יום חמישי, 12 בדצמבר 2013

התגלית הגדולה של השבוע (פוסט מלא בשטויות)

1) למעשה מדובר בגילוי מינורי מאוד, אבל כזה שהפתיע אותי:

מסתבר שג'ניס איאן (לא הזמרת, אלא התיכוניסטית באד-אס הקשוחה והמגניבה מ"ילדות רעות", סרט הנעורים האולטימטיבי של העשור האחרון) היא-היא למעשה ליזי קפלן, שחקנית שלא הייתי מודעת לקיומה אבל יש מלא באזז סביב איזו סדרה שהיא מככבת בה (ששמה כולל את המילה "סקס". האם יש דרך יותר מתאמצת לעורר באזז?).

קראתי בחטף כמה ראיונות עם מיס קפלן והם לא ממש עניינו אותי - גם כי סדרה על פסיכולוגים שחוקרים התנהגויות מיניות נשמעת לי פאתט וגם כי היא נראית כמו אלכסה צ'אנג, שזה טרן-אוף מיידי מבחינתי. אבל אתמול נדרשתי להתעסק באיזה ראיון שהיא נתנה, ופתאום קלטתי שהעיניים שלה ממש מוכרות לי. IMDB קצרצר כבר נתן לי את התשובה.

אז ככה היא נראתה ב-mean girls:
וואו, ממש קשה למצוא תמונה מתוך הסרט שאינה איזה גיף קופצני ומעצבן. 
אני מניחה שזה מעיד על האיכות הקאלטית שלו.


ככה היא נראית היום:
רק לי היא מזכירה קצת את אלכסה צ'אנג פה? ואף מילה על השמלה האיומה

והגארנד פינאלה - ככה היא נראתה בפרימיירה של "ילדות רעות":
תלתלים מסורקים (איכס. אסור לסרק תלתלים) ומחומצנים רע. 
מזכירה לי ככה מישהי שלומדת איתי

נראה לי שהיא מציבה תחרות לא פשוטה בפני ריהאנות ודומותיהן מבחינת ורסטיליות. הבחורה משתנה כמו זיקית!

2) נראה לי שמצאתי את המתנה שאני רוצה ליום ההולדת שלי: "ספר הלילה הגדול", של יהודה עמיחי. אני כותבת את זה כאן כדי לזכור, כי לקראת היומולדת שלי אף פעם אין לי תשובה לשאלה מה אני רוצה. תרגישו חופשי להזכיר לי לקראת אוגוסט.

הרעיון צץ לי אחרי הפוסט הקודם, שדפנה סברה (בתגובות) שהוא מהווה געגוע אחד גדול לילדות (וייתכן מאוד שצדקה) וגם בעקבות שיחת טלפון עם אמא שלי. אצל ההורים שלי יש עותק של הספר (אמא קנתה לי אותו פעם, לפני שנים, בשבוע הספר בחיפה), אבל אני רוצה אחד שיהיה רק שלי, בדירתי שבכרך הגדול. בעיקרון אין לי יותר מדי סבלנות לשירה, אבל עם יהודה עמיחי זה אחרת.

3) אחרי שהסתפרתי (כן, אני יודעת שאני חופרת על זה עד בלי די) הייתי די מרוצה, אבל כרסמו בי ספקות. חששתי שהפוני, שעושה לי קצת מצח נמוך מעצם היותו פוני, גורם לי להיראות מאותגרת שכלית קצת. עכשיו אני מבינה למה זו בכל זאת הייתה החלטה מוצלחת - השיער שלי נראה ממש טוב במזג האוויר החורפי. אין לי ספק שלפני התספורת, עם ליפת רוברט פלאנט שטיפחתי, היו היום מראות קשים מאוד על ראשי.
כזה, רק בלי שיערות על החזה.
האמת - יש לו שיער מדהים. לא הייתי מתנגדת לצבע הזה באופן טבעי

יום שלישי, 10 בדצמבר 2013

longing

אני אוהבת להתגעגע. געגועים מבחינתי הם כמו שירים של הביטלס - משהו שלא מנסה להתחכם, אבל תמיד נחמד לחזור אליו. שהוא קצת מתוק, קצת עצוב והרבה מרגיע.



