יום רביעי, 20 בנובמבר 2013

destiny

טוב, לא באמת חשבתי שפוסט על שיערות ברגליים יניב תגובות (אבל היו לו הרבה צפיות, משום מה. לא ברור לי למה..), אבל התחשק לי להעלות אותו בכל מקרה.

אגב שיער - הסתפרתי היום. הכי קצר שהיה לי בחיים (מלבד תקופת הפעוטות שלי, אז הסתובבתי בעולם עם תסרוקת סיר הפוך). אני מרגישה אמיצה מאוד. לא יודעת אם אני אוהבת את מה שיצא, אבל אוהבת את השינוי.

התספורת היא ממש בהשראת זו של ריף כהן (אני לא מעריצה או משהו. היא פשוט חמודה מאוד ויש לנו אותו שיער, פחות או יותר). הספרית אמרה לי שאני אפילו דומה לה. רק עכשיו, כשצפיתי שוב בקליפ של "ז'ם" שנתן לי את ההשראה, קלטתי שזו גם אותה ספרית מהקליפ :)


(וגם - כשיצאתי מהמספרה התנגן באיזו פיצריה יפואית "א-פארי". אם זה לא גורל, אני לא יודעת מה כן).

יום שני, 18 בנובמבר 2013

little lies

בשבוע שעבר זה סוף סוף קרה - נתקלתי באוניברסיטה במישהי שלא מורידה שיערות מהרגליים. מפגר מצדי להודות בכך, אבל קצת התפלאתי שזה לא קרה עד עכשיו. (חשוב לי להבהיר - אין לי שום כוונה ללעוג בפוסט זה לבחורה ההיא. להיפך.)

זו הייתה שעת אחה"צ רדומה ולא הייתי מרוכזת במיוחד, כך שבהתחלה חשבתי שיש לה גרביונים מעניינים. עד שהתאפסתי, יצא שבהיתי בה וברגליה כמה שניות (אופס). אחר כך קצת כעסתי על עצמי, כי ישר צפו בראשי כל מיני הגדרות קלישאתיות להפליא ("ברור, אני ליד גילמן..", "היא בטח לסבית/טבעונית/מפגינה בבילעין/מעצבנת" וכו' וכו') שאני לחלוטין לא מאמינה בהן, אבל הזכירו לי עד כמה חברת בני האדם נוהגת לתייג את יושביה באדיקות.

לפני כמה שנים באמת היה סיפור עם גרביונים שנראו כמו שיערות על הרגליים
(בטעות, כמובן. הם של רשת אול-אמריקן שכזאת ולא איזה יוזמה רדיקלית).
תזכורת - כאן: http://www.mako.co.il/women-fashion/whats_in/Article-df996cfcf99bb21006.htm
היא הייתה רזה, מה שגרם לי לתהות אם היא עושה איפַה ואיפַה בין מוסכמות היופי - מצמחת מתוך אג'נדה את שערות רגליה אבל מקפידה לא להכניס לפה אוכל משמין - או שהיא סתם בת מזל עם גנים טובים (או אפילו - מהאנשים האלו שאוכל לא באמת מעניין אותם).

יום שלישי, 12 בנובמבר 2013

can't get it out of my head

מדד האנרגיה שלי בשעה זו נמצא מתחת לאפס, הברזתי לחבר שלי מאיזו הופעה ולא שטפתי כלים למרות שהכיור מלא וגדוש. ובכל זאת (אלוהים יודע למה) התחשק לי לכתוב פוסט קצרצר שמוקדש כולו לשיר שנדבק לי למוח הבוקר בחד"כ.

האייפוד שלי לא הראה סימני חיים (למרות שהקפדתי לטעון אותו לילה לפני), אז נאלצתי להסתדר עם מה שיש = VH1 קלאסיק. לא יודעת איך אהבתי פעם את הערוץ הזה, נראה שהיום כל מה שיש לו להציע זה שירים של ABBA. בכל מקרה, בין כל שירי האירוויזיון המחרידים בצבץ לו פליט הניינטיז הזה שמסרב לצאת לי מהראש עד עכשיו.


נורא קלישאתי להתלהב מכל דבר שמריח קצת שנות ה-90, נכון? גם המסרים בקליפ הם לא בדיוק פאר התחכום. ובכל זאת היה לי כיף איתו. אולי כי הוא הרגיש לי מוכר, על אף שאני בטוחה ב-98% שמעולם לא שמעתי אותו בעבר. אני מניחה שזה פשוט אחד השירים שנכתבו מראש ובכוונה תחילה כדי להישמע מוכרים (בעיקר בגלל הסמפול. סמפול גורם לאנשים לחבב מיידית שירים, כי זה פשוט לא מאתגר מבחינה מוזיקלית. מרק רונסון כבר עשה מזה קריירה ומלא מלא כסף).

יום שבת, 9 בנובמבר 2013

פוסט שולי על נושא שולי, או בקיצור: בגדים

בכל סמסטר זה קורה לי מחדש - אחרי חופשה (ארוכה יותר או פחות) שבה היה לי את כל הזמן שבעולם לעשות דברים ובכללם גם שופינג, אבל התעצלתי (או שמא - התקמצנתי), אני מגיעה לאוניברסיטה ומפתחת חשק עז ומטורף להעשיר את המלתחה שלי. 

