חפש בבלוג זה

יום רביעי, 31 ביולי 2013

על ארבעה דברים העולם עומד

1. הדברה. הרכישה המבטיחה ביותר שלי בשבוע האחרון.
2. צפייה בפעם המי-יודע-כמה ב"באה בקלות"  (EASY A). חוץ מזה שאני מתה על אמה סטון ועל קומדיות תיכון שמתחרפנות קלות (ע"ע "מלכות הכתה" או "ילדות רעות"), פן בדג'לי (פור בוי מגוסיפ גירל..) מאוד חתיך שם. במיוחד כשהוא מחופש לבלו דוויל. עוד אנקדוטה: ידעתם שמנהל ביה"ס שם הוא אלכס מהתפוז המכני?

3. אוזניות חדשות. פתטי וטינאייג'רי משהו, אבל היה לי כל כך קשה בלי מוזיקה ניידת.

4. צפייה נוסטלגית בקליפים של קיילי מלפני עשור. אגב, כשרציתי לחלוק את ההנאה הזאת עם אחותי המתבגרת, גיליתי להפתעתי המוחלטת שאין לה שמץ של מושג מי היא קיילי מינוג (!), מה שגרם לי להרגיש פחות או יותר עם רגל אחת בקבר.

בכל מקרה, אלו היו הקליפים המועדפים שלי השבוע:

  • its in your eyes, בגלל הטבעת האלמותית והגל שהרקדנים עושים (דקה 1:37):


  • kids מהופעה עם רובי וויליאמס בטופס אוף דה פופס. הביצוע החי אמנם פחות טוב מבקליפ המקורי (ולקיילי יש איזה זיוף גס בהתחלה), אבל הכימיה ביניהם אדירה ורובי שזוף בצורה הכי מגוחכת בעולם:

יום שני, 29 ביולי 2013

כשאת הופכת להיות אמא שלך

זה מתחיל סתם במחשבות שעוברות לך בראש, ממשיך בדברים שאת אומרת לאחים שלך, או לחבר שלך, וקולטת באמצע שזה ממש כמותה, ומגיע גם לאוכל שאת מכינה. והשבוע אני חושבת שהגעתי לאיזושהי נקודת שיא בהפיכה לאמא שלי: לבשתי חולצה הפוך.

כשהייתי קטנה אמא שלי נהגה לעשות נסיונות יצירתיים עם בגדים - ללבוש חולצות הפוך (הפוך של המחשוף בגב, לא הפוך של הפתקית והתפרים בחוץ), לגזור בהם חורים גיאומטריים, לצבוע אותם, לצייר עליהם חיפושיות ופרפרים... את רוב הדברים האלו חיבבתי, אבל את היפוך החולצות ממש שנאתי. בתור ילדה קצת חנונית זה נראה לי פשוט לא בסדר, שינוי התכלית הזה של החולצה, וחוצמזה זה נראה לי חונק.

20 שנה עברו מאז (הולי שיט, אני זקנה) והשבוע רציתי ללכת לחברה לציון עונת המבחנים שהסתיימה עליי לטובה. התלבטתי מה ללבוש, ובגלל מזג האוויר המדמנתי בחרתי בחולצה דקיקה ונוזלית במיוחד עם צווארון סירה נשפך. ואז - רגע לפני שיצאתי מהבית - הייתה לי הארה. באבחת יד סובבתי את החולצה, הסתכלתי על המקדימה הסגור והמאחורה הפתוח וחשבתי לעצמי: "וואו, אמא ידעה מה היא עשתה. זה נראה הרבה יותר טוב".

------------------------------------------------------------

על החיים ועל המוות

בדרך חזרה היה לי מקרה לא נעים. מול אחד הקיוסקים של צפונאבנגבירול שכב לו חתול שחור לבן בלא נוע. אני די משוכנעת שהוא מת - אמנם הגיוני בעיניי שחתולים על ערש דווי בוחרים להתבודד, ולא למות בראש חוצות, אבל אין לאף חתול סיבה לשכב ככה באמצע הלילה (אלו שעות הפעלתנות שלהם, לא?), מה גם שעברתי לידו והוא לא זז במיל.

