יום שלישי, 29 בינואר 2013

under constructions

כשהייתי בתיכון למדתי בכתת חנונים. לכל התלמידים היה ממוצע גבוה (לפחות בתחילת הדרך) וכמעט כולם עשו בגרות סופר-סופר-ריאלית-מורחבת. בסוף כתה י' או י"א הוצאנו סווטשרט כתתי (כבר אמרתי שהיינו חנונים, עכשיו אני לא צריכה להתנצל) שעליו מצויר (כלומר - אני ציירתי) התמרור הבא:


מתחת התנוסס הכיתוב הכה מתוחכם "י'1 - זהירות, חופרים". מעניין כמה עוד כתות ברחבי הארץ הוציאו בין השנים 2004-2010 חולצות דומות והרגישו סופר מגניבות.

לכבוד תקופת המבחנים האקדמית הראשונה שלי הוצאתי מהארון את הסווטשרט ההוא (שמתהדר בצבע ירוק-נזלת מזעזע). כבר שלושה ימים - אני חושבת, איבדתי קצת תחושת זמן - אני יושבת בבית, חורשת, ומרגישה כאילו כלום לא השתנה. אולי רק מינון צריכת הקפה שלי ירד מאז 2006.

כל ההסבר הארכני הזה נועד להבהיר שגם אני בין הלומדים שבטח מציפים לכם את פיד הפייסבוק בקיטורים ובדיחות לא מצחיקות. בחודש הנוכחי כמות העדכונים כנראה תרד קצת, עמכם הסליחה.

---------------------

אגב חזרה לתיכון ואפילו אחורה מזה -

לפני כמה ימים נדבק לי למוח וסירב לצאת השיר "תשאירי לי מקום לחבק אותך". לא משהו איכותי במיוחד שצריך להתגאות בו. בכל מקרה, זה הציף אותי בנוסטלגיה עכורה קצת.



כשהייתי בחטיבה ונתקלתי לראשונה בקליפ של השיר, הוא הכניס אותי ממש לסרטים. בכל פעם שראיתי אותו הרגשתי שמנה ורופסת (או לפחות שמנמנה וצ'אבית) וחשתי צורך עז להפסיק לאכול.

סנדי בר נראתה לי שם כמו התגלמותה של הבחורה המגניבה - דקיקה, עם שיער חלק (או פאה, אבל ממש לא שמתי לב לזה אז), מלתחת ניינטיז מצטיינת עם רמיזות גותיות בשקל ובחור עם גיטרה ושיער ארוך שלא מפסיק למזמז אותה (מה זה משנה אם אבטיפוס סתם להקה מעפנה. אז זה נראה לי מגניב). היא גרמה לי להרגיש רע עם עצמי במיוחד כי היא הייתה ישראלית - לא איזה אימג' אמריקאי בלתי מושג מקליפ מלוטש באמ.טי.וי. העובדה שאני לא נראית ככה נראתה לי אז כמו כישלון אישי שלי.

בקיצור, בכל פעם שראיתי את הקליפ הרגשתי כמו פרה משולחת רסן שחייבת להפסיק לוותר לעצמה. לא שעשיתי עם זה משהו - מעולם לא הרעבתי את עצמי, תמיד אכלתי ממש בריא - אבל ההלקאה העצמית הייתה צורבת, מילולית ממש. הייתי מרגישה את כל חטאי האוכל שלי (שבאמת לא היו איומים) עולים לי בגרון ועושים לי צרבת.

כמה שנים אחר כך קראתי שסנדי בר נאבקה במשך שנים עם הפרעות אכילה, כולל בתקופה בה צולם הקליפ. הרגשתי קצת מטומטמת ואפילו טיפה כעסתי (על עצמי? על מי שצילם את הקליפ? על סנדי בר? אין לי מושג על מי).

