יום שני, 18 בנובמבר 2013

little lies

בשבוע שעבר זה סוף סוף קרה - נתקלתי באוניברסיטה במישהי שלא מורידה שיערות מהרגליים. מפגר מצדי להודות בכך, אבל קצת התפלאתי שזה לא קרה עד עכשיו. (חשוב לי להבהיר - אין לי שום כוונה ללעוג בפוסט זה לבחורה ההיא. להיפך.)

זו הייתה שעת אחה"צ רדומה ולא הייתי מרוכזת במיוחד, כך שבהתחלה חשבתי שיש לה גרביונים מעניינים. עד שהתאפסתי, יצא שבהיתי בה וברגליה כמה שניות (אופס). אחר כך קצת כעסתי על עצמי, כי ישר צפו בראשי כל מיני הגדרות קלישאתיות להפליא ("ברור, אני ליד גילמן..", "היא בטח לסבית/טבעונית/מפגינה בבילעין/מעצבנת" וכו' וכו') שאני לחלוטין לא מאמינה בהן, אבל הזכירו לי עד כמה חברת בני האדם נוהגת לתייג את יושביה באדיקות.

לפני כמה שנים באמת היה סיפור עם גרביונים שנראו כמו שיערות על הרגליים
(בטעות, כמובן. הם של רשת אול-אמריקן שכזאת ולא איזה יוזמה רדיקלית).
תזכורת - כאן: http://www.mako.co.il/women-fashion/whats_in/Article-df996cfcf99bb21006.htm
היא הייתה רזה, מה שגרם לי לתהות אם היא עושה איפַה ואיפַה בין מוסכמות היופי - מצמחת מתוך אג'נדה את שערות רגליה אבל מקפידה לא להכניס לפה אוכל משמין - או שהיא סתם בת מזל עם גנים טובים (או אפילו - מהאנשים האלו שאוכל לא באמת מעניין אותם).

מדי פעם, כשיוצא לי לחשוב על זה, אני קצת נדהמת מהעובדה שהשעבוד לגוף נשי חלק שולט בכיפה כבר כל כך הרבה שנים ובאופן כל כך בלתי מעורער. אני לא רואה את עצמי כבחורה שטופת מוח או חסרת מודעות, אבל אין לי אפילו גרגר של אומץ להסתובב בחוצות העיר עם שיער גוף בלתי מרוסן. מין מוסר כפול כזה.

הרבה בחורות אומרות שהן עושות כל מיני דברים בשביל עצמן (מתלבשות יפה בשביל עצמן, מתאפרות בשביל עצמן, הולכות לחד"כ קודם כל בגלל הבריאות). אני די מפקפקת בזה. לא חושבת שנשים עושות את כל הדברים הללו בשביל גברים, חלילה, אני חושבת שאנחנו עושות את זה בשביל היישות החמקמקה הזאת שנקראת "כולם" (או - החברה).

אחרי המפגש המאלף עם שעירת הרגליים, ניסיתי לעשות רשימה של כל תהליכי השיפוץ, התחזוקה והשדרוג שאני מעבירה את עצמי באופן שגרתי ולהפריד בין אלו שאני באמת עושה בשביל עצמי, בשביל ההרגשה הטובה שלי, לבין אלו שאני עושה כדי לא להיות מוזרה בעיני אחרים.

מריטת שיערות שונות ומשונות היא לא חוויה מהנה, זה בטוח. אבל מה עם שופינג, או איפור? זה באמת מרגיש לי כיף. אפילו מעניין. אבל אולי אני משקרת לעצמי בהתמדה? אולי זה לא באמת כיף אותנטי, אלא סתם התחושה הטובה שבהשתייכות לצד ה"נורמלי" של החברה? והנטיה המגונה שלי להתבונן ארוכות בכל מראה (או כל חפץ דמוי מראה) שנקרית בדרכי - מולדת, או נרכשת? כנראה שנרכשת. אבל באיזה גיל היא החלה? ומה הטריגר שעורר אותה?

אני תוהה איך הייתי נראית אם לא הייתי עושה שום דבר מתהליכי השיפוץ-שימור-שדרוג הללו. אם באמת לא היה לי אכפת. אם הייתי גדלה כל חיי על אי בודד, או משהו. אוכלת מה שבא לי, אוספת את השיער בגולגול עוזרת בית, לובשת טרנינגים מדי יום ביומו, נועלת נעלי נוחות של סבתות ולא מורידה אפילו בדל של שיערה מעל גופי.

יכול להיות שבשלב מסוים הייתי מתעוררת, מחליטה שלא נעים לי ככה ומתחילה לשמור על מה שנכנס לי לפה, לטפח את השיער שעל ראשי ולמגר את השיער שעל גופי, אבל איכשהו - קשה לי להאמין שזה היה קורה. ובכלל - האם ה"אני בנטורל" שלי היה נראה כל כך מזעזע?



אין תגובות:

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...