חפש בבלוג זה

יום חמישי, 28 בפברואר 2013

שום דבר לא באמת משתנה

חבר שלי טס לחו"ל לכמה ימים, ואני מרגישה (בחיי!) קצת בודדה לבד בבית. אז כמנגנון הגנה, הייתי סופר-יעילה אתמול והעסקתי את עצמי בהכנת אוכל, קיפול כביסה, הכנת שיעורים וקריאת מאמרים עד זוב דם. מאחר ואני לא בלבוסטע מטבעי, אני חייבת מוזיקה כדי לרכך את רוע הגזירה כשאני עושה עבודות בית. יצא שהתחשק לי נורא אתמול לשמוע את המאמאס אנד דה פאפאס, אבל לא מצאתי את האלבום שהיה אמור להיות לי על המחשב ואת האייפוד לא התחשק לי לשלוף. אנד אוף סטורי - נפלתי ליוטיוב, על שלל פרסומותיו.

ואז שמתי לב לקליפ הזה (איך אני אוהבת קליפים מפעם!). הוא נולד אמנם ב-66' והתמונה הזאת נראית מטושטשת וארכאית, אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם. ממש הופתעתי לגלות בו לא מעט פרטים שמגיחים גם היום במסווה של טרנדים חדשים.


פתחתם? שמעתם? צפיתם? (כדאי לכם! זה שיר ממש יפה). מכאן מתחיל משחק הניחושים וההומאז'ים הגדול - מה קורה בקליפ ומה זה מזכיר לי ב-2013.

דני דוהרטי וג'ון פיליפס - שני היפסטרים משופמים למהדרין:
 


מישל פיליפס - רק לי היא ממש הזכירה כאן את הבלוגרית רומי נילי מ-FASHION TOAST?
אגב רומי נילי - כשחיפשתי עכשיו תמונה שלה ובררתי אחת מתוך האלפים שקיימות, שמתי לב שיש לה יציבה ממש מחורבנת. היא עומדת על העוקם עם כתפיים מכווצות ומשוכות מעלה - נגד כל מה שאומרים ביוגה מתחילים\פילאטיס במתנ"ס\מדרגה-הדור-הבא. היא לא אמורה להיות דוגמנית?

השיער של מישל צבוע כאן באומברה, ממש כזה:

חוץ מזה, כל עניין ההתחרעות על החנות שבקליפ קצת מזכיר לי את הקליפ של קרייזי, לא ככה?

אני לא טיפשה ומודעת לקיומם של קאמבקים והחייאת טרנדים (כבר בא לי להקיא מרוב כתבות על שחור-לבן, מוד'ס וטוויגי), אבל פשוט הופתעתי לראות שאפילו הפרטים הכי קטנים ושוליים חוזרים בסופו של דבר. מה עושים חזאי הטרנדים האלו? יושבים וצופים בקליפים מפעם?
--------------

הדבר היחיד בקליפ שברור לי שלא שרד את מבחן הזמן הוא מאמא קס. זו לא בדיחה מקאברית מז'אנר "נחנקה מסנדוויץ'" (אגדה אורבנית, אגב), פשוט קשה לי מאוד להאמין שהיום היו נותנים לבחורה גדולה כמותה להיות גם במשבצת הבחורה המצחיקה. היא הייתה פוצחת בדיאטה, או מלוהקת למשבצת הדיווה הנוגה - ע"ע אדל (וגם אליסון מויה, כך וכך שנים לפני אדל ואחרי קס).

יום שבת, 23 בפברואר 2013

end of an era

תקופת המבחנים כמובן. היא הגיעה לסופה ומחר אני חוזרת, די בעצב, לעבודה. לא זוכרת בכלל איך עושים את זה, ובסידור המשמרות רשומים כלמיני אנשים שמעולם לא חזיתי בזיו פניהם.

עם סופה של תקופת המבחנים נפלה עליי תשישות רצינית, מלווה בקצת צינון, אבל בעיקר תחושת ריקנות. אין לי מושג מה לעשות עם עצמי ואני מרגישה קצת מדוכדכת. לא מצליחה להתרכז בספרים, לא מצליחה לכתוב כמו שצריך (נראה לי שבזבזתי את כל יכולות הכתיבה והעריכה שלי על סיכומי העל שהכנתי בחודש האחרון) ומרגישה קצת נכה חברתית.