אני לא יודעת למה, אבל זה ממש החריד אותי. אני לא כזאת חובבת חיות גדולה (סליחה לכל מי שכן. אני מעריצה אתכם), אבל פיסת המוות הזאת באמצע החיים זעזעה אותי לחלוטין.

כל פעם שאני רואה חיה מתה יש לי דה ז'ה וו לגיל שמונה. באחד הימים בתחילת שנת הלימודים, אחי הקטן ואני ראינו קיפוד דרוס על הכביש בכניסה לרחוב שלנו. מאז, במשך רוב השנה, חזרתי מבית ספר בדרך עיקוף הרבה יותר מדי ארוכה רק כי חששתי שהקיפוד (או רוח הרפאים הקיפודית שלו) עדיין שם.

את הבחור הזה ראיתי יום אחר כך והוא עשה לי מצברוח טוב, כי הוא היה כזה שופע חיוניות.
גם הוא לא זז בכלל שהתקרבתי אליו, אבל סתם כי הוא בפוזת קינג אוף דה קאסל

------------------------------------------------------------

היכל הכלים השבורים

שברתי כל כך הרבה דברים בתקופת המבחנים הזאת: צנצנת כורכום גדולה בבוקר המבחן בסטטיסטיקה, בקבוק מים גדול (ומלא..) בגיחה אל ההורים שלי, ספל קפה גדול (וריק, לשמחתי) כשחזרתי לדירתי. מזל שהמבחנים נגמרו, לא חושבת שהייתי יכולה לממן את כל הנזקים שיצרו הידיים הרועדות שלי.

------------------------------------------------------------

גילוי לא נאות

מגעיל: ללכת על אבן גבירול בערב קיץ מהביל ולהרגיש זרזיף מיץ מזגנים על הרגל
הכי מגעיל: שלרגע, לפני שאת מתעשתת, את קצת נהנית מהקרירות הזאת.

יום חמישי, 25 ביולי 2013

סייל בקסטרו

קשה ללמוד למבחן שביעי, אז הלכתי אתמול לסנטר (שוב), להסתובב קצת עם חברה ולנקות את הראש כדי שאוכל להכניס אליו עוד כמה דברים.

הגענו מאוחר, אז עד שסיימנו לאכול ולסדר גבות במקום החדש שפתחו שם (התרשמותי: הגבות יצאו יפה, אבל חווית ההימרטות כשסביבך תינוקות בוכיים, אמהות עייפות וטינאייג'רים שמתרגלים משחקי חיזור למתחילים היא די בלתי נסבלת), סגרו את רוב המקומות. אז נכנסנו לקסטרו - שם פתוח כמעט עד חצות, מה שגורם לי תמיד להרגיש כמו רומסת זכויות עובדים מדופלמת.

נקלענו אל לב המאפליה של הסייל. שלטי 39.99 קידמו את פנינו בגאון. בקומת הנשים, ערימות של טי-שרט כעורות גובבו על סטנד, כאילו קסטרו מעולם לא עשו לעצמם מתיחת פנים שכוללת תצוגות אופנה מדוברות וקו BLACK שחושב את עצמו.

לא מצאתי שום דבר. באמת כלום. הדבר היחידי שאני שומרת לו אמונים הוא המכנסיים MID WAIST שלהם, ולא היה עליהם שום מבצע אטרקטיבי, אז בעוד חברתי מודדת את מיטב שמלות הקיץ הסינתטיות היה לי שפע של זמן לרחם על הבגדים שניצבו שם.

והיה על מה לרחם. בלייזרים כאילו נונשלנטיים מטריקו (שיא הטרנדיות של החורף-סתיו שעברו), חולצות בצבעי ניאון (הטרנד הרגעי שכבר חלף לו), שמלות עאלק-וינאג' (שיא השיק של 2008?..) וחולצות פסים לגברים (שבתכל'ס נראות כמו הפיג'מות שהיו קונים לאחיי הקטנים מהמתפרה של קיבוץ גן שמואל) - כולם היו סחורה לוהטת לפני כמה חודשים, ועכשיו נראים לי כמו משהו שראוי מקסימום לתרומה. מסכנים. איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה.

