יום שני, 21 באוקטובר 2013

UPS AND DOWNS

DOWN: ביום הראשון ללימודים, לבשתי שמלה. ביום השני לבשתי טרנינג. אחר כך אני אפילו כבר לא זוכרת כדי לספר (היום זה היה איזה סמרטוט בלתי מוגדר, כבר עברתי לאסטרטגית "כמה שיותר נוח"). אם זו לא הידרדרות מהירה, אני לא יודעת מה כן.

UP: שני היילייטס מהימים האחרונים (חייבים איכשהו להאיר באור חיובי סמסטר של 9 קורסים) - 

1. שיעור ניתוח שונות. המרצה המלא בעצמו עד אפס מקום שואל אם יש שאלות. יד מתעופפת אל-על באולם בן 300 הכסאות: "סליחה, איך קוראים לך בעצם?"

2. קו 289 מהאוניברסיטה דרומה, שמונה בערב, דחוס עד אפס מקום (למה בעצם? כמה שיעורים מתחילים בשש?). אני מתנחמת בזה שלאורך כל הנסיעה הבחור המסוקס שדחוס מאחוריי מתפייט באוזני חברו (הטסטוסטרוני לא פחות) על נפלאותיה של מגנוליה בייקרי במנהטן, כאילו היה תאומה הרוחני של קארי ברדשואו.

----------------------------------------
עריכה מאוחרת: יש לי עוד היילייט להוסיף לרשימה (למרות שיש לי באמת את כל הסיבות שבעולם לקטר ואני נורא מסכנה. באמת) - אני לוקחת הסמסטר קורס בחירה ממש מגניב בתולדות האמנות. כל כך מגניב, שזה מפצה על השעה הלא הגיונית שבה הוא מתקיים. אנחנו מנתחים שם יצירות אמנות, לומדים על מיתוסים ומרפררים לאמנות מודרנית ותרבות פופולרית - בקיצור, כל מה שמעניין, גם אם זה מושטח למכנה המשותף הנמוך ביותר.

שני בלוגים מומלצים מאוד שאני קוראת בקביעות, ועוסקים לא מעט באמנות בראי פופולרי, גורמים לי להרגיש הרבה יותר חכמה כשאני מתייצבת להרצאות הללו - שיר ותמונה המגניב שהחל כבלוג לניתוח קליפים והמשיך למחוזות נרחבים ומעניינים לא פחות, ועיר האושר שנכנס לקישקעס של יצירות אמנות, ספרות, אגדות עם וסיפורי ילדים וגם מציג הכל בפרספקטיבה רחבה ופוקחת עיניים.

יום שלישי, 15 באוקטובר 2013

מרגרינה מורנינגסטאר והמרכז לאמנות הפיתוי

הכי מצחיק ומגוחך - לפשוט על קלמר הדיסקים הצרובים הישן שלך במהלך הכנת פלייליסט לנסיעה לאינדינגב, ולגלות על אחד מהם עבודה שהכנת למעבדה בכימיה בכתה י' על תהליך הייצור של מרגרינה. כולל תמונות רטרו ששיבצת בגוף העבודה:


בחיי, זכרתי שהייתי ילדה חנונית, אבל כנראה לא זכרתי עד כמה.

2 fun facts about margarine:
- המוצר פותח במאה ה-19, כשהקיסר נפוליאון השלישי הציע פרס למי שייצור תחליף זול לחמאה.
- בתחילת המאה ה-20 בארה"ב עלתה הצעה לצבוע את המרגרינה בוורוד, כדי שלא יבלבלו בינה לבין חמאה.

עד כאן מידע לא שימושי שאולי יעזור לכם ב"20 שאלות" הבא, (אם אתם פלצנים כמוני וקוראים הארץ בסופש).

***

התחלתי ללמוד היום. קצת לא קלטתי עדיין שהתחלתי שנה ב', אבל אני מניחה שזה יחלחל בימים הקרובים. יש לי שני קורסים שנראים מבטיחים במיוחד, אף אחד מהם לא בפסיכולוגיה. מצד שני, מתוך קורסי פסיכולוגיה למדתי היום רק את "ניתוח שונות ויישומי מחשב", אז נראה לי שזאת השוואה לא כל כך הוגנת.