זהו. זה לא אקטואלי, לא רלוונטי לשום דבר שקורה עכשיו (חוץ מאשר הראיון השערורייתי עם ההיא מהאח הגדול שמרעיבה את עצמה, אבל תאמינו לי שאני לא מרפררת לסיפור הזה), אבל הייתי חייבת להוציא את זה מהמערכת. לא יודעת למה.

יום רביעי, 23 בינואר 2013

חמשיר של יום חדש

אני חיה בסרט/
אני תל אביבית מגעילה/
אצלי בניוז פיד -
רק הסחים מצביעים לפיד/
ושלי כבר מזמן ראשת ממשלה

לא באמת חשבתי שהעבודה תנצח, אבל אני מאוד מופתעת (כמו כולם) מההצלחה המסחררת של לפיד. אני מכירה (אפילו אישית) כמה אנשים מרשימתו שהם באמת ראויים, אבל הייתי שמחה לראות אותם במפלגה עם בשר ואג'נדה אמיתית. כמו כל מפלגת מרכז - גם זו תחזיק אולי שלוש קדנציות.

אבל עזבו אתכם מאקטואליה קשה עכשיו - אלו שתי כתבות הבחירות הכי מעניינות שקראתי השבוע:
צבעי השלטון - הלוגואים של המפלגות אז והיום
המצע המדעי, או במילים אחרות: איזו מפלגה לא רוצה שהילדים שלכם ילמדו על האבולוציה?

רציתי לשים תמונה של אבולוציה, אבל אז נזכרתי ביצירה הזאת של אשר והתחשק לי לצרף אותה.
בלי מסר, סתם שיהיה על מה להסתכל.

יום שני, 21 בינואר 2013

אדם ואני

לי אין יום חופש מחר. כמה חבל. אני הולכת לעבוד ואפילו לא לקבל מאתיים אחוז, אלא יום חופש נוסף. אני יודעת שזה אותו הדבר אבל זה נשמע לי פחות שווה, איכשהו.

אני באמת מאמינה ששיעור ההצבעה יהיה גבוה הפעם. יש כל כך הרבה עיסוק בנושא וכזו התגייסות למען ההסברה על חשיבות ההצבעה.

אבל אולי אני טועה. לכן, כדי למנוע אי בהירויות, אני מגייסת לטובתי את גיבור הבלוג - אושיה חברתית-כלכלית לעילא ולעילא וגם רוקסטאר לעת מצוא. אדם סמית' קורא לכם להצביע. מה, לא תענו לבקשתו?

 
ולמה אדם סמית' הולך טוב עם ברט אנדרסון? התשובה כאן

אדם סמית' בטוח היה מצביע. ולמי? שאלה מעניינת. למרות שכיום עושים לו קצת דמוניזציה והוא נתפס כאבי הקפיטליזם ולכן גם מושחת ומדושן, הוא דווקא טיפוס די מפתיע.

סמית' דגל בשוק חופשי, אבל כזה ללא תאגידים (טוב, עוד לא היו בתקופתו), שמבוסס על המוסר והחמלה האנושית לא פחות מעל הרצון להצליח. הערצת העושר (AKA ליקוק תחת לטייקונים בימינו) נתפסה בעיניו כשורשו המרכזי של הרוע.

בקפיטליזם הטהור שהוא הציע היו מספר מרכיבים שהוא הבהיר שחייבים להישאר באחריות המדינה ותחת רגולציה - כי לאף אחד אין אינטרס להשקיע בהם, אבל הם חשובים לכולנו. הוא דיבר על חינוך, ביטחון, שירותים משפטיים ותשתיות. רואים? הפרטה כוללת זה רע. ר-ע.

----------------

אוי. ידעתי שאני לא היחידה שתכתוב על הבחירות, אבל פתאום אני מרגישה נדושה להחריד וחייבת לאזן עם תכנים אחרים. אז תשמעו, בשישי האחרון נהרסו לי שני זוגות נעליים - לא מדובר בטרגדיה איומה, כי אלו זוגות ישנים מאוד (ואחד אפילו נלקח מאמא שלי, אחרי שהיא מיצתה אותו), ובכל זאת הם ענו טוב מאוד על הצורך של נעליים יומיומיות.