  • אני מתגעגעת לתקופה שבה היה אפשר לצאת בערב בלי לקחת שעה מראש כדי לתכנן מה ללבוש ואיך להתאפר.
  • אני מתגעגעת לזמן שבו לצאת בשישי בערב היה מגניב, ולא משהו שמתנשאים עליו בטענה ש"כל הסחים והערסים יוצאים".
  • אני מתגעגעת לתקופה שבה היה באמת מה לקרוא במוספי סוף שבוע.
  • מתגעגעת לתקופה שהיה באמת מה לשמוע בגלגלצ.
  • **מתגעגעת לתקופה שבה הצלחתי באמת לשמור על אכילה נכונה ולהימנע משטויות.** (לא באמת. הייתי די פסיכית אז)
  • מתגעגעת לתקופה שבה אני וכל חבריי היינו תמימים וחמודים, ולא חבורת יאפים מדושנים.
  • מתגעגעת לתקופה שבה לא הייתי בלחץ.
  • מתגעגעת לתקופה שהיה אפשר לצאת בספונטניות, בערב רנדומלי באמצע השבוע, למסעדה בתל אביב, בלי צורך להזמין מקום מראש.
  • מתגעגעת לתקופה שעשיתי שופינג בלב שלם ובמלוא החשק, בלי להתחשבן עם עצמי כל הזמן.
  • מתגעגעת לתקופה שבה היה אפשר למצוא סלט במחיר נורמלי בבית קפה.
בקיצור, אני מתגעגעת לדברים שלא היו ולא נבראו מעולם. הרי תמיד לקח לי שעות להתארגן ליציאה, מוספי סופ"ש מאז ומעולם היו גרועים וצהובים ואני חושבת שמאז החרם שעשו עליי בגן טרום חובה אני מגדירה את עצמי כלחוצה. בקיצור, שום דבר לא באמת משתנה, רק הפרספקטיבה ופרצי הנוסטלגיה החמימים, שמזנקים אצלי לרמות גבוהות במיוחד בעונות מעבר, כשהשמש שוקעת ובמוצ"ש.

יום שישי, 6 בדצמבר 2013

הגמל והשיבוטה

יש לי ז'קט עור מזארה ומגפונים שחורים

יש לי אקססורי עם ניטים ותיק של BAGGU עם פסים

מזל שיש לי גם פוני עם תלתלים
 

אחרת - איך היו מבדילים ביני לבין כל האחרים?
ומשפט אחרון עם חריזה גרועה - בא לי לעשות גוונים.

(ורגע של רצינות: אין יום שאני לא חולפת באוניברסיטה ורואה לפחות 3 בחורות עם התיק הזה, 5 בחורות עם ז'קט עור וכל בחורה שניה עם מגפונים שחורים. האם נפלתי קורבן לניסוי המערב שליטה בתודעה קולקטיבית?)
----------------------------------------------
אמנם אין חורף, אבל זה כבר לא בדיוק יולי שם בחוץ ואני זקוקה מפעם לפעם למשהו חמים וכיפי. ועל כן, רגע של מרת'ה סטיוארט בבלוג, עם ההיילייטס שמשמחים אותי הסמסטר:

1. הדרינק - קפה שחור חם ומתוק עם הל וקינמון. כן כן, מאוד רס"רי מצדי, אבל זה באמת טעים (וכמובן - מעורר כמו הצרחות של התינוקת של השכנים, שמגדלת בימים אלו שיניים). אני שותה את זה של א-נחל'ה, הוא היחידי שמוצלח בעיניי, וממתיקה עם סוכרה-לייט אחד. למטורפים פחות ממני, נראה לי שכדאי ומומלץ להמתיק עם סוכר חום ואפילו עם סילאן.