ו-וואו, זו הייתה מלחמה. כבר כתבתי שכל יומרת המייקאובר הקסטרואית נעלמת כליל בימות הסייל האלימים. את מקומה תופס פלאשבק חזק שמחזיר אותי לתחילת שנות ה-2000, לסניף קסטרו קניון חדרה. הייתי נכנסת אז לחנות בראש של "מה יש לי להפסיד", ומגלה שהיא מלאה בגבב של חולצות תמוהות וג'ינסים מלאי אפליקציות למזדקנות שמנסות להראות צעירות (ובראשן ג', המחנכת הפרחה של ח2).

אתמול הפריט הראוי היחיד בחנות הייתה שמלה באמת יפהפיה, עם פרחים כחולים-סגולים, שראיתי על גל גדות באיזו השקה. כמובן שהיא לא מהסייל. מדהים שלקסטרו תמיד יש איזה פריט מהפנט שבגללו את נכנסת לחנות. כשהייתי בכתה ח' זו הייתה השמלה האדומה של סנדי בר, אבל מי בעצם קנתה אותה? נראה לי שרוב הקונות יצאו משם במקסימום עם מכנסי ג'ינס עתירי אפליקציות, בדיוק כמו של המורה ג'.

אז זאת השמלה האדומה המפורסמת? אני זוכרת שהיא הייתה מיני, או מידי.
בכל מקרה, זאת התמונה היחידה שמצאתי

יום ראשון, 21 ביולי 2013

התעלומה נפתרה

לפני כמה חודשים התעורר פה ויכוח אודות זהותה של הבחורה בקליפ של "תשאירי לי מקום לחבק אותך". אז היום עשיתי מעשה, וגיליתי שהתשובה הייתה מתחת לאפי - בטוקבקים של יוטיוב.


מתברר שאכן טעיתי טעות גסה - זו לא סנדי בר, אלא מישהי בשם רי רוזנפלד קומר (שנשואה היום לגיל קומר, שאתם מכירים אותו בתור קריין הפרסומות המצליח בארץ - קוקה קולה, מקדונלדס ומה לא), שפסגת העשייה המקצועית שלה (לפי מה שהצלחתי לאתר בחיפוש גוגל קצרצר) הוא כאמור, הקליפ ההוא וגם פרסומת לשניצל של עוף טוב:


קצת עצוב שמקארה שחור וסקסי ולוק מעורר קנאה של נערת רוק, היא עברה לשטני עם גוונים ולוק של אמא שלא נצרב אפילו לשניה בתודעה. מזכיר לי קצת את מרג'ורי מורנינגסטאר (המקורית! לא אני. גיבורת הספר) שחלמה לככב בברודווי וסיימה בתור גברת מילטון שפירו, אשת רופא שיניים.
--------------
במחשבה שניה: מי שם אותי לשפוט את רי קומר? אני מכירה עוד כמה אנשים שחילטרו\מחלטרים בפרסומות. יכול מאוד להיות שהיא עסוקה בדברים אחרים לחלוטין היום, שאינם אייל שכטר ו/או שניצלים.

יום שבת, 20 ביולי 2013

דכאון מרג'ורי

אני פותרת מבחנים משנים קודמות, ובכל פעם שאני נתקלת במונח "דיכאון מג'ורי" אני נחרדת. "מה? מרג'ורי? מה קשור עכשיו? איך התפלק האלטר-אגו שלי לקלחת המבעבעת הזאת?"

חוץ מזה, אני שונאת שכותבים עם ג' במקום עם ז'. ג'קט? או פליז. אתם לא באמת מדברים ככה (ואם כן, אני לא רוצה להיות חברה שלכם). זה כאילו שתגידו בג' במקום בז' (ועדיף לא לדבר על הצבע הזה בכלל).

עוד שלושה מבחנים ואפסיק לשעמם פה עם הגיגי האקדמיה שלי. הבנתי כבר שהם משביזים. (אגב, הפריטנדרז ממש לא משהו, חוץ מהשיר ששמתי כאן בפוסט הקודם ועוד כמה נבחרים. עדיף כבר לשמוע את הפלטרז ולטבוע בים של קיטש בניחוח אסקימו לימון)


ועוד משהו - איך אני מעיפה את החתיכת פייסבוק הזאת שתקועה לי באמצע הפוסט הקודם?