עוד היילייט שרשמתי לעצמי היום - לראשונה אי פעם הוטרדתי על ידי תלמיד שקדן של המרכז לאמנות הפיתוי. בחיי, זו הייתה חוויה דפוקה. הרגשתי ממש איך הוא מיישם עליי את הטקטיקות שהם מתרגלים שם - משפט פתיחה מתחכם, התעלמות מוחלטת מההודעה הנחרצת שלי שיש לי חבר (והאמת - מכל מה שאמרתי פחות או יותר. הוא בעיקר הקשיב לעצמו) והנחת ידיים עליי בצורה אסטרטגית. איכס. קשה לי לתאר במילים עד כמה זה היה לא נעים.

כשהבחור רק התחיל לדבר איתי, שמתי לב שהוא ערבי. כאן התעוררו לפעולה המנגנונים יפי הנפש שלי. לא רציתי לחשוב על עצמי שהעפתי אותו לכל הרוחות רק כי קוראים לו "סייף", אז התעלמתי מכל הסממנים שהעידו בבירור על כך שהוא מנסה ליישם עליי את "אמנות הפיתוי" ושוחחתי איתו בצורה עניינית. מכאן הדרך הייתה קצרה לסיטואציה שבה הוא ליטף לי את הלחי, הניח לי יד על הכתף בעודי מנסה להתחמק ממנו וליווה אותי אל תוך אולם הספריה.

זה אולי נשמע תמים, אבל בחיי שזה היה מאוד מאוד מטריד ולא נעים. ממש חששתי לצאת מהספריה ולמצוא אותו שם, אבל כנראה (כמו שמלמדים מאסטרי הפיתוי) הוא הלך להפעיל את קסמיו על סטודנטיות אחרות. הרי חבל לבזבז אותם על אחת כמוני, שלא יודעת להעריך אמנות.

יום שני, 7 באוקטובר 2013

קרידנס ליפגלוס ריבייבל

מתאפרות רציניות בטח יצלבו אותי על הווידוי הזה, אבל אחד הדברים המספקים בעיניי הוא להחזיר לחיים ולשימוש תכוף מוצר איפור כלשהו שזנחתי בעבר לאנחות.

אל חשש, אני לא עושה את זה למייק-אפים, גם לא למסקרות או אייליינרים שבכל מקרה מתייבשים ומציקים לי בעיניים, אבל הליפגלוס הוורוד בריח אבטיח שקניתי בברלין אחרי הצבא וננטש כי נראה לי נאיבי מדי, זכה בשבוע שעבר לקאמבק היסטרי והפך להיות מוצר השפתיים המרענן של החודש.

מי, אני? כן אתה. מה פתאום? אלא מי?
גם הצללית השחורה של טופייסד שהזמנתי לפני שמונתלפים שנה מסטרוברי ונזנחה לאנחות כי לא באמת ידעתי איך להשתמש בצללית שחורה זכתה לאחרונה לחיים מחודשים, אחרי שלמדתי איך לעשות איתה קו אייליינר מעולה (לא דרמטי כמו אייליינר נוזלי, וטוב שכך, אבל מקפיץ את העיניים לחלוטין), ואני צופה ריבייבל דומה לשפתון העמיד בבורדו-ערפדי שנרכש בוואו-קוסמטיקס אי שם בתקופת הדכאון הצבאי. אתמול בערב כבר היה מספיק קר בשבילו.



יום ראשון, 6 באוקטובר 2013

כשאת הופכת להיות סבתא שלך


אחת הסבתות שלי מאופיינת בנטייה די תכופה לריב עם קרובי משפחה. יכול להיות שבצדק, אני לא בקיאה מספיק בכל פרשה ופרשה, אבל זה כנראה בכל זאת קצת יוצא דופן.