2. האקססורי - איחוד צעיפים. יש לי טונות צעיפים. לפחות עשרה. בשנה שעברה הלכתי פחות-או-יותר עם שלושה מהם, כי חלקם לא היו מספיק צ'אנקיים וגדולים בעיניי (אני שונאת צעיפים שאפשר ללפף אותם רק פעם אחת סביב הצוואר. זה לא צעיף בעיניי, זה טישיו). השנה החלטתי לשלב בכל פעם שני צעיפים קטנים וזה עובד מעולה בעיניי. גם מאסיבי במידה הנכונה וגם יוצר ערבוביית מרקמים וצבעים חמודה להפליא.

3. האוכל - יש כמה מתכונים מוצלחים שמלווים אותי נאמנה הסמסטר והופכים את הפסקות הצהריים שלי לנחמדות יותר. קודם כל - בולונז. אבל זה אדיוטי לתת מתכון לבולונז, זה כמו מתכון לחביתה. לכל אחד יש את השיטה שלו (אבל באמת ששלי מנצח!).

הדברים היותר מעניינים שיצא לי לאכול הם:

(1) סלט שהמצאתי, שכולל עגבניות, גרגרי חומוס מבושל, אבוקדו, גבינה בולגרית/פטה (והכי טעים - חמד לייט 5%), גרעיני חמניה והרבה מיץ לימון.

(2) הסלט של מיראל מ"פלאפל פאשן", שכולל צנוניות, עגבניות מיובשות, מלפפון, נענע, בזיליקום, ואם רוצים גם יוגורט. אני חותכת קודם כל את הצנוניות דק-דק ונותנת להן לעמוד כמה דקות עם הרבה מלח, שמן זית ומיץ לימון, כדי לנטרל קצת את החריפות שלהן ולהעניק להן תחושה קצת כבושה. (מומלץ להציץ בקישור לפוסט של מיראל, יש שם תמונת-סלט שעושה חשק).

(3) מג'דרה של אלופים, עם אורז מלא עגול (הארוך לא טעים בעיניי כל כך), עדשים אדומות, עדשים שחורות, גזר, שום ובצל מטוגן. אני מכינה את האורז בנפרד, כמו פסטה, ורק אחר כך את תבשיל העדשים+ירקות - כי זמן הבישול של האורז מאוד ממושך והעדשים מוכנות מהר מאוד.

יום חמישי, 5 בדצמבר 2013

על ירכיים ומה שביניהן (??)

I השבוע בשיעור תולדות האמנות למדתי על לוקסוריה. מי זאת? אני מניחה שאפשר לרדת יותר לעומק מבחינת ניתוח, אבל בגדול זו דמות נשית שמייצגת את חטא תאוות הבשרים באמנות הנוצרית של ימי הביניים.

המרצה הראה לנו פסל שלה מתוך אכסדרת הכניסה לכנסיית המנזר של העיר הצרפתית מואסק. היא הוצבה שם כדי שהמוני העם, בצאתם מהמיסה של יום ראשון, יוכלו לירוק עליה ולהשליך עליה אבנים וכך ימרקו את מצפונם שלהם (ופרויד היה אומר על זה - מנגנון הגנה פרימיטיבי).

בכל מקרה, ככה היא נראית (זו הגברת מימין, מומלץ ללחוץ להגדלה):


הפסל די הושחת עם השנים (כנראה לתושבי מואסק היה הרבה על מה לכפר). במקור הוא היה בדמות אישה מעוותת פרופורציות - בעלת רגליים ארוכות וגפרוריות, עצמות בית חזה בולטות ממש (רואים את שדרת העצמות האופקיות על החזה?), שאת שדיה ואת ערוותה מכישים נחשים. מכל יופיה וגופה המפואר - הירכיים והחזה שפיתתה איתם גברים - נותר לה רק שערה השופע.

