חפש בבלוג זה

יום חמישי, 18 באפריל 2013

טופ אוף דה טופס

אין לי זמן לכתוב כמו שהייתי רוצה, אבל האירוע הזה חייב אותי להקדיש לבלוג כמה מילים ודקות. מדובר בשורת החיפוש ההזויה ביותר, כנראה, שהובילה לכאן גולשים:

לחצו עליי והתכוננו להפתעה

יום רביעי, 10 באפריל 2013

ריקוד מלוכלך

שיעור זומבה. בהתחלה, את מרגישה כמו בסרט שצוחק על האייטיז, באיזו סצנה על שיגעון הכושר של העשור ההוא בכיכובן של אינספור בחורות ונשים בטווח גילאים רחב, לבושות בגדי ניאון.


אחר כך, את חושבת לעצמך שזה מזכיר יותר את הסצנה ההיא בהתחלה של ריקוד מושחת, עם כל הקשישים היהודים שמנסים ללמוד ריקודים לטיניים ונראים בעיקר, טוב, כמו קשישים יהודים שמנסים לרקוד ריקודים לטיניים (נורא רציתי לשים פה את הסצנה הזאת, אבל לא מצאתי אותה ביוטיוב, אז תנסו לדלות אותה ממעמקי הזיכרון).

ואז תופסת את תשומת לבך המוזיקה המגוחכת, ואת בזה לה ולכל הבנות שמתחילות לקפצץ בהתלהבות. הן בטוח לא יודעות לזהות שירים של AC/DC לפי האינטרו. אבל ההתנשאות הזאת היא סתם מנגנון הגנה (הופה, שיעור תיאוריות אישיות מתחיל להשתלם) מפני האמת המחרידה: את לא באמת מסוגלת לזוז כמותן. לפחות לא עכשיו.

את מכירה בקיומו של מנגנון ההגנה ומצטערת לרגע שאת לא זורמת, אלא סתם כזאת פוצה עם מקל בתחת שחייבת להתפלצן ולאהוב רק גלאם-משנת-72'. במקביל את חושבת לעצמך שהלוואי-הלוואי-הלוואי שאף אחת שאת מכירה נמצאת פה.

-- רגע, הבחורה הזאת בשורה לפני, עם הגופיה הוורודה והטייץ השחור (שחור+צבע עז. עבירה אופנתית חמורה ע"פ חוקי טריני וסוזנה, אבל מי אני שאדבר, אני לבושה יותר מגוחך ממנה) מוכרת לי מקורס ראשג"דים/הייתה עם חברה שלי בדרומאמריקה/הבת של חברים של ההורים שלי. נראה לי שגם אני מוכרת לה. הו לא. --

ובחזרה למראה. את מבינה שאי אפשר לדחות את זה יותר ואת באמת-באמת-באמת חייבת להסתפר. השיער שלך לא מצליח להיאסף כמו שצריך ובטח שלא להתפזר בצורה ייצוגית. כולן פה מנפנפות בזנבות סוס גולשים, ולך יש דבלול על הראש. היי, לפחות את לא נראית כמו ההיא בשורה הראשונה (תאומתה הזהה של שלי יחימוביץ', אבל עם חולצת בטן).

המדריכה מפצירה בכן לנענע, ואת מציצה בזווית העין אל האישה בת ה-60 שעומדת לצדך. היא לא מנענעת. גם את לא. האם זה אומר שאת בת שישים בנשמתך?

אגב המדריכה, היא מהממת. קצת פוזלת, אבל באופן פיקסי-שדוני כזה. את לא מצליחה להבין למה כלכך קשה לך לחקות את הצעדים שלה ואיך את נעה בכזה חוסר חינניות בולט. הרי רקדת כך-וכך שנים בבצפר, מה - הכל אבוד?

טוב, השתכנעת. גם את מנענעת. בכל זאת, צריך לשרוף את 600 הקלוריות שאומרים ששורפים כאן. וזה גם משחרר אנדורפינים. בסך הכל כיף כאן (אבל את עדיין מקווה שאין פה אף אחת שאת מכירה).

יום ראשון, 7 באפריל 2013

הוקלד ביום זיכרון

רציתי לכתוב משהו על בלוז ימי הזיכרון, ואולי גם על אמנון דנקנר, אבל אני משאירה לעצמי כאן תזכורת קטנה ודוחה את זה למחר כך.

מהישגי השבוע שעבר עליי:
1. עשיתי חור שלישי באוזן. בגיל די מבוגר ביחס לתדמית הרוקנרול שיש לי לגבי עצמי. מצד שני, לחברה הכי פקאצה שלי (היא אהובה עליי מאוד, אבל היא גם פקאצה) יש הליקס - אז אולי בין קשיחות לחירורים מתקיים דווקא יחס הפוך.