אתמול, כנראה בפעם הראשונה בחיי, הזדהיתי איתה מאוד והרגשתי שאני עוד שנייה צועדת בדרך שלה. היינו באירוע משפחתי ואחת מבנות הדודה שלי לא הפסיקה לצלם בו את האוכל שלה. לאינסטגרם, כמובן. 

כשחזרנו כבר הביתה, התחשק לי לראות מה היא צילמה שם. גם כי התעניינתי איך נראה האירוע מזווית אחרת, גם כי תהיתי מה הם כישורי הצילום שלה וגם מחטטנות טהורה מעורבת ברצון ללגלג בלב על הסחית הזאת שמצלמת אוכל לאינסטוש.

אז נכנסתי לאינסטגרם, חיפשתי את הפרופיל שלה (זכרתי שכבר ראיתי אותו פעם, כי היא עקבה אחריי או אני אחריה) ולא הצלחתי למצוא אותו. בסוף איתרתי אותו איכשהו (בעזרת כישורי ההפקה והריגול שלי), גיליתי שאנחנו לא בעוקבים אחת של השנייה ומוזר יותר - שאני לא מצליחה לראות שום פוסט שלה. פה חשדתי.

מחרוזת החיפוש "blocking people on instagram" הולידה את הגילוי המזעזע הבא - הפקאצה הקטנה פשוט חסמה אותי!

או מאן, זה היה מאוד הלפפול. עכשיו אני יודעת את מי לנשל מהירושה, מוהאהא.
רגע של רקע: אני לא מאוד קרובה לבת הדודה שלי. היא חיילת, צעירה ממני בכמה שנים, אבל בעיקר מחזיקה בתפיסת עולם מאוד בדלנית, נוקשה ואפילו קצת חשוכה בעיניי. די קשה לי לשמוע אותה מדברת - כשזה שיחות חולין היא סתם רדודה עד אימה בעיניי, אבל כשזה מגיע לוויכוחים פוליטיים זה הופך להיות שיח חרשים עם נגיעות פשיזם. ולמרות כל זאת, אני מתקשה להאמין שהפגנתי משהו מזה כלפי חוץ. אני רואה אותה לעתים די נדירות ומקפידה לשמור בהן על פוקר פייס.

ובחזרה לאתמול בערב: זה אמנם מגוחך, חסימה באינסטגרם, אבל די התעצבנתי והגבתי כמו טינאייג'רית למופת - חסמתי אותה בחזרה. אפילו התחשק לי למחוק אותה בפייסבוק, אבל זה נראה לי מוגזם. היא לא מחקה אותי (די מגוחך, כל הלבטים הוירטואליים הללו. ובכל זאת מרגיז). אני זוכרת שאח של חבר שלי חסם בזמנו את כל בני המשפחה שלהם בפייסבוק, כי הוא לא רצה שאמא, אבא ואחיו הגדולים יראו עם מי הוא מדבר או אי-אלו תעודים מצולמים ומפלילים שלו. לא יודעת מה הסיבה של בת הדודה שלי, אבל זה פשוט תמוה ואני לא כל כך יודעת איך להגיב לזה. אם סבתא שלי הייתה במקומי, היא כנראה הייתה מניפה כבר את דגל המלחמה.

יום שישי, 4 באוקטובר 2013

חמסה חמסה

כשחברתך הטובה מטיילת בתאילנד כבר חודש ומשהו, וההודעה שהיא רואה לנכון לשלוח לך בשש וחצי בבוקר היא זאת, את לומדת להעריך את כוחו של יח"צ אגרסיבי באמת.

מה את באמת אוהבת ללבוש?

יצא לכן/ם לקרוא את בנעליה? או לצפות בסרט? (אם לא - כדאי. הוא קליל מאוד מאוד, אבל מוצלח ולא מבייש את האינטליגנציה של הצופה). 

