יום שבת, 4 בינואר 2014

שחור-לבן-אדום-זהב

אני חושבת שאני יכולה לספור על יד אחת את מספר הסילבסטר'ז שנחרטו בזכרוני:

1. כתה ה' (או אולי ד'?)- זה גם היה המילניום וגם יום שישי, אז ארגנו מסיבה שהתרגשתי לקראתה נורא. בסוף כאב לי הראש, נשארתי בבית עם ההורים והאחים, ראיתי ג'ומנג'י ואכלתי עוגה בחושה של אמא (עם חתיכות-ענק של שוקולד מריר, תמר-מג'הול ועוד כלמיני דברים שאני אוהבת. אפילו הענקנו לה שם חגיגי - "עוגת המילניום").

2. כתה ז' - הלכתי למסיבה של אחת החטיבות באזור, לבשתי לראשונה בחיי שמלת מיני צמודה (הפכתי אותה, כדי שלא יראו שיש עליה ציור של מיקי-מאוס) וניסיתי נואשות להתחיל (=הסתכלתי לעברו בתחינה, בלי באמת לעשות עם זה משהו) עם מישהו שכיום אין סיכוי שאזכור את שמו. בחצות הייתי נבוכה מאוד מהעובדה שאין לי עם מי להתנשק (בחיי, הייתי ילדה סתומה) אבל גם הוקל לי קצת, כי היה לי גשר וחששתי מפדיחות.

3. שנה ראשונה בצבא - יצאתי עם החבר שלי דאז לאיזה פאב מעופש בבן יהודה. זו הייתה תקופת הקוקטיילים הצבעוניים שלי, אז בטח שתיתי איזה משהו כחול עם שמשיה (בחיי, הייתי סתומה גם אחרי כתה ז'). אני לא באמת זוכרת מה קרה בהמשך, נראה לי שהערב נגמר בהאנג-אובר חגיגי.

4. שנה אחרי כן - יצאתי עם החבר הנוכחי שלי להופעה לילית של שלום חנוך בבארבי. לא הכרתי את רוב השירים, נראה לי שגם הוא לא. כולם מסביב היו סחים, אבל זה היה לפני שהמילה נכנסה לשימוש הנוכחי שלה ולכן לא הייתה לי דרך להגדיר את הסובבים.

שאר הסילבסטרים נמחקו לי מהראש. לא כי קרעתי את העיר והרסתי לעצמי את הכבד והריאות, אלא פשוט כי (כנראה) נרקבתי בבית.

השנה יצאתי. לא משנה לאן ולמה. התלהבתי קצת מההזדמנות להתלבש כמו שצריך (הסמסטר הזה לא מאפשר לי זמן להתהוללויות) ולכן התלבטתי במשך שעה ארוכה. בסוף לבשתי את מה שתכננתי מראש, שהיה הכי פשוט אבל הכי קול וקלאסי - סקיני שחורים, חולצה לבנה קצת שקופה (מתחתיה גופיית תחרה שחורה), חולצת כפתורים שחורה פתוחה, אודם אדום מאוד ועגילים זהובים וארוכים.

בעוד אני מתלבשת, חשבתי לעצמי שזה מאוד נינט מצדי (כן, אני ממש אוהבת את הסגנון שלה. וכן, זה הכי פאסה ושטחי מצדי). יום אחרי זה נתקלתי באיזו ידיעה על נינט ומעשיה בסילבסטר ו-סורפרייז סורפרייז, תראו אותה:


אפשר לומר שהייתי גרסת הלואו-באדג'ט של הלוק הזה.

אגב התלבשויות לסילבסטר - ראיתי ברחובות תל אביב (ובפרט ברוטשילד) המון-המון בנות עם חולצות בטן. איך הדבר הזה תפס? ומעבר לזה - איך זה תפס דווקא עכשיו, כשקר רצח בלילה?

ואגב חולצות בטן, הגעתי למסקנה מתי לגיטימי בעיניי ללבוש אחת כזאת. רק במסגרת מראה מאוד רציני, שחור ומחויט, או בקיצור - פה: (חולצת הבטן מבליחה רק ב-4:22)


10 תגובות:

Standing Ovation אמר/ה...

אהה חזרת!

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

כן.. ממש קשה לי הסמסטר הזה. חשבתי שאכתוב מדי פעם כמה פוסטים "למגירה" ואפרסם בהדרגה, אבל אני לא כלכך מספיקה.

sefi אמר/ה...

הסיפורים שלך חמודים.
שמתי לב למשהו מאוד מסוים שחוזר בהרבה סיפורים מגיל ההתבגרות וגם אצלך. העניין שבזמן מסוים במהלך החיים אנחנו מתלהבים מבני אדם ובמבט לאחור זה לא ברור לנו למה.
זה קורה כי אנחנו כבר לא ברגע ההוא וזה נורמלי ובכלל לא אמור לבטל את מה שחשבנו על מישהו בנקודת זמן ההיא בעבר.
אני דווקא מסתכלת במבט משועשע על אנשים שרציתי פעם ולא ארצה עכשיו, אבל עדיין אזכור למה רציתי אותם פעם.

ולעניין נינט, זה הלוק הכי נורמלי שלה אי פעם. שנת 2014 מהממת.

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

דווקא לא שמתי לב שזה מוטיב חוזר אצלי :) אבל נראה לי שזה משהו שאנחנו עושים כל החיים, לא רק כשמתבגרים.

דולורס והענבים אמר/ה...

אני נתקעתי בעובדה שהיית בכיתה ה' (ואפילו ד') במילניום. אני הייתי בשנה ב' באוניברסיטה.
נינט מהממת לגמרי.

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

אני ילדת שנות האלפיים, מה לעשות.

nona אמר/ה...

אנחנו בנות אותו גיל!

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

כן (האמת שגיליתי את זה כבר מזמן, כי מסתבר שיש לנו מיוצ'ואל פרינדס), זה מפתיע באיזו שהיא צורה?

nona אמר/ה...

ועכשיו אני רוצה לדעת מי הם, ותודה לאלוהי הפייסבוק

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

זה יישאר מסווג בינתיים.

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...