שני הזוגות, אגב, נהרסו באותו האופן - הסוליה פשוט התנתקה כליל מגוף הנעל. הייתי יכולה ללכת לתקן, ואולי הייתי צריכה, אבל החלטתי ללכת לקנות נעליים חדשות ורציניות. מאחר והנעליים כבר הראו סימני התפרקות קודם לכן, עשיתי כמה גישושים מקדימים בתקופה האחרונה אבל לא מצאתי שום דבר. היום, אולי מתוך חוסר הברירה, דווקא קניתי.

הן יפות, נוחות בטירוף והן היו במבצע (ובכל זאת יקרות יותר מכל נעל שקניתי לעצמי אי פעם. 490 ש"ח). אבל עכשיו מתגנב לי איזה ספק ללב. האם הן דודתיות מדי? לא קוליות מספיק?



לפני שקניתי אותן, מדדתי גם זוג מגפונים של מקס מורטי שמצאו חן בעיני. הם היו שחורים, אבל לקו בעקב טיפה יותר נמוך ומחיר גבוה יותר (560 ש"ח..). עכשיו אני תוהה אם הייתי צריכה לקנות אותם. אלו של חברה יותר רצינית (קלארקס. אולי נעלי דודות, אבל איכותיות - בניגוד למקס מורטי שהוא עאלק מותג איטלקי ובאמת הנפצה של רשת גולף הישראלית), עולות פחות והולכות גם עם שמלה, אבל קצת פחות קשוחות.

אני קצת מתפתה לקנות *גם* את המגפונים, אבל זו התפרעות פיננסית שמאוד לא אופיינית לי ומעט מפחידה אותי. ואולי בכלל אני צריכה לקנות איזה דגם בסגנון של המגפונים שאהבתי, אבל באיזו חנות זולה יותר, סתם כדי למלא את הצורך אבל בלי לרוקן את הארנק יותר מדי (החסרון - שוב אצטרך ללכת לשוטט. וממש אין לי זמן לזה.. נכנסתי ללחץ בחינות קל).

יום שישי, 18 בינואר 2013

The wow dress

אמנם לא קניתי שום דבר באפרתה, גם נעליים לא מצאתי (סיפור אחר שלא ארחיב עליו. פשוט לא מצאתי נעליים לחורף, אבל החורף כבר נגמר, בעצם), אבל כן קניתי שמלה מהממת.

כבר מזמן לא התרגשתי מפריט שרכשתי. פעם זה היה קורה לי הרבה, אבל עכשיו אני גם קונה פחות וגם מתלהבת פחות ממה שאני רואה בחנויות. ואז מצאתי את השמלה הזאת (בהנחה!) בקאלה:

כמובן שאני דקיקה פחות ונמוכה הרבה יותר מהדוגמנית, אבל זו פשוט שמלה יפהפייה. בקושי יוצא לי להיתקל בכאלו - רוב מה שאני רואה בחנויות הוא מתנפנף, מטשטש מותניים ושיפוני שכזה. חנכתי אותה אתמול בחתונה, וכבר מזמן לא הרגשתי כל כך טוב עם עצמי מבחינת לבוש.

מה דעתכן על השמלה? ראיתן אותי אתמול בחתונה? גם אתן חושבות שהדוגמנית של קאלה נראית כמו מיכל אנסקי? ספרו לי בתגובות (או שתחשבו על זה בלב. אני לא מכריחה).