המרצה שב והדגיש שהדמות הזו נועדה להפחיד ולהתריע מפני הגורל הצפוי לנשים סוררות. בואו נניח שניה את המסר המיזוגני בצד, כי זה לא מה שמעניין אותי כרגע. תראו עד כמה היא דומה למודל היופי של היום (בלי הנחשים, מן הסתם). אני יודעת שזו כבר קלישאה פופוליסטית, לדבר על דימוי גוף, נשים אמיתיות וכל הסימפוזיון הזה, אבל פשוט נדהמתי מהחזיון. שדה ימי-ביניימית שהזכירה לי יותר מהכל את קירה נייטלי, קייט בוסוורת' וקארה דלווין.


II יש כמה אקסיומות מוצקות שעליהן קיומי מושתת. עובדות כאלו שלא ניתן לערער עליהן והן נקודת המוצא שלי בהסתכלות על העולם: אני בחורה חכמה, אוהבת לקרוא, נהנית ממוזיקה שנותנת בראש ויש לי רגליים שמנות.

בגלל שאני כבר לא בת 13 מחורפנת, "שמנות" זו לא ההגדרה שאני משתמשת בה. ובכל זאת מבאס אותי שהירכיים שלי נפגשות ואין ביניהן רווח. המודעות לאי-דקיקותן של הירכיים שלי מפעמת בי כל הזמן, לכן אני מקפידה ללכת עם נעליים שאינן שטוחות, ממעטת ללבוש טייץ ומדגישה את המותניים - כדי שחס וחלילה לא אראה כמו מלבן מהלך.

מביך מאוד לספר, אבל רק לפני כמה שבועות ירד לי האסימון לגבי דימוי הגוף המטופש הזה. הן לא באמת שמנות. הן נפגשות פשוט כי יש לי אגן צר שלא מאפשר להן להתרחק זו מזו. מעניין מה היה קורה אם היה לי אגן רחב יותר. הן כנראה לא היו נפגשות, אבל בטח הייתי חושבת שיש לי תחת גדול. אגב רווח בין הירכיים - הפוסט הזה של זוהר מדבר גם כן על העניין והוא מוצלח מאוד בעיניי.

III לא מזמן נתקלתי בפייסבוק בתמונות של האקס שלי וחברתו הנוכחית באיזה טיול בחו"ל. אני והבחור היינו ביחד מסוף התיכון ועד שהייתי שנה ומשהו בצבא. אני לא מתגעגעת לקשר הזה בכלל (הוא היה מאוד בוסרי ומתקשר אצלי אסוציאטיבית לתחילת הצבא, שהייתה תקופה די שחורה בחיי), אפשר להגיד אפילו שהטייטל המכובד "אקס" די גדול עליו. ובכל זאת, כמובן שמעניין אותי לדעת מי נכנסה לנעליי הגדולות (מטאפורית. אני מידה 36-7).

ראיתי אותם גם במציאות באיזה מפגש חברתי של סחים, אבל שמרתי שם על פאסון מלכותי ולא נעצתי בבחורה מבטים. לכן שמחתי במיוחד להשביע את סקרנותי באלבום הפייסבוק. הממצאים הם כדלהלן: היא פחות יפה ממני והייתי אומרת אפילו שיש לה פרצוף קצת גברי. א-ב-ל, יש לה שיער גולש חלק ובלונדיני (כל מה שחלמתי עליו החל מכתה ד') וזוג רגליים ארוכות, רזות ונפלאות (רווח בין הרגליים למהדרין. כל מה שחלמתי עליו החל מכתה ז') למרות שהיא טוחנת שם טאקו'ז עד-דלא-ידע. מסקנות: כנראה התבגרתי, כי למרות כל אלו היא לא גרמה לי להרגיש רע עם עצמי אפילו לשניה.

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...