2. החלפתי משקפיים. החדשים עוד לא הגיעו, אבל אני מבטיחה לעצמי שאלך איתם באמת ולא רק בלית ברירה. הם פלסטיקיים, אבל לא עבים נורא, והם הרבה יותר רוקנרול (עד כמה שמשקפיים יכולים להיות רוקנרול, ויסלחו לי אלוויס קוסטלו ובאדי הולי) ממשקפי היכנע המתכתיים שרוכבים על אפי כרגע.

3. הכנתי אוכל נורא טעים מתוך שני בלוגי הבישול הכי-הכי-הכי בעיניי (בצק אלים ודברים בעלמה): עוף בקשיו בלי קשיו ועוגת שזיפים ופירורים, שהפכה אצלי לעוגת תותים. תמיד כשאני מכינה בעצמי משהו בשרי אני נורא מרוצה מעצמי, ויסלחו לי כל המטבענים החדשים (היי, אני אכלתי טחינה גולמית בכפית כשאתם הייתם בשא"ש!). עד לא מזמן הייתי נורא נגעלת מההתעסקות בבשר נא, ועכשיו היכולת להפיק מזה אוכל מוצלח ממלאת אותי בסיפוק.

4. שמעתי בלי הפסקה, פחות או יותר, את קאשמיר של לד זפלין. לא יודעת מה נפל עליי, אבל בכל פעם שהתחלתי לשמוע שיר אחר חשבתי לעצמי "היי, בעצם הרבה יותר בא לי לשמוע את קאשמיר. אז מה אם זה שמונה ומשהו דקות?!"

נראה לי שזה גם הולך להיות צלצול הטלפון הבא שלי. כלומר, רק הקטע מ-5.13

5. החלטתי להסתפר שוב, והפעם בא לי להחליף ספר. קיבלתי המלצה על ויטוריו דוד, אבל מתחקיר מעמיק שערכתי (AKA - חיטוט קפדני בעמוד הפייסבוק שלו) נראה לי שהוא מומחה בעיקר בתספורות של תל אביביות, שזה אומר כרוביות א-סימטריות עם פוני קצר. מה שכן, הבנתי שהוא לא משתמש בשלל חומרי עיצוב וזה מוצא חן בעיניי (אני יודעת שגם מספרת תומר רשף לא, שמעתי עליהם, אבל לא בא לי ללכת לשם).

יום רביעי, 3 באפריל 2013

stardust

זוכרים את התסביכים שלי? (לא הולכת עם טייץ, לא עם משקפיים בפומבי ולא עם נעליים שטוחות), אז זהו - שהיום מדדתי טייץ עם כוכבים.

לרגע הרגשתי כמו פרדי מרקורי, האיש והטייצים בשחור-לבן (מינוס השערות על החזה)

אבל אז המוזיקה שהייתה לי בראש התפיידה, חלצתי את נעלי גבוהות הסוליה, חזרתי לגובהי האמיתי והבנתי - למרבה הצער - שכוכבים זה קצת משמין :(

עם זאת ולמרות הכל, דווקא קניתי טייץ אחר (לחדר כושר, אין לי כוונות להתרוצץ איתו בחוצות) וקלטתי שאני נראית איתו בסדר. אלו לא הרגליים הארוכות בעולם וגם לא הכי רזות בעיר, אבל הן לא תפלצתיות כמו שאני מדמיינת לפעמים (או שאולי המראות בקניון רמת אביב מרזות? אני מקווה שלא).

כשהייתי קטנה נהגתי להשתמש במונח גש"ר (ראשי תיבות של "גוש שומן רוטט") כדי לתאר את הירכיים שלי. בצחוק, כמובן, אבל עם גרעין של חשש אמיתי לגמרי. נראה לי שסוף סוף הוצאתי את המוח שלי לחופשי מהשטויות האלו.

יום שלישי, 2 באפריל 2013

קצר ותמציתי

אני משקפופרית כבר שנים. מכתה ב', ליתר דיוק. זה מתיישב מצוין עם התדמית החנונית שלי, שמלווה אותי (בהתאמה מופלאה) בערך מכתה ב'.

ב-16 השנים שחלפו מאז החלפתי שלושה זוגות משקפיים. זה קצת? פתאום זה נשמע לי נורא מעט. החלתי באליפטיים ילדותיים וזהובים, המשכתי בזוג פלסטיקי מלבני בכחול כהה, אי שם בשלהי היסודי, כשרציתי להיות מגניבה-אך-רצינית, ובצבא קניתי בהתקף קניות אימפולסיבי (שמזל שקרה. הכחולים האלו היו איומים. איזו חיילת הולכת עם משקפיים מכתה ו'?) זוג מתכתי בשחור לבן, שמלווה אותי עד היום.

בשנה האחרונה קצת נמאס לי ממנו, ובהתאמה מופלאה (ושנייה בפוסט זה), הם התעקמו לי באופן איום בחודשים האחרונים. זה לא נורא, אני בדרך כלל עם עדשות, אבל זה די מעצבן. אני מרגישה כמו קופיקו שהתחפש למגדת עתידות (עם משקפיים עקומים ושבורים, כמובן).