העובדה שלא התחפשתי לשום מקום ורק בהיתי בתמונות אחרים מחופשים בכלמיני רשתות חברתיות די תרמה לתחושה הזאת.

אז עכשיו אני ממקסמת אותה - יושבת לבד בבית, שומעת שירי אייטיז קיטשיים (מ-8TRACKS כמובן. מצאתי שם פלייליסט אגדית - http://8tracks.com/_227/new-wave-80s) ומתגעגעת קצת להיות תיכוניסטית שגרה אצל אבא ואמא.

מה שכן, עם כל תועפות הקיטש שבעולם, אי אפשר באמת להיות מדוכדכים כשרואים קליפים מפגרים ומלאי פאתוס כמו זה:

** הרגע החמוד של החג: דיזנגוף סנטר, רביעי בערב, חנות פריקים בצד האפל של הסנטר. בחור צרפתי לא צעיר מציק למוכרת בניסיון לאתר אביזרים שמתאימים ל"תחפושת של בילי איידול" (עכשיו תגידו את זה במבטא צרפתי).




יום ראשון, 17 בפברואר 2013

שיר לתחילת השבוע

אפשר להתגעגע לסקנדינביה, צריך לטעון את עצמי באנרגיות לקראת המבחן האחרון.
הנה הפתרון לשני הדברים הללו, עטוף בעטיפת סוף-ניינטיז מטאלית:


(קיבלתי 95 ו-96 בשני מבחנים ראשונים! אבל את התוצאות של סטטיסטיקה טרם קיבלתי, ורק המחשבה עליהן מרעידה לי את הפופיק)

יום רביעי, 13 בפברואר 2013

אדום בקצוות

בפורים של כתה י' או י"א התחפשתי לדורותי. זה היה מאוד מוצלח, אחותי הקטנה אפילו התקשרה אלי לא מזמן בניסיון לשחזר את התחפושת בעצמה.

השנה מן הסתם לא אמחזר את התחפושת בעצמי. מה שכן, יש לי נעליים אדומות חדשות שקניתי אחרי המבחן של אתמול.


קצת ילדותיות, אבל יש להן בדיוק את העקב שאני אוהבת והצבע ממש מרענן תלבושת אפורה-שחורה-קודרת. הן גם היו בסייל (ובטח יתפרקו בחורף הבא. פה זה לא קלארקס).

* FUN FACT - הנעליים של דורותי בסיפור המקורי בכלל כסופות. ההפקה של הסרט שינתה את הצבע לאדום, מתוך מחשבה שהן יבלטו יותר ככה. תכל'ס - צדקו (ובכלל, מטאלי זה טרנד חולף ואדום זה קלאסי). ובכל זאת, בתור ילדה קטנה שבלעה את הספר בשקיקה אי-שם בגיל שש, ממש התעצבנתי כשיצא המחזמר עם מיכל ינאי וכולם לא הפסיקו לקשקש על הנעליים האדומות.

** FUN FACT 2 - לספר "הקוסם מארץ עוץ" יש עוד המון המשכים. יותר מעשרה. זה היה מין "ג'ינג'י" של האמריקאים בתחילת המאה ה-20, לימן פרנק באום כבר לא רצה לכתוב עוד המשכים אבל נאלץ - בגלל הכסף. אגב, באחד מהם יש ילד שהופך לנסיכה. מאוד מהפכני לזמנו ובכלל.

(זה ו-california dreaming היו השירים האהובים עליי ביותר כשהייתי קטנה)

********************
לא קשור בכלל, אבל אני נורא משועממת בתקופת הלימודים הזאת.
שני דברים שקצת עוזרים:
הבלוג החדש של שלי גרוס, שהוא מצוין בעיני.
בלוג חדש שמצאתי, של אליען לזובסקי (זוכרים? החברה הכי טובה, לפחות פעם, של דנה ספקטור וכותבת בעצמה)
בכל פעם שאני נתקלת במשהו שכתוב טוב ושיש לו המשך, זה משמח אותי.

