יום שני, 27 במאי 2013

חפצון - Sisters Are Doin' It for Themselves

חפצון זו מילה מעוררת אנטגוניזם, אני יודעת. נשמעת כמו מילה של פמיניסטיות עגולות משקפיים שלא מורידות שיערות מהרגליים. אבל תופעות מעצבנות ראויות למילים מעצבנות, והפיכתנו המתמדת לאובייקטים היא בהחלט מעצבנת. מה שמעצבן עוד יותר, הוא שכמות הפעמים שבה אנחנו מחפצנות את עצמנו לא נופלת (ואולי אפילו עולה על) מספר הפעמים שאנחנו סופגות את זה מגברים.

מה פתאום נזכרתי בזה? בגלל התמונות הללו שהפיצה בשעות האחרונות לשכת הדוברות של חוטובלי:

"מה את קופצת, זה לגיטימי. היא אשת ציבור שמתחתנת. זה עניין ציבורי, שגם היה אייטם חדשותי-בידורי בחודשים האחרונים".

באמת? אז למה גדעון סער, איש ציבורי לא פחות, לא הפיץ לכל כלי התקשורת תמונות סטודיו שלו חנוט בחליפת חתן לפני שבועיים? למה חוטובלי מופיעה היום על כל הומפייג' רענן כאילו הייתה אחרונת הגולשות הנרגשות בפורום "חתונות-תפוז"?   (ואין לי שום כוונה לדבר בגנות פורום חתונות. אני גולשת נלהבת שנהנית מתועפות הקיטש והטראש שבו בלי שום כוונות להתחתן. בכלל, מעניין למה נושא החתונות כל כך מסקרן אותי. אולי אם אשאר באקדמיה אחליט לחקור אותו כתופעה תרבותית).

מעמדה של חוטובלי בליכוד הוא בכל מקרה מגוחך. "בחורת מחמד", (על משקל "דוס מחמד", "אתיופי מחמד" וכו') שהועלתה לעשיריה הפותחת בזכות חסדם של האדונים המכריסים ממרכז המפלגה, שהואילו בטובם לשריין מקום לאישה. עם פרסום התמונות הללו היא רק מנציחה ומדגישה עוד יותר את המקום שמוקצה לה, ומבהירה שהיא מסכימה עם תפיסת העולם הזו. ציפיל'ה הקטנה מתגנדרת בשמלה לבנה, על משקל "ישחקו הנערים לפנינו", בעוד הגברים החשובים והרציניים מתווכחים על החוק לשוויון בנטל.

לא רציתי לשים את השיר מכותרת הפוסט, כי הוא לא מוצלח במיוחד בעיניי. במקום, בחרתי שיר אחר והרבה יותר טוב של ארית'ה (שכותרתו מתאימה לא פחות, האמת):


יום חמישי, 23 במאי 2013

שביל הנחש

המסע מהאוניברסיטה אל תחנת הרכבת הכביכול-סמוכה אליה הוא כלכך חם, מתיש ונטול צל. סוף הדרך מרגיש כמו הקתרזיס שבסיומו של טיול שנתי. חסר רק הגזלן עם האוטו-גלידה.
(צולם ופולטר על ידי, נכתב בפלאפון שניה אחרי שהגעתי למזגן מחייה הנפשות של הרכבת, as in ממש עכשיו)

יום ראשון, 19 במאי 2013

יום בחיי (בתמונות)

מאז שהארץ הטילו את חומת התשלום שלהם, גיליתי את העולם המופלא של מדור הבלוגים של האתר (שנותר פתוח גם לפשוטי העם נטולי המנוי). טוב, אולי לא כזה מופלא, אבל יש שם כמה שדי שווה לעקוב אחריהם.

