יום חמישי, 20 ביוני 2013

חיים של אחרים

התקלקלו לי האוזניות באופן די סופי ומוחלט. בחדר כושר זה סיוט אמיתי (כי אני נאלצת לשמוע את הפלייליסט הלא משובח שהם מרכיבים), אבל מחוצה לו זה דווקא מעניין. הפכתי שלא במתכוון למצותתת-על לשיחות של אחרים. יש כאלו שהקונטקסט שלהן ברור כשמש, ויש אחרות שגורמות לי לחשוב "מה לעזאזל?..". הנה מקבץ מהשבוע האחרון.
  • "ואז היה שפריץ ענק של דם והיא רצה למטבח לקרוא לחמודי", (בחור במשקפי שמש וגופיה, על יד הדשא-של-גילמן).
  • "אבל ככה היא תצטרך לעשות לי גם את האיפור וגם את השיער, וזה ממש פוגע באיכות". (עונת החתונות מעולם לא הייתה יותר כאן. כשכאן זה שוב, ליד בניין גילמן).
  • "מה את עושה בקיץ? בואי איתנו לברלין!" (שולחן גדוש בסטודנטים צוהלים, כאילו תקופת המבחנים מעולם לא הייתה כאן, קפיטריית מדעי החברה המהוללת).
האוזניות שלי הראו סימני גסיסה כבר בחורף, ובמשך כמה שבועות חורפיים יצא לי להאזין לשיחות-אוטובוס מרתקות במיוחד. המוצלחת ביותר מביניהן הייתה ללא ספק של שני הבחורים שעמדו מאחורי ב-289 וקיטרו על השותפות שלהם. 

השותפה של הראשון היא בת של שחקנית ישראלית מפורסמת, אבל כנראה הבחורה המטונפת ביותר עלי אדמות. אם להאמין לו, היא מתרחצת פעם בשבוע, משאירה כלים בכיור במשך חודשים וישנה בלי מצעים. השותפה של השני היא אנטיתזה מוחלטת - לא יוצאת מהבית, פותחת את המזגן (על חימום) באוקטובר ומכבה אותו במאי, וכל היום מתרחצת ועושה שיעורים עם חברות שלה (מעניין אם סימולטנית).

זו הייתה שיחה כל כך מצחיקה. ממש הצטנפתי במושב שלי והתפקעתי מצחוק. כשירדתי, בגן העיר, שקלתי להסתובב ולהודות להם שהנעימו ככה את זמני.


יום רביעי, 12 ביוני 2013

זה לא שאני לא רוצה

אני מתה לכתוב, אבל אין לי זמן ויש לי מצפוניות גבוהה, אז אני לא ממש מרשה לעצמי לעשות דברים לא מועילים בשעות שבהן המוח שלי עוד מתפקד.

טעימות קטנות ממה שבא לי לכתוב עליו:
-החוויה האנתרופולוגית הצפונבונית שצפויה לי הערב
-הבטחה שהבטחתי לעצמי לסוף תקופת המבחנים
-גילוי מרעיש: הבנתי למה אני אוהבת תכניות בישול
-חטא אנטי-אופנתי שאני מתכוונת לבצע

חוץ מזה, חיברתי פתגם קצר ומפגר.
קודם כל הקדמה: כשהייתי קטנה, בתיכון אם לא למטה מכך, נהגנו להגיד "יום יבוא, השמש תזרח וכולנו נעשן באנגים במזרח". לא שידעתי מה זה בדיוק באנג (רק שמעתי בשושו שמצאו כאלו פעם במחששה של הצופים) או לאיזה מזרח ספציפי מתכוונים (מזרח תיכון חדש? לבי במזרח? מזרחי-טפחות?), אבל נהניתי לכתוב אותו על שולחנות ויומנים ולהרגיש מגניבה עד אין קץ.
אז לכבוד הקיץ, תקופת המבחנים והרגרסיה המנטלית שנפלה עליי, חיברתי את הגרסה הסטודנטיאלית-פסיכולוגית של אותו המשפט: "יום יבוא, ואם לא נשתגע, כולנו נטפל בתשושי-נפש בגהה".

ביי ביי, הלכתי לעשות לעצמי חזרה על החומר בסטטיסטיקה.

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...