*******************
אגב לימודים, בכל פעם שאני יוצאת ממבחן אני לא מסוגלת לאכול כלום. כמה שעות אחר כך, יש לי קרייב מטורף לסנדביץ' סלמון של פרש-קיטצ'ן במתחם בזל.
בכלל, מתעוררים אצלי חשקי אוכל כמו של אישה בהיריון (כמעט). אתמול לפני השינה עשיתי רשימה:
- הסנדביץ' המדובר
- מרק תאילנדי של ג'ירף
שוקולד מריר ממש
- וגם לנסות כזה עם מנטה
- תפוח שווה! (מה זה שווה בעיני? גולדן דלישס ענק ועסיסי). כמה זמן לא אכלתי כזה. הם כל כך יקרים עכשיו ואני מסתפקת בתפוזים ובננות.

****************************
כמובן שלצורך הפגת השעמום הלימודי (וגם סתם מפאת הגילטי פלז'ריות), קראתי בשקיקה את ביקורות האופנה מכל האירועים הגדולים שקרו השבוע - גראמיז, באפט"א, קסטרו (טוב נו).
כמו מרבית הביקורות, גם אני חושבת שהשמלה של ג'יי לו לא הייתה יפה. אני שונאת א-סימטריות ושונאת טשטוש מותניים (עוד אצלה? באמת!). א-ב-ל, כשקראתי טוקבק שאומר משהו כמו "נמאס כבר מהשמלות האלה, מה זה הרגל השמנה הזאת שמציצה", ממש נחרדתי. זאת רגל שמנה? אז מה אני? הר-אדם?


לא פחות נחרדתי כשראיתי את התמונה הזאת, של דנה פרימן בתצוגה של קסטרו:
מדובר בבחורה חד מימדית (גם ויזואלית, ואולי גם מנטלית..). איך אפשר בכלל להחיל עליה ביקורת אופנה? זה לא לגיטימי. בהתחשב בקוטר הרגליים שלה, אולי היא כתבה את הטוקבק על ג'ני.

יום שני, 11 בפברואר 2013

תרגיעי

לא משנה עד כמה היום שלי גדוש, אני חייבת לפתוח אותו בשעה של בהייה במחשב. טוב, בהייה אקטיבית. זה לא יעיל בעליל, עדיף לבחור מה ללבוש בזמן הזה ואפילו להספיק להתאפר, אבל אני מרגישה שככה אני מחממת מנועים - שותה קפה, אוכלת תפוז, ופותחת אינספור טאבים בגוגל-כרום.

זה קצת גרגרני, לפתוח את הכל בבת אחת, אבל ככה אני מתחילה את הבוקר. בודקת מה חדש בפייסבוק (כלום) או בבלוגים האהובים עליי וקוראת חדשות חשובות כמו הפגישה הצפויה של נתניהו ובנט, הג'וינט של לפיד, איזו מסעדה חדשה (שלא אלך אליה) נפתחה ומיהם בלוגרי האופנה המובילים בעולם (כאילו שלא ידעתי).

עכשיו אפשר להמשיך -
(את הביצוע הזה גיליתי אתמול דרך 8tracks וממש נהניתי ללמוד לצליליו על האמנה החברתית של רוסו)

יום ראשון, 10 בפברואר 2013

אינסטנט קארמה

בדרך כלל אני מאלה שחייבים שקט כדי ללמוד, אבל בימים האחרונים כבר התחרפנתי מרוב שקט.
ואז נתקלתי בפייסבוק בהמלצה לאתר הזה, שבונה פלייליסט לפי קטגוריות שאתם מגדירים.
השילובים שלי כרגע - צ'יל+סטאדי+אינסטרומנטל/קלאסיקל. זה עובד מצוין גם בסמארטפון, הממשק מתאים ממש.

זאת למשל פלייליסט ממש כיפית - http://8tracks.com/beatsbybecca/no-words-part-deux
אמנם עיבודים אינסטרומנטליים לשירים מוכרים יכולים ליפול למלכודת מוזיקת המעליות, אבל מבחינתי זה עובד יופי ולא מעליתי במיוחד.

וסתם למצברוח טוב, לפני שאני מסיימת את הפסקת הצהריים שלי וחוזרת למקיאוולי (שאם יש דבר שהוא מצטיין בו, זה העכרת המצברוח) -

יום רביעי, 6 בפברואר 2013

קפה ומחיקות

8 שעות אחרי סופו של מבחן מייגע בסטטיסטיקה, הדבר ההגיוני לעשות הוא לשתות קפה כשטבלת Z (לא יודעים מה זה? לא נורא בכלל. אלא אם ניגשתם איתי למבחן) משמשת בתפקיד המכובד של התחתית.