במיוחד אני אוהבת את הבלוג של סיון קלינגבייל, שבו היא מארחת מדי יום אדם אחר, שמתעד בתמונות יממה אחת בחייו. מצד אחד, זה אולי מציצני. מצד שני, זה ממש לא האח הגדול. להיפך - זה מרגיש לי כמו אחד המקומות הבודדים ברשת שדי חופשי מאינטרסים ופרובוקציות צהובות. סתם אנשים רגילים מתעדים את עצמם. מפתיע עד כמה שזה יכול לעניין. מרגיש קצת כמו ללכת עם ההורים לעבודה.

בשבוע שעבר חשבתי על זה, והחלטתי שחבר שלי הוא חומר אנושי מצוין לבלוג ההוא. הוא פשוט עושה המון דברים - לומד, עובד, מנגן במלאנתלפים הרכבים. באותה נשימה הגעתי למסקנה שאני כנראה לא חומר מתאים ל"יום בחיי" - עד כמה אפשר לתעד יום של אוניברסיטה-חדר כושר-קריאת מאמרים-הכנת שיעורים? הטוקבקיסטים היו קוטלים אותי וקוראים לי פרזיטית :P

ולכן, החלטתי לעשות לעצמי פרויקט שכזה כאן, במגרש הביתי שלי. אמנם נגמרה לי הסוללה באמצע היום, אבל זה מה שהספקתי:

בוקר. כוס קפה ראשונה, או שנייה.
ברקע: מחשבון, יומן, מחורר וסטטיסטיקות קוראים של הבלוג

אני עוד לא סגורה על טיב מזג האוויר העונה, ונראה גם שהוא עצמו לא.
מה שכן, הטלפון שלי עדיין משוכנע שאני מטיילת לי ברחבי נורבגיה וזו ברירת המחדל שלו

אמנם אני לא גרה בכרם התימנים, אבל התחזית שם מהימנה מספיק בשבילי
(ובטח יותר משקפת ממזג האוויר באוסלו)

חדי העין בטח שמו לב לשעה המפנקת שבה התעוררתי. גילוי נאות: עשיתי בשבוע שעבר מעשה שלא ייעשה, והברזתי מההרצאה הראשונה מסיבות השמורות במערכת. בדרך כלל אני מתעוררת ברבע לשבע.

החלטות חשובות על הבוקר: גופיה לבנה עם פסים, או חולצה שחורה?
בסוף בחרתי בשחורה, בזמן האחרון יותר נוח לי בשחורים (אולי זו סוג של הזדהות עם לפיד)

כשיש זמן בבוקר ואין לחץ להגיע עד שמונה להרצאה,
אפשר ללכת לתחנה קצת יותר רחוקה וליהנות משלט התחבור"צ. ומהגרפיטי החינני שלו

יש! הספקתי את 289 האגדי והמהיר!
עכשיו אני רק צריכה למצוא מה לעשות עם עצמי בכל הזמן הרב שיהיה לי עד לתחילת ההרצאה

תמיד מקסים אותי שיש גשר בתוך האוניברסיטה.
בכלל, יש לי חולשה לגשרים ולמבני בטון ברוטליסטיים

וואו, השעה כבר 15:00 ואני כבר על 274 בדרך לעבודה.
גם פה ממש ריק. החיים שלי דבש

מבט מהדרך אל שדרת המגדלים שפותחת את הכניסה אל מרכז תל אביב.
נראה כאילו רגע אחד הם לא היו שם, ובן לילה הם צצו כמו פטריות

ופה, פחות או יותר, נגמרה לי הסוללה. תצטרכו להאמין לי שהיום ההוא נגמר בחצות ולא בשלוש ומשהו בצהריים. יצא קצת לא מעניין, הא? מזל שאני לא מככבת באף כתבה בהארץ :)

יום ראשון, 12 במאי 2013

אני, מטרידת ילדים קטנים

שני רגעים ששווה לנצור מהשבוע שעבר:

1. הרצאה כלל פקולטטית ב"מקורות היסטוריים של מדעי החברה". קורס שבמקור מיועד לכל תלמידי הפקולטה (חוץ מכלכלה, המורמים מעם) ובפועל מאויש ב-20 סטודנטים מקסימום (קשה ללמוד על פילוסופים זקנים ולא פוטוגניים ולזכור מלא "איזמים" ו"אציות").

