חפש בבלוג זה

יום שישי, 13 ביוני 2014

שיר לסוף השבוע

מדי פעם, ברגעים נבחרים של ייאוש מהמאבק במטלות התכנות המעיקות שנופלות עליי, אני חושבת שאולי עדיף כבר להגשים חלום ילדות ישן וללכת לעבוד במאפיה. כשאני חוזרת הביתה מעבודתי (החדשה. התחלתי לעבוד במקום של גדולים) אני עוברת תמיד ליד "לחמים" ברחוב החשמונאים והעובדים שם נראים מאושרים לאללה.

בכלל, אפיה זו עבודה אמיתית, עם תוצר שאפשר לחוש בשתי הידיים, לא הלופט-געשעפטן שאני מתעסקת בו מאז ומעולם. זה גם חלום שיותר ריאלי להגשים מאשר את שתי השאיפות הקרייריסטיות האחרות שליוו אותי בשנותיי המוקדמות - להיות שוער כדורגל (במגדר זכר) או נהג אוטו זבל (באותו המגדר). 

אני חותמת את הפוסט בשיר שכבר שבוע לא יוצא לי מהראש - אם תתקלו ברחובות תל אביב בבחורה שמזמזמת בלי הפסקה ומדי פעם גם מפזמת "האני האני", דעו שזו אני.

 

5 תגובות:

nona אמר/ה...

לפעמים כשאני מותשת מהרצון להיות ממש טובה בצילום, אני גם משתעשעת ברעיון הסבת המקצוע וחושבת לעשות משהו שידרוש ממני פחות. ואז אני תוהה כמה זמן זה יחזיק לי.
גם הייתה לי חברה שעבדה במאפייה בפריז, והיא סיפרה שבסוף התקופה שלה שם היא לא יכלה לראות בצק. אני חושבת שזה מחיר גבוה מדי לשלם עבור רעיון רומנטי (:

marjorie morningstar אמר/ה...

לא יכולה לראות בצק, AS IS לא להתפתות למאפים? נשמע לי כמו משהו די מוצלח. במיוחד בקיץ.

Mirelle אמר/ה...

בתור מישהי שעבדה שלושה-ארבעה חודשים ב"לחם תושיה" בבזל - שזה לא ממש מאפיה אבל, די דומה. אלה היו כמה חודשים מהגרועים בחיי. ישבתי שם וחשבתי "את חייבת למצוא עבודה!" ואז הייתי נזכרת "רגע, את כבר בעבודה!". זה היה נורא והלקוחות היו נוראיים והכל היה ממש לא כיף.

Unknown אמר/ה...

בהמשך לתגובות כאן, משום מה יש אינספור סיפורי אימה של כל מי שעבד במאפייה אי פעם. אני בעיקר מודאגת מזה שבטח ממש חם שם רוב הזמן, אבל זה סתם כי אני קונה את הלחמניות שלי במאפיות אולד סקול.
כיף שחזרת!

marjorie morningstar אמר/ה...

מיראל - זה לא קשור בעליל, אבל הזכרת לי עכשיו שחבר שלי ואני נהגנו לקרוא ללחם תושיה "התושיה" (על משקל הסושיה).

אודליה - שוב לא קשור לכלום, אבל מגה התרשמתי מזה שאת ניזונה מלחמניות ועדיין נראית כמו שאת נראית :)

עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...