ואז, כמובן, להתחיל ללמוד למבחן הבא. מזל שהוא קל ושיש לי בו מגן מפנק, אחרת הייתי קצת יוצאת מדעתי.

אגב לימודים - היום גיליתי שמישהי שלומדת איתי בחוג השני (שאינו פסיכולוגיה) ושאני די מיודדת איתה, גדולה ממני בשלוש שנים. זה היה לי קצת מוזר לשנייה, ותהיתי אם הפרשי הגילאים מפריעים לה והיא מרגישה מוקפת בצוציקים (או לפחות צוציקית אחת - moi). אני יודעת שעם הגיל ההבדלים מתגמדים, ולראיה - אני מנהלת שיחות טלפון ארוכות עם אחותי הצעירה ממני ב-10 שנים, אבל עדיין מרגישה פתאום כאילו נדחפתי למגרש של הגדולים.

------------------------

חוזרת לדוש בנושא פורים, ויש לי סיבות טובות - מסתבר שהפוסטים שלי על ולקראת פורים לאורך השנים מניבים מספר יפה של כניסות. לא מעט אנשים מגיעים לכאן בחיפוש אחר "תחפושת של דיוויד בואי", "התחפושת הכי יפה בעולם" (תודה, לא הייתם צריכים) או "תחפושות לזוגות". אז מי אני שאשבור מסורת? חוכמת ההמונים חזקה ממני.

כזכור (או שלא?), הפצעתי עם הרעיון העאלק-גאוני להתחפש לאידי סדג'וויק. בעקבות המיני-פוסט אתמול, עלו כאן שתי שאלות מעניינות שראויות לפיתוח.

דבר ראשון - זה לא טרנדי מדי? אני חוששת שכן. מצד אחד, יש בקונספט התחפושתי הזה את הדברים שהכי כיפיים לי בתחפושת - גיבור\ת תרבות איקוני\ת עם סקס אפיל מפיל (חה חה) ומראה מזוהה שהפך לסמל מסחרי. מצד שני, פסים-שחור-לבן הפכו למגפה מדבקת ואידי סדג'וויק וונאבי ניבטת אליי ממודעות של קסטרו (מודה - משם עלה לי בכלל הרעיון), מקמפיינים של סנדי בר ובקרוב גם בטח מפניהן המחוצ'קנות של תיכוניסטיות שמסתובבות בסנטר, שיאמצו את הלוק עם אי-אלו התאמות. אז לגבי הסוגיה הזאת אין לי תשובה.

דבר שני - מה בכלל הקטע באיפור שלה, חוץ מאשר הגבות העבותות? לזה דווקא יש לי תשובה. חפרתי קצת בתגובות לפוסט הקודם, אבל זה מקרה קלאסי שבו תמונה שווה הרבה יותר ממילים:

זה כמעט איפור דראג, וזה די מגניב בעיני. ברור שלא ברמה שאאמץ ביום יום (בכלל, מאז שהשתחררתי מהצבא, לפני אי-אלו שנים, אני די ממעטת להתאפר) אלא הרעיון - אישה מתחפשת לגבר שמתחפש לאישה.

יום שלישי, 5 בפברואר 2013

ואז זה הכה בי

תהיתי למה להתחפש, וסוף סוף נפל לי האסימון -

כזאת, אבל עם מכנסיים (טייץ שחורים?)

יש לי הכל, חוץ מפאה בלונדינית ומסיבת פורים ללכת אליה. אני מתה לנסות את האיפור הזה.

יום ראשון, 3 בפברואר 2013

מתקרבנת

פתחתי אינסטגרם. מביך מצדי, אני יודעת. כל החברים שלי מעלים תמונות בורגניות ואני מרגישה בורגנית גם כן וחוששת שזה לא ייגמר טוב.

מצד שני, די מגניב (וטיפשי) לראות שגם זואי דשאנל מכינה בטטות בתנור (או דלעת ערמונים, מה שזה לא יהיה).


תובנה: לימודים מעוררים אצלי חשק לקנות בגדים. עובדה - מאז שהנצה תקופת המבחנים קניתי שמלה ושתי חולצות בסייל בקסטרו. ולמה דווקא בקסטרו? כי יש לי ליד הבית, ובתקופות כאלו אני לא מרחיקה נדוד.

יותר מוצלחת מהשמלות ההן של אפרתה..

היא ארוכה יותר מאחורה, אבל זה לא ניכר בתמונה
עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...