יום שלישי, 15 בינואר 2013

אפרתה ואני

הבטחתי אתמול פוסט על בגדים, והנה אני מקיימת:

כבר הרבה זמן מתחשקת לי איזו שמלת חורף. לא משהו סופר טרנדי, פשוט שמלה כיפית, נוחה ועם זאת מלאה בסטייל. קצת נמאס לי מקניונים וגם אין לי זמן לשוטט ולצוד, אז החלטתי להיות ממוקדת ומפוקסת - יש לי חברה שמתה על אפרתה ועושה שם פעם בשנה קניית-ענק. הדברים שלה נראו לי כמו מה שבדיוק מתחשק לי עכשיו - בדים איכותיים ולא סינתטיים, גזרות מפרגנות ומידות שגורמות לך להרגיש טוב עם עצמך. אמנם קראתי כתבה שהשמיצה את אפרתה כמעצבת שמצאה נוסחה מנצחת וממשיכה למחזר אותה שוב ושוב, אבל חשבתי לעצמי שאם אין לי עדיין אף פריט מאותה נוסחה מנצחת אני לא חוטאת במיחזור ואולי שווה לבדוק.

אתמול היה לי קצת זמן, לקחתי קו 289 מהאוניברסיטה שהוריד אותי בצפון אבן גבירול, ממש לפתח החנות. בפנים, חיכו שלוש מוכרות בערך בגיל שלי. בעוד אני מעמיסה שמלות וחולצות, לא הצלחתי שלא להקשיב לשיחה שלהן. הן דיברו - כמה אופייני - על דיאטות. בשלב מסוים, הקצ'קיאדה הסטנדרטית ממש צרמה לי באוזן. נושאי השיחה החלו בחברה משותפת שרזתה המון לפני החתונה "ובטוח תשמין מלא אחר כך", ועברו אל שיטות ההרזיה המנצחות של המוכרות - אחת מהן הפסיקה לאכול בבוקר, למרות שאבא שלה מנסה להכריח אותה, אחרת לא אוכלת שום דבר עד ארבע אחר הצהריים, השלישית - אוכלת רק ארוחה אחת ביום.

אולי זו רק אני שצדקנית וטרחנית, אבל בחנות שחרטה על דגלה מוטו של "בגדים מעוצבים לגוף נשי", שמבטיחה באתר הבית שלה שהמוכרות בחנויות שותפות לתפיסה העיצובית של בעלת הבית ובעלות תודעת שירות גבוהה (ושגובה פאקינג 300 שקל לשמלה בסופונה!), הייתי מצפה למשהו קצת אחר. שירעיבו את עצמן, שידסקסו את זה עד כלות - אבל כשהחנות מלאה לקוחות? זה לא קצת מטריד?

הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי לא היה אפילו דיאטות ההרעבה, אלא סתם עניין של תודעת שירות מחורבנת. בעודי מסתבכת בתא ההלבשה התקשרה אחת המוכרות ללקוחה שהזמינה דגם מסוים. "שלום, מדברת ^&%^& מאפרתה, החולצה שלך כאן", אמרה לה בקול נוטף דבש. ברגע שהניחה את השפופרת, היא פצחה בחיקוי מלגלג של אותה לקוחה. בחיי, זה היה לא נעים. אין לי ספק שלקוחות יכולים להיות מתסכלים, אבל חכי שנייה עד שאצא מהחנות. הרגשתי כמו באיזה סרט תיכון אמריקאי. עוד שנייה הן היו מצלמות אותי ומכניסות ל-BURN BOOK. סגרתי מאחורי את וילון התא ויצאתי מהחנות בידיים ריקות וראש מלא סימני שאלה.

יום שני, 14 בינואר 2013

השיר השבועי

כמעט תמיד, בתחילת כל שבוע, נתקע לי שיר בראש ומסרב לצאת. אני מניחה שזה בגלל שבסופ"ש יוצא לי לשמוע יותר מוזיקה והיא נשארת איתי גם לשבוע החדש.

השבוע זה ה"אימגראנט סונג" של לד זפלין, אבל בביצוע של מינימל קומפקט. נתקלתי בו בתכנית "דיבור חדיש" ב-88FM, שמשמיעה רק שירי אייטיז (איזה כיף. ממש גילטי פלז'ר ובמקרה שלי גם מגוחך קצת - הרי נולדתי ב-89'..).