יום רביעי, 17 ביולי 2013

כשהעולם נוחר עליך בבוז

בסך הכל תקופת המבחנים די בסדר.


ואז הגיע המבחן בפסיכולוגיה פיזיולוגית, שטרף את הקלפים ומוציא אותי מדעתי. תועפות של חומר, שאולי פסיק למדנו בהרצאות. המרצה מכריז בזחיחות מלאת שביעות רצון - "אני הולך לשאול שאלות קטנוניות, על הפרטים הכי קטנים מהספר". אז יש פקטור. אז מה? אני באמת מלאת ספקות לגבי ההצלחה שלי, גם עם הפקטור.

וכאילו זה לא מספיק, היום (יום של למידה שהחל בשעה הקסומה שש וחצי בבוקר ונראה לי שמסתיים עכשיו, באפיסת כוחות) בצהריים, כשהרגשתי קצת רדומה מחום והחלטתי להפעיל מזגן, רצה הגורל והפיל אל תוך הסלון ג'וק. סליחה, אני אדייק - ג'וק שיצא מתוך המזגן. כאילו מה?? ביתי הוא כבר לא מבצרי? אי אפשר לשבת עם חלונות פתוחים (אובוויסלי), ועכשיו גם לא ספונה בבית עם מזגן?

זה ממש צחוק הגורל. איך בחורה שכל כך מבועתת מג'וקים פוגשת כל כך הרבה מהם בבית. ועוד בסיטואציות כאלו הזויות (נופל מהמזגן, קופץ מתוך דלי אטבי הכביסה). אני לא מתיימרת להיות מרת'ה סטיוארט, אבל ראיתי דירות מטונפות יותר. מה עשיתי שזה מגיע לי?

------------------------------------------------

בדרך חזרה מהמבחן האחרון שלי שמעתי את הפריטנדרז. רציתי להיזכר בשירים שלהם, כי תמיד היכרתי את השם של הלהקה ולא קישרתי בינו לבין השירים (שלוש הלהקות שאתבלבל ביניהן לנצח: הפריטנדרז, הפלטרז, הקרפנטרז. יותר מדי פ', ר' ו-ז'). ואז נזכרתי שאני מכירה בערך את כולם (נראה לי שאין פסקול של סרט אייטיז-ניינטיז בלי איזה פריטנדרז. אבל מי יודע, מזמן לא ראיתי סרט). נגיד את זה:



יום ראשון, 14 ביולי 2013

פוסט נאו מרקסיזם

מה זה אומר עליי, אם שעות ספורות אחרי שאני לומדת לעומק את עקרונות המניפסט הקומוניסטי, אני נכנסת לאסוס ומרכיבה וויש-ליסט כמו אחרונת הזעיר-בורגניות משועבדות המחשבה?
ממש בא לי על כאלו. אני קצת חוששת שהן נורא פושטיות למעט הקישוט.
כל כך כיתה י'. 

בטח כולכן תשנאו, אבל הניגוד בין חגורת המותן, שתמיד משודכת לאאוטפיטים ענוגים ו-וינטג'יים, לאופי הפריקי-קיטשי של הדבר הזה די מוצא חן בעיניי.

אני ממש אוהבת את התיק הזה. חבל שהוא קצת יקר.

ואני גם ממש אוהבת את התיק הזה. מי אמר שטבע האדם הוא מונוגמי?


יום שישי, 5 ביולי 2013

שוויץ של בוקר

לא נעים לי להשוויץ בזה מול חבריי ללימודים, כי אני לא יודעת איך הלך להם, וקצת פאדיחה להתקשר לאמאבא ולבשר להם כמה קיבלתי (לא שאני לא מתכוונת לעשות את זה.. אבל בשעה קצת יותר מאוחרת, לא על הבוקר). חוץ מזה, זה ההסבר הכי טוב ומשכנע לפירות שמניבה ההיעדרות מהבלוג, אז אני חשה צורך לשתף - 

קיבלתי 98 בפסיכולוגיה התפתחותית!! ווהו!!



זה בעצם אומר שהייתה לי טעות אחת מתוך מבחן של ארבעים שאלות אמריקאיות. מה הסיכויים?..