גם אם בחופשה הסתדרתי נפלא עם הבגדים שברשותי ואפילו טיפחתי מחשבות עילאיות ומתנשאות בסגנון: "אני באמת כבר מעל העניינים האלו של שופינג. זה כל כך לא מדבר אליי. הרי הכל חוזר לאופנה בסופו של דבר. אני אלבש את הבגדים שלי עד שיתכלו ואהיה מלכת החסכנות, הקיימות והסביבתיות!11", הן יורדות לטמיון כבר בשבוע הראשון ללימודים.

מדי יום, עוד לפני שכף רגלי דורכת בקמפוס (וליתר דיוק - כבר בקו 289 הדחוס בדרך לאוניברסיטה) מלווה אותי תחושה מרה וממרמרת שאני לא לבושה מספיק טוב (וגם לעתים לא מספיק רזה ובאמת כבר חייבת להסתפר, אבל נניח את זה בצד כרגע). זה לא שכל סובבי נראים כאילו נשלפו כרגע מרחובות מילאנו, אבל מרגיש לי כאילו גם את הקז'ואל הסטודנטיאלי הנונשלנטי הם עושים טוב ממני.

(הערה: דיברתי על זה עם חברה מהלימודים, והיא שלפה תגובה כל-כך גאונית שאני חייבת לצטט אותה פה. בניגוד אליי, שתמיד חושבת איך הייתי יכולה להיראות יותר טוב וללבוש משהו יותר מחמיא, היא הולכת בכיוון אחר לחלוטין והרבה יותר קול - פשוט מנסה ללבוש לאוניברסיטה בגדים שלא היה לה אומץ ללבוש בעבר. חצאיות פרחוניות, חצאיות טלאים, שמלות מקסי כפריות - כל הפריטים שמתגלגלים בארון ומשוועים לגאולה).


פתאום, כמו ניאו שנשלף מהמטריקס, מתגלה לי האמת העירומה לגבי עצמי: אני קולטת שהמכנסיים הרחבים וחסרי הצורה שאני נהנית ללבוש בימים של חוסר ביטחון בירכיים שלי הם לא מתוחכמים ונונשלנטיים, אלא בפשטות - מכוערים. שהטישרט המפוספסת שקניתי בברלין במחיר מציאה אחרי שהשתחררתי כבר באמת לא עושה חסד עם המותניים שלי, ושהכפכפים המגושמים, שלא הקדשתי להם מחשבה עד כה, עלולים לפגוע בסטטוס החברתי שלי.

העוקץ בסיפור הזה, הוא שדווקא ברגע ההתפכחות כבר אין לי בכלל זמן לקנות בגדים. במהלך הסמסטר אני פועלת כמו מכונה (לפחות מנסה), מתכננת את הזמן שלי טוב-טוב מראש בין לימודים-עבודה-חד"כ-חברים-קצת הכנת אוכל, כך שגיחה לקניון היא ממש לא בת ביצוע. מקסימום שיטוט באסוס בין מאמר אחד למשנהו.

בסופו של דבר, ברור שקניתי בגדים. הלכתי באיזה יום ראשון (שהוא היום שבו אני לא לומדת, ולכן הוא קודש למשמרת בעבודה וחרישה מאסיבית על מאמרים ושיעורים) ל-H&M וקניתי דברים כלכך בייסיקיים, שאולי פדיחה להציג אותם בבלוג.

באתר שלהם הם טוענים שיש אותה רק בשחור ולבן. אבל אני קניתי בכלל בבורדו. מסקנה: אל תאמינו לשבדים
כן, קניתי טי-שרט חלקה. אז מה. טורקיז מבליט לי את העיניים.
חוץ מזה, אני זקוקה לחולצות מנחמות מ-100% כותנה לימים שבהם אני קמה לפני שש ואין לי סבלנות להתלבש
אוי, סקיני שחורים ומושלמים, איפה הייתם כל חיי?
חוץ מזה, קניתי גם מגפיים (בעצם מגפונים. אבל אני שונאת את המילה הזאת) שחורים, מינימליסטיים וחסרי כל נוכחות מיותרת. בול מה שהייתי צריכה, אחרי שהקודמים שלי מאותו הז'אנר שבקו חיים אי-שם בנורבגיה (ועדיין המשכתי ללכת איתם).

וגם - אפילו הזמנתי חולצה מאסוס. טי-שרט, אלא מה:
אבל עם כיתוב בצרפתית! 
נראה לי שאני בעידן הטי-שרטים שלי. ניסיתי להתחמק מההומאז' לניינטיז ששוטף כל חלקה טובה ובסוף גם אני נפלתי. אם תראו אותי עם מכנסיים משובצים או עם דוק מרטינס, תשפכו עליי מים קרים.

על כל הרכישות האלו שילמתי גם שילמתי - ולא רק מזומנים. כמו באיזה סיפור-מוסר או משל דתי, בזבוז הזמן שאמור היה להיות מוקדש ללימודים גרם לי סבל בל יתואר ביום שלמחרת, עת חזרתי מהאוניברסיטה בשמונה בערב ונאלצתי להתיישב לקרוא מאמר על פסיכובלשנות, שעד עצם היום הזה אני לא בטוחה מה הוא אמור היה לתאר.

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...