בשניות הראשונות הוא נשמע לי קצת מצחיק, עם פורטיס שנוהם ברקע ומלכה שפיגל שמצווחת - אבל הם אפילו לא מנסים לחקות את רוברט פלאנט. זה נשמע כל כך אייטיז - ממש שונה מהסבנטיזיות שנוטפת מהשיר המקורי. כשהגעתי לסוף השיר, הוא כבר היה עמוק עמוק בראש שלי.

שמחתי ושועשעתי לגלות את הקליפ עתיק היומין של זה ביוטיוב -
(למרות שזה http://www.youtube.com/watch?v=UbD10ckdW8A יותר טוב - אמנם בלי הקליפ, אבל עם  האינטרו)

ממש בא לי לספר על כלמיני דברים, שקשורים בעיקר לבגדים ונעליים (אבל לא רק), אבל זה ייאלץ לחכות. המצפון שלי אומר לי ללכת ללמוד.

ובשביל מי שלא מתחבר לשירים (שמתי לב כבר שהפינות האלו לא זוכות לפופולריות רבה. אבל מה לעשות, לא תמיד אפשר להיות קראוד פליזר), זה קטע היוטיוב שהכי משמח אותי לאחרונה.
אפילו לא ראיתי את "מנהטן" של וודי אלן ובניו יורק הייתי רק כמה שעות ספורות (אני מעדיפה להתייחס לזה כ"עוד לא ראיתי" וכ"עוד אהיה"), אבל סצנת הפתיחה פשוט נהדרת. גם המוזיקה, גם הצילומים, גם משבר הכתיבה.

ציף ציף

חשבתי לפתוח טוויטר לבלוג.
מה דעתכן(ם)?
מצד אחד - אולי כדאי.
מצד שני - אולי זה כבר הופך להיות קריפי מדי, האלטר אגו הזה שאני מפתחת פה לממדי ענק.

יום שישי, 11 בינואר 2013

קצר ושטחי מהרכבת

הווי-פי של רכבת ישראל מוצלח במפתיע, ולי יש עוד שעה עד שאגיע לבאר שבע. זמן ללבטים חשובים כמו האם החולצה הזאת שווה את מחירה:
(30 פאונד באסוס, שזה 180 ₪, שזה בהחלט מעל הסכום שאני מוציאה על חולצות בדרך כלל).

השיקולים בעד: היא ממש יפה בעיני, ואתמול חוויתי רגע קשה של "אין לי מה ללבוש".

נגד: יקר, כבר אמרתי, מהאינטרנט - יש סיכוי סביר שהיא לא תראה עלי אותו הדבר, הדפס נוצות - ממש יפה, אבל יש לי חשש קל שאראה כמו דנה אינטרנשיונל.

*אגב שטחיות: אתמול ראיתי בקפיטריה של מדעי החברה מישהי עם מעיל לבן, פופי וארוך, ותהיתי אם זה המעיל ההו-כה-מדובר של מרג'יאלה שראיתי באינספור תמונות יחצ.

מצד אחד, הוא היה ממש מכוער ומגושם, ומה הסיכוי שהפריט הכי מתוקשר מהקולקציה כזה מאכזב במציאות? (והבחורה נראתה לא פאשניסטה בעליל).

מצד שני - מה הסיכוי שעוד מישהו חשב ברצינות על הרעיון המופרך של מעיל שנראה כמו שמיכת פוך?

יום שני, 7 בינואר 2013

ביצ' פליז!

הסמסטר הראשון שלי באוניברסיטה כמעט נגמר. מבחינה אקדמית רק הבחינות ידעו לומר אם הוא היה מוצלח. מבחינה חברתית - אני לא יודעת אם אני יכולה לרשום לזכותי הצלחה. נחמד לי ללכת ללימודים, יש לי כמה חבר'ה בכל שיעור (טוב, חוץ מבתרגול מקורות היסטוריים של מדעי החברה) ובאופן כללי אני מרגישה סבבה. מה שכן, אני גם מרגישה די מנותקת - אין לי מושג איך קוראים ל95% מעמיתי לספסל הלימודים (באיזשהו שלב זה מתגלה, או שככה זה באוניברסיטה?) וכנראה שאם אראה מישהו מהם ברחוב, לא ממש אדע לומר מאיפה הוא מוכר לי.