בכל מקרה, אחת הדמויות שם מתגלגלת במקרה לעבודה בתור סטייליסטית, אבל כזאת שמתמקדת בעיקר בנשים בגיל הזהב. כלל המפתח שלה לאאוטפיט מנצח הוא השראה של בגד אהוב מפעם (למשל - חליפת הקיץ שבה הלקוחה הקשישה יצאה לירח הדבש שלה, אי שם בשנות החמישים). היא לא בדיוק משחזרת את הבגד, אלא מנסה לתת ללובשת את התחושה שהייתה לה אז.

נחשו מי הסטייליסטית. רמז: לא טוני קולט
נזכרתי בזה בעקבות שיחה עם חברה טובה שלי. לאותה חברה היו כמה בגדים מיתולוגיים בילדות - כאלו שהיא חרשה עליהם בלי להתבייש. השניים שזכורים לי ביותר הם אוברול אדום מ"זארה קידס" (מי בכלל הכיר את זארה במושבה שלנו בסוף שנות ה-90?..) וג'ינס מתרחב של "נו ניים" עם קיפול צבעוני למעלה.

אחר כך חשבתי על זה, וגם לי היו כמה פריטים שלא הפסקתי ללבוש במשך שנים בלי לחשוב בכלל אם אני נראית כמו אחת ש"חורשת על בגדים". (ובעצם - נראה לי שלכולם). לא שהם היו כאלה יפים (להיפך), הם פשוט שידרו משהו שמאוד אהבתי או מאוד התאים להלך הרוח שלי דאז. מעט מאוד מהם היו בגדים שקניתי, רובם היו ישנים למדי והתגלגלו אליי בדרכים שונות ומשונות.

הכי זכורים לי הם סווטשרט כחול כהה עם מפתח סירה בצוואר, רחב אבל קצר יחסית, שהיה לדעתי של אמא שלי בשנות ה-90, וחולצת פלנל מהוהה וענקית, משובצת בכחול-ירוק, שהייתה של אבא שלי ואומצה על ידי בשלב מסוים, בטח אחרי שראיתי "מציאות נושכת".

היה גם טרנינג מצ'וקמק שאהבתי בגלל המרופטות שלו. פעם מזמן הוא היה כחול-כהה, אבל כשקיבלתי אותו בהשאלה מחברה (ומעולם לא החזרתי..) הוא כבר מזמן שכח את הצבע המקורי שלו. הוא עדיין משמש אותי, אבל כבר עבר למדף הפיג'מות. עוד פריט מיתולוגי הוא קומבניזון שקיבלתי (או לקחתי) מאחת הסבתות שלי ונהגתי ללבוש אותו למסיבות מעל ג'ינס מתרחבים, בצירוף דוקטור מרטינס.

אהה, וכמובן שהיו לי דוקטור מרטינס! הן באמת היו מיתולוגיות. אני לא מעלה אותן מן האוב רק כי זה טרנדי פתאום. קניתי אותן בחופש הגדול שלפני כתה ז', כמו כל הבנות בשכבה, כי היה אז מבצע ב"גלי" שבמרכז הקניות הקרוב למושבה. הן היו חומות ומגושמות, במידה 38 (כי המידה שלי אזלה) ונראה לי שהן עלו לי פחות מ-300 שקל.

כמה הן עברו! זה באמת לא יאומן. הלכתי איתן לכל טיול צופים, כמעט כל יום בחורף ולא מעט ימים בקיץ. הן שודכו לג'ינסים, שמלות, חצאיות ואפילו שורטס. אני מנסה להיזכר מתי זרקתי אותן, לדעתי זה קרה כשהייתי בצבא. אני קצת מתגעגעת אליהן.

אין לי תיעוד של אף אחד מהפריטים האמורים. אף פעם לא הייתי מהמרבות להצטלם, בטח שלא באותם ימים (לא כל כך רחוקים) נטולי מצלמות בפלאפונים. אני חושבת שבתמונה הזאת אני עם המרטינס האמורות, אבל הן מתחבאות מתחת לג'ינס (המתרחב כמובן) ולא נכנסו בכלל לפריים:

XXX

מה שכן, אני חושבת שעד היום כשאני אורזת לאנשהו אני מנסה לתת לעצמי באמצעות הבגדים שאני לוקחת את התחושה הסופר-נוחה-ומגניבה שנתנו לי אותם בגדים אז. בדרך כלל, לצערי, אני לא מצליחה. בשבוע הבא, נגיד, אני נוסעת לאינדינגב ואין לי ספק שברגע האמת אהיה מאוד לא מרוצה מהבגדים שבחרתי לקחת (אני אורזת די גרועה).