אגב סיכויים - במהלך המבחן גיליתי לתדהמתי, שאף פעם לא בחרתי בתשובה ה'. זה היה נראה לי קצת חשוד, אבל בדקתי שוב ושוב ובאמת שהיא אף פעם לא התאימה.

באיזשהו שלב התחלתי לחשוב אם זה הגיוני מבחינה סטטיסטית (כן כן, אני עמוק בחרישות לסטטיסטיקה ובמבחני בדיקת השערות לרוב) - מה הסיכוי לקבל/לא לקבל אף פעם תשובה מסוימת, מתוך ארבעים שאלות עם 4-5 מסיחים בכל אחת (אפילו הגעתי למסקנה שהדרך המתאימה לבדוק את זה היא בבינום. בכל זאת, משתנה שמי דיכוטומי. ואז הפסקתי כי התחלתי להפחיד את עצמי).

יום שלישי, 2 ביולי 2013

הו, שלום

אני שקועה עמוק כל כך במבחנים, עצוב לי לחשוב שרק אחד בעצם מאחורי. השבוע וחצי הקרובים יביאו עמם עוד שלושה מבחנים (אחד מהם בסטטיסטיקה, השד האיום והנורא), ובכך אגיע בעצם למחציתה של תקופת הבחינות.

בינתיים אני לא עושה הרבה. לומדת, יוצאת מדעתי, אוכלת שטויות (משתדלת מאוד שלא, אבל זה קשה כשלכודים כל היום בבית. אגב, החלטתי שאחרי כל מבחן אלך לחדר כושר, כדי לצאת קצת מהפדלאיות), ומדי פעם נכנסת לאתרים מטופשים לחלוטין (מאקו. בחיי. אני קוראת מלא-מלא במאקו. וגם עשיתי לייק לשתי קבוצות פייסבוק גאוניות - זו וזו). 

במסגרת האתרים הטיפשיים שאני שורצת בהן בזמן פציעות, אני (כמובן) נכנסת ל-ASOS. נתקלתי שם בחולצה שממש שבתה את לבי, אבל הרגישה לי מוגזמת במחיר. בזמן שהתלבטתי היא אזלה במידה שלי, ואני שוקלת ברצינות לקנות את אותה חולצה מקולקציית ההריוניות שלהן (במידה הכי קטנה, מן הסתם. והסירו כל דאגה מלבכן - אני הכי לא בהיריון בארץ). היא אפילו יותר זולה בגרסת ההיריון. מה דעתכן? http://www.asos.com/ASOS-Maternity/ASOS-Maternity-T-Shirt-With-David-Bowie-Print/Prod/pgeproduct.aspx?iid=2909356&SearchQuery=Bowie&sh=0&pge=0&pgesize=36&sort=-1&clr=Black

אה, וחוץ מזה אני גם קוראת מלא בשעות שבהן מאוחר מדי ללמוד. לא ספרים חדשים, כי אין לי מקום בבית לכאלו ואני מתעצלת להשאיל מהספריה, אבל אני מהטיפוסים שקוראים עשרות פעמים את הספרים האהובים עליהם. בינתיים עברו מתחת ידיי (בפעם המי-יודע-כמה) "בזעיר אנפין" של ירמי פינקוס (כשסיפרתי לחבר שלי על הספר הזה, וכמה הוא מצחיק ומוצלח, התגובה הראשונית שלו הייתה "האא!! קוראים לו פינקוס!!". לקח לו כמה דקות להשתחרר מזה), "הטירה הנעה" של דיאנה ווין ג'ונס (כן, זה ראסמית ספר ילדים. אבל הוא נהדר) והתפסן בשדה השיפון, שתמיד גורם לי לבכות.

אגב, תוך כדי קריאה כמובן שלא הפסקתי לעשות ניתוח אישיותי להולדן קולפילד, וגם תהיתי אם דיאנה ווין ג'ונס (שסבלה מהורים מזניחים מאוד) פיתחה התקשרות נמנעת ואם זה משפיע על סגנון הכתיבה שלה. אני קלישאה של סטודנטית לפסיכולוגיה בכל רמ"ח איבריי.

עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...