בגלל זה, ממש הופתעתי לשמוע היום מכמה חברים שלי שיש להם ממש נמסיס (ואפילו שתיים) מהמסלול. שתי בחורות שעל פי התיאור שלהם, נשמעו ככפילותיהן המנטליות של ההת'ריות מ-heathers (או בתרגום שנות האלפיים - רג'ינה ג'ורג' ושות' מ"ילדות רעות"). כאלו שנראות טוב, מודעות לזה ורודות בביצ'יות מגוחכת בסביבתן.

 


אני מודה שהופתעתי. הסיטואציה כולה נשמעה לי תיכוניסטית להחריד, ממש מוזר לי לחשוב שמישהי תתנהג ככה אחרי גיל 18, בייחוד במקום סופר מודע לעצמו וציני כמו אוניברסיטת תל אביב. מצד שני, כאמור, אני קצת מנותקת כנראה מהמתרחש סביבי.

אגב bitch please -
כבר נמאס לי מממים ויראליים, אבל זה פשוט מצוין (וגם לא ידעתי את זה!!)
ולקריאה נוספת: http://www.news1.co.il/Archive/003-D-62609-00.html

יום שבת, 5 בינואר 2013

רשימת הטראש

השנה, בגלל כמה פעמים שבהן לא הייתה לי סוללה באייפוד ונאלצתי להכפיף את עצמי לטעם ההמונים ולשמוע רדיו (באוטובוס בדרך לאנשהו) או MTV (בחד"כ, אחרי שנואשתי כבר מלהסביר לפקידות קבלה מה זה VH1 קלאסיק), גיבשתי לעצמי כמה מועדפי טראש עכשוויים.

אני מוצאת את זה ראוי לציון, כי בדרך כלל אני ממש מסתייגת ממוזיקה חדשה. קצת זקן מצדי, אבל הכל מרגיש לי מופק מדי ולא פרשי בכלל. בכל פעם יש מפיק-על אחר (טימבאלנד בתחילת שנות האלפיים, ג'יי-זי עכשיו) שיוצר עוד ועוד גרסאות משוכפלות של אותו השיר. אז בהשפעת שלל סיכומי סוף השנה, אלה מועדפי הטראש-פופ שלי מ-2012 (אין משמעות לסדר, הוא אסוציאטיבי לחלוטין):

טוב, זה צפוי. ובכל זאת, בפעם הראשונה ששמעתי אותו הייתי משוכנעת שזה שיר של סטינג מהאייטיז. נשמע ממש לא מכאן ומעכשיו. אגב, בגלל שבדרך כלל אני בחד"כ עם אוזניות מחוברות לאייפוד ורק בוהה בקליפים שרצים מולי, לקח המון זמן עד שקישרתי בין הקליפ הקוביסטי של הבחור עם השיער הנורא לבין השיר העאלק-סטינגי הזה.


 מתי נפל לי האסימון לגבי השיר הזה? בחצות, במונית בדרך הביתה ממשמרת ערב. צלילי הפתיחה התחילו, קולו הצפצפני של הסולן נשמע ואני אמרתי לשותפתי לנסיעה, "היי, זה שיר ממש מגניב!". היא הסכימה איתי. לשמחתי, בסוף השיר הקריינית אמרה את שם הלהקה ומשם הדרך לחיפוש יוטיובי הייתה קצרה.


ל"ספקטרום" שמתי לב לראשונה באוטובוס בדרך ללימודים. הפסקת פרסומות ארוכה ומייגעת בתכנית של טל ואביעד גרמה לי לזפזפ לתחנה אחרת, שם נפלתי ישר על הפזמון העוצמתי שלא יצא לי מהראש במשך כמה ימים. הודות לגוגל, הצלחתי לברר איך קוראים באמת לשיר (גאוני שאפשר לחפש "שורה רנדומלית+florence" ופשוט למצוא. מה עשו לפני האינטרנט?).