פתאום מצאתי את עצמי חסרת מושג איפה כדאי לקנות משקפיים. שווה לקנות ברשתות הגדולות סטייל הלפרין ואופטיקנה, או שלחנויות הקטנות יש באמת דברים יותר שווים להציע? ובכלל - כמה עולים היום משקפיים לבחורה עם קוצר ראייה ברמה סבירה?

יום שני, 1 באפריל 2013

love will keep us together

בלוגים הם, ממה שאני מבינה, כבר לא מה שהיו פעם. ייתכן שאני לא רלוונטית, אבל מתחשק לי לנסות שוב. לא כתבתי כאן מלא מלא זמן ומרגיש לי קצת מאולץ להפציע ככה, אבל הבלוג הרי כבר קיים, מה אכפת לי לתת לו איזה כדור הצלה.

חוץ מזה: סיימתי את כל השיעורים לחופש (דמיינו סמיילי חנון), קמתי היום מאוחר (אז אני לא עייפה), הבית נקי, אין כמעט כלים בכיור ונמאס לי לסנן את תגובות הספאם המטומטמות שמגיעות לכאן בימי שביתה. בקיצור, נגמרו לי התירוצים ל"למה לא לכתוב".
------------------------
לפני כמה ימים עלה לי לראש רעיון גאוני כל כך, שמעורר אצלי צורך להעלות אותו על הכתב. בתקופה האחרונה מספר חברות שלי נדבקו במריטונימיס פיברוזיס, או בעברית צחה - קדחת חתונות. רק עכשיו חזרתי מקפה עם המריטונימית המובילה, שתיארה לי בפרוטרוט את טבעת האירוסין (מה?.. ממתי יש דבר כזה אירוסים? זה לא רק של דוסים\גיבורות של ג'יין אוסטין?) שבה היא מעוניינת, הבהירה לי שחבר שלה כבר מודע לעניין והרגיעה אותי בכך שהבטיחה שהצעת הנישואים תתרחש בגבולות הארץ, כי הם ממש זוג פטריוטי (בשלב הזה כבר לא ידעתי איך להגיב, אז התעמקתי בלימונית ולואיזה שלי).

בפגישת הבנות שבה נכחתי לפני אי-אלו חודשים חתונות היו נושא השיחה המוביל. כל מיני וייבערס כבודות בנות 23 ערכו לי חקירה צולבת בעניין ועשו לי חשק לפרוץ באיזו הכרזה פרובוקטיבית (יציאה פיקטיבית מהארון, הצטרפות לכת ביגמיסטית, משהו בסגנון הזה). השיא היה בליל הסדר, כשבת דודתי (המתוקה, באמת) בת השבע תחקרה אותי למה אני וחברשלי לא מתחתנים ומתי כבר בכלל יהיה לי תינוק.

ואז נפל לי האסימון. בנות לא לחוצות על חתונות (שלהן, או של חברות) בגלל הרצון להתמסד. בטח שלא בגלל עקרונות רומנטיים נעלים. בנות פשוט מתות על הקונספט של מסיבה עם שירי פופ מהניינטיז, הרבה אלכוהול בחינם (עזבו את הצ'ק כרגע) ובעיקר - ההזדמנות להתלבש ממש-ממש-ממש פוש ולבחון באובססיביות מה לבשו בחורות אחרות. בוקר טוב אליהו, איך לא עלית על זה ב-23.5 השנים האחרונות? 

אז החלטתי - אם אפול קורבן לעוד הרבה הצקות כאלו, אני פשוט אארגן מסיבה עם כל הסממנים שלעיל - בר קוקטיילים עשיר, פסקול שיכלול את זה, וגם את זה, ודרס קוד מחמיר. זה ירגיע את כולן ויאפשר לחברותיי להרחיב קצת את אופקיהן ולדבר גם על נושאים אחרים במפגשים חברתיים.
--------------------
אגב כותרת הפוסט והשיר ששמתי כאן בלינק - ראיתי לא מזמן את "בננות" של איתן פוקס (שהשיר הנ"ל פותח אותו וגם מככב בקדימון שלו) ומה זה נהניתי. זה לא סרט גדול, גם לא רציני, אבל לומר שהוא כיפי לאללה זו האמא של האנדרסטיימנטס. הוא כיפי כמו קרטיב לימון באמצע יוני.

בכלל, חוץ מחיבה מעיקה לריטה יש לאיתן פוקס כשרון ליצור פסקולים מאוד מוצלחים לסרטים שלו. הם פשוט מעבירים אווירה בצורה מאוד מדויקת. בשבוע שחלף מאז שראיתי את הסרט לא הפסקתי לשמוע להיטי סבנטיז ונהניתי מכל רגע.

עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...