ביום חמישי האחרון הנוכחות הייתה דלה אפילו יותר, בגלל נופש הסטודנטים הדושבאגי המסורתי באילת (בעצם, אני לא יודעת עד כמה הוא מסורתי. יותר כמו מסורת מומצאת ומאולצת). המרצה הזערורי התמתח על הדוכן שלו וצייץ שהוא מאוכזב נורא, ואולי עדיף שלא יגיע יותר להרצאות (רחמיי נכמרו עליו. רציתי לתת לו שוקו חם עם מרשמלו, בחיי). מישהו אינפורמטיבי מהשורות האחרונות הסביר שזה לא אישי נגדו, פשוט כולם בפאנג'ויה באילת.

"נופש באילת? איך לא הוזמנתי?" התפלא הדוקטור, אחרי שקיבל הסבר מקיף על אודות הפאנג'ויה. שניה לאחר מכן הוא חזר לעצמי האליטיסטי-אקדמי שלו: "אוי, בעצם לא הייתי הולך. אילת זה כל כך... צ'יזי".

אני תמיד חושבת על המרצה הזה בתור פרופסור פליטיק מהארי פוטר. הוא כזה זערורי ותמהוני.

2. אותו יום חמישי, אני יוצאת מחדר הכושר של האוניברסיטה לעבר התחנה של 289. יושב שם איזה ילדון, אולי בן 12, שיצא מאימון ילדים של מכבי תל אביב. משעמם לו וחם לו נורא עם הגרביים הארוכים ומגני הברכיים. באיזשהו שלב הוא מוציא את הסמארטפון הצ'יקמוקון שלו ומתחיל לשמוע את paradise city.

בדרך כלל אני מתעצבנת על ילדים ששומעים מוזיקה מהטלפון בלי אוזניות, אבל הוא היה כזה פעור עיניים ובלתי מזיק, מה גם שאני מתה על האלבום הראשון של גאנז אנד רוזס על כל טראשיותו.

אז התיישבתי לידו ושאלתי אותו אם הוא מכיר את כל האלבום. הוא לא הכיר. המלצתי לו לשמוע אותו, וסיפרתי שכשהייתי בגילו שמעתי אותו כל בוקר (שזו חצי אמת. הייתי קצת יותר גדולה. מגיל 15 בערך appetite for destruction היה מכוון במערכת שלי, והתחיל לנגן בכל בוקר ב-6.45 בתור שעון מעורר+פסקול התלבשות לבצפר). הילד הסתכל אליי, חייך במבוכה, ואז הסיט את מבטו הצידה. מסכן, בטח אמרו לו לא לדבר עם זרים והוא לא הבין מי זו הפסיכית הזו שנפלה עליו.


-----------------------------
במשך כל השבוע אני נוצרת רעיונות לפוסטים. כמו תמהונית זקנה, כשבא לי רעיון אני מתמצתת אותו וכותבת בקודים ביומן (למה בקודים? כדי שאם מישהו יחטט שם, לא יחדור לחלוטין אל המחשבות שלי).
אין לי מה לומר להגנתי. זה באמת נראה קצת פסיכי
ולמרות זאת, איך שהוא, אני לא מספיקה לכתוב כלום. אין לי אומץ לבלגג באף ספרייה של האוניברסיטה, ובבית זה פשוט לא קורה (חוץ מהיום. מאורע נדיר. ואני עדיין אכולת רגשות אשם על זה שאני לא מתרגלת עוד קצת שיעורים בסטטיסטיקה). חשבתי אפילו לכתוב פוסטים שלמים בוורד, בספרייה, לשלוח לעצמי במייל ולממשק אותם לבלוגר בבית, אבל זו כנראה אופרציה מורכבת מדי שאף פעם עוד לא היה לי כוח ליישם. חוץ מזה, יש לי חשש פרנואידי תמידי שמישהו יציץ מאחורי הכתף שלי (והחשש הגדול יותר - שזה יהיה מישהו שאני מכירה) ויתהה מה לעזאזל אני עושה ומהן השטויות האלה.