וידוי: אני ממש לא אוהבת את עברי לידר. הוא לא מספיק נותן בראש לטעמי (ובלי בדיחות על הומואים!) ובאופן כללי קצת משעממון. בביצוע שלו (ושל השני מ-TYP, יונתן משהו) לוידאו גיימס של לאנה דל ריי נתקלתי כשהקשבתי לרדיו בדרכי חזרה מהסופר, וממש אהבתי (וגם הייתי קהל שבוי. אי אפשר להחליף תחנה עם ידיים עמוסות סלים). אל תגלו לאף אחד ששיר של עברי לידר מצא חן בעיני, טוב?

יום רביעי, 2 בינואר 2013

strange days

כבר מזמן חשבתי להעלות לכאן פוסט מוזרויות. גם בעקבות בקשה נלהבת של ספי לאחר הפוסט הזה, וגם כי אני יודעת שפוסטים בנקודות הם פופולריים מאוד (קלים לעיכול ושופעי מידע).

  • כשהייתי קטנה ניהלתי יומן שחלק ניכר ממנו הוקדש ל"משטרת האופנה" במסיבות כתה, עם פירוט מדוקדק של מה לבשו כולם וביקורת מנומקת.
  • כשאני עורכת טקסטים אני נוטה להמהם אותם לעצמי באינטונציות שונות. גם כשאני מוקפת אנשים.
  • יש לי חיבה בלתי מוסברת למאכלים סופר-חמוצים. כל סוגי הכבושים (גם המוזרים), חומץ בלסמי בשפע וגם חומץ רגיל. אני מנסה לאזן את זה, כי בסוף זה יביא עלי את סופי.
  • אני מתה על רטבים וסלטים. טחינה, פסטו, צ'ימיצ'ורי, מטבוחה - הכל משמח אותי (חוץ מרטבים וסלטים מבוססי מיונז או קטשופ).
  • יש לי גם חיבה בלתי מוסברת לשיבושי מילים. ואצלי במשפחה מצטיינים בשיבושים, למרבה השמחה.
  • כשהייתי קטנה ממש פחדתי מג'וליאן שגרן (אולי זה בעצם לא מוזר. הוא התחזה לילד במסיבת גן, לא דיבר והיה גבוה ותמהוני. יש סיבה לא לפחד?)