יום שלישי, 1 באוקטובר 2013

עלו ברשת

נכון פוסט הדברים האהובים שלי? אז מסתבר שכיוונתי לדעת גדולים - גם אופרה העלתה אחד כזה השבוע, רק שלה יש מגזין משלה שמיוחצן גם בהאפינגטון פוסט, ולא סתם בלוג בבלוגר.קום.

אני מתה על פוסטים כאלו, שלי ושל אחרים, אבל בצניעות אופיינית אומר שלדעתי שלי יותר טוב הפעם :-) לא רק שהיא לא כותבת כלום על לחמניות שוקולד (אלא על סקונז. איך אפשר להשוות?!), היא גם הצליחה להכניס במיליון וחצי סעיפים את "לאכול ירקות מהגינה שלי". נו, בחייך. 

-----------------------------------

השבוע, במשמרת משמימה במיוחד, נתקלתי בכתבה ב-XNET על בחורה שפתחה בלוג שמתעד את הסנדביצ'ים שהיא מכינה מדי יום לחבר שלה. הסיבה ההו-כה-פמינסטית היא שהבחור הוא סנדביץ'-באף אמיתי והצהיר שאם תכין לו 300 סנדביצ'ים, הוא יציע לה נישואים. 

סנדביץ' עוף, בטטות וגבינה שוויצרית. בחיי
כמובן שישר נכנסתי לבלוג שלה, שהוא חמוד ביותר. הם זוג ניו יורקי מגניב שכזה (היא פרילאנסרית ב"ניו יורק פוסט", שהוא אולי קצת צהובון, אבל אם היו מכוונים אקדח לראשי ומצמידים אותי לקיר ממש לא הייתי מתנגדת לכתוב בו. הוא אנונימי ומופיע רק תחת הכינוי השב"כי-משהו "E") וברור שכל עניין הצעת הנישואים הוא בדיחה. כלומר, אני מקווה מאוד. חוץ מזה, אני מתה על סנדביצ'ים באופן שקצת מצער אותי לפעמים.

בקיצור, התלהבתי מהבלוג ורציתי לשלוח אותו לחבר שלי, שהוא חובב סנדביצ'ים לא פחות ממני (אם כי החיבה לא ניכרת על ירכיו), אבל אז חשבתי שזה אולי נראה לחוץ-חתונה מצדי ואין לי שום כוונה לקבל הצעת נישואים ו/או להכין 300 סנדביצ'ים בשנה הקרובה.

-----------------------------------

למקרה שלא שמתם לב לבלוגרול - עוד השווצה: זוכרים את הפוסט שבו ייחלתי לתחייתם של בלוגרי-עבר אהובים? אז הצליח לי קצת. דולורס המוצלחת חזרה לכתוב ואני מקווה שיש לה בקנה עוד רשומות.

-----------------------------------

ומשהו מקסים שגיליתי באינסטגרם: תכל'ס, השימוש הראוי היחידי-כמעט ברשת החברתית הזאת הוא כשחולים במיטה ונגמרים חומרי הקריאה. אז לפני חודש ומשהו הייתי קצת חולה, שכבתי במיטה משועממת ודפדפתי ב"דברים שאחרים אהבו" (או איך שאינסטה לא מגדירים את זה) והגעתי לבחורה הזאת, שיוצרת ציורים מקסימים במיוחד:


נראה קיטש, מרחוק, אבל תקליקו ותגדילו. זה ממש הזכיר לי את הציורים בסדרת ספרי המומינים (ובפרט האחרון - זה כמו מדורת אמצע החורף ב"חורף קסום בעמק המומינים")

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...