יום שלישי, 7 במאי 2013

dye it blonde

חזרתי עכשיו מאחד הסרטים הכי גרועים שראיתי אי פעם. "החתונה הגדולה" הייתה אמנם ניקוי ראש לא-רע מהעצבים שלי על החוג לבלשנות באוניברסיטת תל אביב, אבל זה התפקיד היחידי שהיא מילאה. וואו, איזה סרט מחורבן.

הקטע הוא שממש ידעתי לאן אני נכנסת - אורי קליין כיסח לסרט את הצורה ב"הארץ" (לא, לא עשיתי מנוי לאתר, סתם הייתי אצל ההורים בשישי), אבל התקשיתי להאמין שכל כך הרבה שחקנים חביבים+ יכולים להניב תוצר כל כך נחות. חשבתי שהוא סתם התפלצן. עכשיו אני רואה גם שהסרט רקוב לחלוטין ב-ROTTEN TOMATOES (שמונה אחוזי טריות עלובים).

מה שכן, סוזאן סרנדון נראית שם מעולה. היא עשתה לי חשק (1) להיות ג'ינג'ית, (2) לדבר בקול נמוך וצרוד, (3) להתאפר עד-דלא-ידע בפיצ'. אני לא יודעת אם התמונות הללו יצליחו להמחיש את האיפור המוצלח שלה שם, שגורם לי לרצות לפשוט על סניף המאק הקרוב למקום מגוריי (לא יקרה. אין לי זמן וקניונים התחילו להלחיץ אותי).

בתמונה: פרסומת לא-כל-כך סמויה לסאן פלגרינו. היא נעשית עוד פחות סמויה כשקתרין הייגל שותה בקבוק שלם (למה? כי היא בהיריון והיא הקיאה. וזה לא ספוילר. זה צועק את עצמו מהסצנה השנייה של הסרט)
החיסרון היחידי של סוזאן בסרט: לדמות שלה קוראים ביבי.
אגב, קניתי היום במקרה סומק פיצ' של סטילה. ייאמר לזכותי שהרכישה התבצעה לפני שיצאתי לסרט, ושאני לא עד כדי כך מושפעת מהמדיה וקורבן של תרבות הצריכה.

עוד שלושה דברים חשובים:
1. יש לי עבודה חדשה, שהיא בעצם בדיוק כמו הקודמת - רק במקום אחר. מה שהצליח קצת להצחיק אותי, הוא שממשק העבודה שם די דומה לממשק של בלוגר.

2. גיליתי להקה חדשה שלא הכרתי והיא ממש מוצלחת בעיניי (כותרת הפוסט, אגב, היא שם של אלבום שלהם. ממש התשובה הגלאמית ל-paint it black).

זה ראוי לציון, כי בדרך כלל האוזן שלי נאטמת אוטומטית למה שיצא אחרי שנת 99' (כלומר - כבר אחרי 80' וקצת אני לא מחשיבה שירים למוצלחים, אבל לפעמים יש להם איכות קיטשית/נוסטלגית/גילטי פלז'רית).

הסמית' ווסטרנס הם בטח היפסטרים עד לשד עצמותיהם, אבל עושים מוזיקה שנשמעת כמו גלאם מתחילת שנות ה-70. בחיי, הייתי בטוחה שזה שיר של טי-רקס שלא הכרתי:


3. החלפתי צלצול טלפון. לא עוד 20 CENTURY BOY הצווח (והנהדר, פשוט כמה אפשר עוד? צריך לגוון), עברתי לאיזה לד זפלין סטרייטי ומיינסטרימי למהדרין.

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...