  • כשהייתי קטנה רציתי להיות נהג (לא נהגת) של אוטו זבל. אחר כך התפשרתי, והחלטתי להיות שוער כדורגל.
  • כשהייתי קטנה פחדתי מבדיקות דם ואף ברחתי לא פעם מקופת החולים (עד כאן לא מוזר). אני קצת מפחדת מבדיקות דם עד עצם היום הזה, אבל עושה אותן בדבקות מדי שלושה חודשים. בשנים האחרונות לא נרשמו הימלטויות מחדר האחות.
  • יש לי פוביה קיצונית מג'וקים, שגם כתבתי עליה פה. היא גורמת לי לעשות דברים מפגרים כמו לא לתלות כביסה בקיץ בלילה, לשבת בקיץ עם חלונות סגורים (ויש לי בריזה מעלפת בדירה) ולדמיין ג'וקים בכל מקום.
  • אני אוהבת לאכול כמעט הכל, חוץ מגפילטע פיש, מיונז וקטשופ (ורוטב אלף האיים, שהוא בנם הלא חוקי של האחרונים). בשנות ביה"ס היסודי העליזות רק ריח של קטשופ היה גורם לי להקיא.
  • אני פרפקציוניסטית בצורה קיצונית, שונאת נורא שאחרים מצליחים יותר ממני ומחפשת בסתר יריבים להתחרות בהם. בסימולציית הפסיכומטרי הראשונה שלי נכנסתי ללחץ מטורף של להספיק מהר, כי הבחור שישב לידי חלף ביעף על פני הפרקים ולא יכולתי להרשות לעצמי את ההשפלה שכרוכה בלצאת אחריו ולשמוע אותו מספר כמה קל היה. כמובן שכל התרחיש הזה היה פרי דמיוני - התברר לי שהוא פשוט לא ידע כלום.
  • כשאני ממש ממש ממש בהיסטריה (משהו שכבר לא קרה לי הרבה זמן, לשמחתי) ומרגישה שאני מוצפת מכל הכיוונים בדברים שעלי לעשות, אני ממש מרגישה קולות פנימיים בתוכי שמלחיצים אותי עוד יותר עם הוראות סותרות.
  • עד השנה בערך, הלכתי רק עם תחתונים שחורים מתוך אמונה עיוורת שיום ללא תחתונים שחורים הוא יום נטול מזל. כשהייתי בתיכון החוק היה קשוח יותר - יום ללא פריט שחור כלשהו הוא יום חסר מזל.
  • עד לפני כמה שנים הייתי משוכנעת שהלוק שהכי הכי מתאים לי בעולם הוא לוק הספייס-גירל: חצאית מיני ונעלי בפאלו (או פלטפורמה גסה אחרת בסגנון) שיצרו אשליית רגלים ארוכות. אני שמחה שזה עבר.
לא בדיוק, אבל בערך (ובלי גרביים עד הברך)
  • אחד הפחדים הכי גדולים שלי הוא שמכרי וחברי יגלו את הבלוג. פעם אפילו חלמתי על זה בלילה.
  • אני מאוד אוהבת לקרוא ספרי בישול (ובשנים האחרונות גם בלוגי בישול). אם אני קוראת אותם תוך כדי אכילה, מדובר בחגיגה כפולה. (במחשבה שנייה, זה לא כל כך מוזר).
  • וידוי מביך: בפעמים הראשונות שראיתי "ביג דאדי", בכיתי.
הוא כזה חמוד! ואז רוצים לקחת אותו.. ואז בכיתי

פלסטיק פנטסטיק

לפני כמה ימים נתקלתי בפיסת הפוליצר הזאת, שעוסקת בסקר שנערך בממלכה המאוחדת ובו הוכרזה קייט מידלטון כאישה היפה בעולם. לאנגלים האלה אין טעם, בחיי. באיזו רשימה שפויה בדעתה תגיע סקרלט ג'והנסון (האישה היפה בעולם, לדעתי הלא בריטית בעליל) למקום ה-19?..

אבל לא על זה רציתי לדבר. בין השאר, סיפרו כותבי האייטם שהאף של קייט מידלטון הוא הבקשה הכי שכיחה שמקבלים מנתחים פלסטיים היום (ואחריו הגומות של שריל קול והעיניים של רוזי הנטינגטון. איך מנתחים עיניים?).

זה די מוזר בעיני, הרי בכל ראיון עם מנתח פלסטי מפורסם כזה או אחר (וגם בשיחות פנים אל פנים. עבדתי פעם בבית חולים ויצא לי לפגוש כמה) הוא מבהיר שהוא לא עושה אפים לפי תמונות של סלבס, אלא מתאים בהתאמה אישית למבנה הפנים של המנותח. אז מה בעצם קורה שם? המטופל מבקש "אף כמו של מהטמה גנדי", המנתח מפסל לו מה שנראה לו מתאים, אבל רושם לעצמו את הבקשה המשעשעת ב"פנקס הסלבס" שלו, כדי להיזכר בה בפעם הבאה שיראיינו אותו לדיילי מייל על קוריוזים של מטופלים?

אני מדמיינת את התרחיש הבא בעיני רוחי:
ד"ר קליין: בוא'נה, שמוליק, אתה לא מבין איזה פציינט היה לי היום. ביקש סנטר כמו של מקולי קלקין!
ד"ר ז'יוואגו: חחחח... קטעים איתם. כזה עוד לא ביקשו ממני. נו, רשמת בפנקס?
ד"ר קליין: בארור!

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...