חפש בבלוג זה

יום רביעי, 25 ביוני 2014

stop me if you think you've heard this one before

אני נורא מתפתה לכתוב פוסט כמו שצריך, על העבודה החדשה וכאלה, אבל אני צריכה לסיים עבודה על מבחני רורשאך והביקורת עליהם (AKA התבוססות עד-דלא-ידע בקרבות אגו של פסיכולוגים). אז אני משאירה אתכם עם השיר שלא יוצא לי מהראש מתחילת השבוע (וכל הזמן עובר לי בראש שהוא מושלם לפוסט בגלל הכותרת שלו).


והסיפור מאחורי השיר: בשני בבוקר היה לי מבחן (במגדר, נראה לי שהלך סבבה) ולכן בראשון בערב, כהרגלי בקודש לפני מבחנים, החלטתי לעשות משהו כיף. אז חבר שלי ואני הלכנו ל"22 ג'אמפ סטריט", שהוא סרט קיץ במלוא מובן המילה (ובקטע טוב) ואחר כך אכלנו ארוחת ערב מופקעת במחירה באיזה בית קפה באזור (יש מחיר לעצלנות, והוא 40 ומשהו שקל לסלט).

כשחיכינו למנות שלנו השמיעו ברקע את השיר הזה, שלבושתי היה לי מוכר רק מהקאבר שלו (שהוא מצוין גם הוא. מארק רונסון כזה גאון), וניסינו לנחש מי שר אותו. חבר שלי ישר אמר שאלו הסמית'ס, בגלל הפאתוס והקול הבריטי והמאנפף, ואני אמרתי שפאתוס ואנפופים הם ה-voice of the generation של האייטיז, אז זה בטח לא הם. 

אחרי גוגל קצר שהבהיר לי את הביזיון שלי, הלכתי הביתה ועשיתי שיעורים. כלומר - הקשבתי לכל האלבום strangeways, here we come, והוא כולו מצוין. אז בעצם יצא לי משהו מוצלח מסלט-יוקר-המחיה.

2 תגובות:

דפנה י. אמר/ה...

פאתוס ואנפופים הם אולי קול דור האייטיז, אבל הסמית'ס היו מהראשונים.

אוי לבושתך! ;-)

marjorie morningstar אמר/ה...

Guilty as charged!

עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...