להיות הרבה יותר גרועה מהמשהו בכבודו ובעצמו. ובכלל - אחותי ואני כבר סיכמנו שהרבה יותר מפחיד לשמוע פלאח של ג'וק שמסתער לתוך החדר מאשר יבבה של סירנה.

**********************************************************************
עדכונים שאינם ממין העניין: קיבלתי 98 במבחן במגדר\ גיליתי פלגיאט מוזיקלי מדהים (תקשיבו לזה ואז לזה. אמנם לא כל השיר, אבל משהו מאוד דומה שם בגיטרות)\ כבר חפרתי על זה, אבל באמת ש-strangeways, here we come הוא הפסקול המושלם שלי לקיץ. אני שומעת אותו ומרגישה קרירות נעימה ודכדוך סתווי מרענן. 

יום רביעי, 2 ביולי 2014

marjorie in vintage-land

אחרי הביקור האחרון שלי בחנות יד שניה חשבתי על זה שבשנה ומשהו האחרונות, מאז שנרגע ההייפ ההיסטרי שהיה סביב וינטאג' ויד שניה, אני הרבה יותר נהנית להיכנס לחנויות כאלו.

לפני ארבע-חמש-שש שנים הביקור בחנויות יד שניה היה משול מבחינתי להבלחה במסיבה של הילדים המקובלים, או בפאב הנכון של הרגע. המוכרות נראו מאגניבות מדי ואני הרגשתי לא מאגניבה מספיק, כאילו נדחפתי בלי הזמנה לעולמם של התל-אביביים האמיתיים. המבוכה הזאת גרמה לי לרכוש כמה פריטי לבוש לא כל כך מוצלחים (למשל - תיק כסוף ענק ומחריד. או מכנסיים ממורטטים שלבשתי אולי פעמיים) רק כי לא היה לי נעים, כדי שלא אתפס על חם בפרובינציאליות שלי.

עכשיו, כשההיפסטריזם הכבד וחנויות היד-שניה ננטשו לטובת נובו-היפסטריזם (תת-תרבות שמלאה במסעדות מתפנפנות של אייל שני ובגדים חדשים) הרבה יותר נעים ורגוע לעשות שופינג. ולכן יש לי עוד המלצה - על הדוכן של איה בשוק הוינטאג' והעתיקות בכיכר דיזנגוף. "מבינות" אמיתיות בטח כבר מכירות אותה מזמן, אבל אני הכרתי רק לפני שנה. יש לי בינתיים רק פריט אחד ממנה, אבל אני עוקבת באדיקות אחרי חשבון האינסטגרם הכיפי שלה ומבטיחה לעצמי לקפוץ לדוכן כשיתפנה לי קצת זמן.



(החצאית השמאלית, לא הימנית)


(לא יודעת אם הייתי הולכת ככה, ברמודה ואני לא ממש חברים, אבל זה בהחלט מעורר השראה).

יום שלישי, 1 ביולי 2014

כמיהה לקסטרו-וינטג'

מזה זמן מה יש לי עבודה חדשה. אין לי כוח לפרט עליה עכשיו (כי אני אחרי יום שהתחיל ב-8 שעות עבודה והמשיך בארבע שעות למידה למבחנים), בגדול אפשר לומר שאני מרוצה. אמנם יש בה צדדים טכניים ויבשושיים וזו עדיין עבודת סטודנט, לא "עבודה של גדולים", אבל התנאים טובים יותר מאשר בעבודתי הקודמת. בסך הכל השינוי הוא מרענן.

המשרדים שוכנים בשכונת מונטיפיורי - בחלק הטוב שלה. באזור שקרוב לעזריאלי זו שכונה חמודה להפליא, האווירה כיפית (ולא אובר-מלוקקת כמו במקומות מסוימים בת"א. אבל אני חושבת שהפופולריות של השכונה עולה, אז זה עוד יגיע לשם), לא ממוסחר שם יתר על המידה ואפשר למצוא ארוחת צהריים במחיר יחסית שפוי. 

היום אחרי העבודה עשיתי את מה שבאמת רציתי לעשות מאז שהתחלתי שם - בדרך הביתה, נכנסתי לחנות יד שניה שנמצאת בשדרות יהודית. ביליתי שם כמעט שעה ונהניתי מאוד. חוץ מזה שיש שם בגדים מוצלחים, במחירים מוצלחים ובמצב טוב, החנות גם מעוצבת בצורה חמודה ביותר ומדיפה ניחוחות כביסה.

למה כביסה? כי החדר האחורי משמש את בעלת המקום לכיבוס כל הפריטים שהיא מביאה. אני מתה על ריח של כביסה - כזה אמיתי, לא כל מיני חומרי ניקוי (או בשמים, רחמנא ליצלן) "בריח כביסה" - אז רק על זה הם הרוויחו נקודות מבחינתי. חוץ מזה, הם שמים בשקיות שלהם (שקיות נייר חומות, אגב. שזה תמיד כיף) קוביות סבון עטופות בנייר, כדי להשאיר את הריח הטוב.

יצאתי משם היום עם 3 חולצות וחצאית, שעלו לי ביחד 80 שקל. השארתי בחנות (בכאב לב!) את אחת השמלות הכי יפות שמדדתי כבר הרבה זמן. זו הייתה שמלה של קסטרו, לדעתי מאמצע הניינטיז (לפי התגית שהייתה עליה. לוגו ישן-נושן של החברה), מבד ויסקוזה בפפיטה שחור-לבן.

הגזרה של השמלה הייתה סופר-מיוחדת ואין סיכוי שאצליח לתאר אותה בכתב (ובטח שלא למצוא תמונה): היא הייתה באורך מקסי, ישרה מקדימה, עם מין שכבות שמתווספות אליה מהצדדים. נשמע נורא, אבל זה היה ממש מוצלח ומגניב. המוכרת הזהירה אותי שהשמלה פצפונת ועד כה אף אחת לא הצליחה להידחק אליה. אז אני הצלחתי ולרגע הרגשתי כמו יעל אבוקסיס בפרסומת ההיא, אבל היא (השמלה, לא יעל) הייתה צמודה על הבטן באופן פושע ממש, שהדגיש כל מיט בול ומיט בול שאכלתי בצהריים.

כשהמשכתי הביתה עליתי על אוטובוס גדוש בחיילי קריה. אחת מהן נראתה לי ממש לא מדוגמת ואפילו לא תקנית, אבל באופן שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע (לא שיש לי יותר מדי סיי בעניין. הייתי חיילת כל כך מרושלת, שאפשר היה להציב אותי כדוגמא שלילית בפוסטרי-רס"ר שמסבירים מראה ייצוגי מהו).

שניה לפני שירדתי מהאוטובוס הבנתי מה הסיפור שלה - היא פשוט הייתה ממש מבסוטה, באופן חסר תקדים כמעט בקרב רב"טיות במדי אלף. 
עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...