יום ראשון, 19 במאי 2013

יום בחיי (בתמונות)

מאז שהארץ הטילו את חומת התשלום שלהם, גיליתי את העולם המופלא של מדור הבלוגים של האתר (שנותר פתוח גם לפשוטי העם נטולי המנוי). טוב, אולי לא כזה מופלא, אבל יש שם כמה שדי שווה לעקוב אחריהם.

במיוחד אני אוהבת את הבלוג של סיון קלינגבייל, שבו היא מארחת מדי יום אדם אחר, שמתעד בתמונות יממה אחת בחייו. מצד אחד, זה אולי מציצני. מצד שני, זה ממש לא האח הגדול. להיפך - זה מרגיש לי כמו אחד המקומות הבודדים ברשת שדי חופשי מאינטרסים ופרובוקציות צהובות. סתם אנשים רגילים מתעדים את עצמם. מפתיע עד כמה שזה יכול לעניין. מרגיש קצת כמו ללכת עם ההורים לעבודה.

בשבוע שעבר חשבתי על זה, והחלטתי שחבר שלי הוא חומר אנושי מצוין לבלוג ההוא. הוא פשוט עושה המון דברים - לומד, עובד, מנגן במלאנתלפים הרכבים. באותה נשימה הגעתי למסקנה שאני כנראה לא חומר מתאים ל"יום בחיי" - עד כמה אפשר לתעד יום של אוניברסיטה-חדר כושר-קריאת מאמרים-הכנת שיעורים? הטוקבקיסטים היו קוטלים אותי וקוראים לי פרזיטית :P

ולכן, החלטתי לעשות לעצמי פרויקט שכזה כאן, במגרש הביתי שלי. אמנם נגמרה לי הסוללה באמצע היום, אבל זה מה שהספקתי:

בוקר. כוס קפה ראשונה, או שנייה.
ברקע: מחשבון, יומן, מחורר וסטטיסטיקות קוראים של הבלוג

אני עוד לא סגורה על טיב מזג האוויר העונה, ונראה גם שהוא עצמו לא.
מה שכן, הטלפון שלי עדיין משוכנע שאני מטיילת לי ברחבי נורבגיה וזו ברירת המחדל שלו

אמנם אני לא גרה בכרם התימנים, אבל התחזית שם מהימנה מספיק בשבילי
(ובטח יותר משקפת ממזג האוויר באוסלו)

חדי העין בטח שמו לב לשעה המפנקת שבה התעוררתי. גילוי נאות: עשיתי בשבוע שעבר מעשה שלא ייעשה, והברזתי מההרצאה הראשונה מסיבות השמורות במערכת. בדרך כלל אני מתעוררת ברבע לשבע.

החלטות חשובות על הבוקר: גופיה לבנה עם פסים, או חולצה שחורה?
בסוף בחרתי בשחורה, בזמן האחרון יותר נוח לי בשחורים (אולי זו סוג של הזדהות עם לפיד)

כשיש זמן בבוקר ואין לחץ להגיע עד שמונה להרצאה,
אפשר ללכת לתחנה קצת יותר רחוקה וליהנות משלט התחבור"צ. ומהגרפיטי החינני שלו

יש! הספקתי את 289 האגדי והמהיר!
עכשיו אני רק צריכה למצוא מה לעשות עם עצמי בכל הזמן הרב שיהיה לי עד לתחילת ההרצאה

תמיד מקסים אותי שיש גשר בתוך האוניברסיטה.
בכלל, יש לי חולשה לגשרים ולמבני בטון ברוטליסטיים

וואו, השעה כבר 15:00 ואני כבר על 274 בדרך לעבודה.
גם פה ממש ריק. החיים שלי דבש

מבט מהדרך אל שדרת המגדלים שפותחת את הכניסה אל מרכז תל אביב.
נראה כאילו רגע אחד הם לא היו שם, ובן לילה הם צצו כמו פטריות

ופה, פחות או יותר, נגמרה לי הסוללה. תצטרכו להאמין לי שהיום ההוא נגמר בחצות ולא בשלוש ומשהו בצהריים. יצא קצת לא מעניין, הא? מזל שאני לא מככבת באף כתבה בהארץ :)

2 comments:

Standing Ovation אמר/ה...

אני חושבת שיצא אחלה פוסט!

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

תודה :-) קצת מוזר בעיני הקונספט המצולם, האמת. אני בדרך כלל מרגישה שיש לי המון מה להגיד ופחות מה להראות.

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...