יום ראשון, 26 באוגוסט 2012

שיר לתחילת השבוע

והיום בפינתנו (הלא קבועה, אבל מסתמנת כמשהו שאני נוטה לעשות בדרך כלל בימי ראשון) - קיטש שנזכרים בו (לפחות אני) במשמרות לילה, כשאין איש סביב וברדיו מחיים מחדש כלמיני להיטי ניינטיז נשכחים. אומרים שהניינטיז חוזרות בענק, אז בבקשה:


breaking news

חזרתי מחו"ל (כרתים, היה מהמם) היישר אל ידיעה מרעישה: האם מישהו אי פעם שיער שרוברט דאוני ג'וניור הוא רפובליקני? אני הייתי בשוק כשקראתי את זה.


המקור - כאן: http://www.foxnews.com/slideshow/entertainment/2012/08/25/celebs-left-right-conservative-liberal/?intcmp=features#slide=1 -(אבל אולי בגלל שאלה פוקס ניוז, יש מקום לחשד שהם היטו את התוצאות)

חוץ מרוברט, מצויינים פה עוד כמה כוכבים ודעותיהם הפוליטיות המפתיעות - או שלא (בעד מי הילארי דאף למשל? תודו שהתהייה עוכרת שלווה). כל הניחושים שלי התבררו כנכונים, חוץ מבמקרה שלהלן (וגם קלסי גרמר, אם כי היה לי חשד).

יום רביעי, 15 באוגוסט 2012

בצקי

אתמול הייתי במסיבת בריכה, הפעם הראשונה שבה לבשתי בגד ים בפומבי השנה. אני פחות מתוסבכת ממה שהייתי בעבר, אבל לפעמים נדמה לי שלעולם לא אחוש בנוח בבגד ים. נכון, רוב הבחורות שם היו מלאות ממני, ובכל זאת הרגשתי מעט בצקית ורופסת. גם בגלל עורי הלבן כשלג (שבדרך כלל לא מפריע לי), וגם בגלל שתי הבחורות בעלות הרגליים המושלמות שהיו שם בכל זאת. תמיד - בכל אירוע שהוא - תהיה לפחות בחורה אחת בעלת רגליים ארוכות ומושלמות שתגרום לי לאי אלו רגשי נחיתות. איך לעזאזל יוצאים מזה? כבר עשר שנים אני מנסה ולא מצליחה באמת.

הפעמים היחידות בחיי שחשתי בנוח בבגד ים (או בתחתונים וחזיה) היו בקיץ שביליתי בארה"ב בסוף התיכון - הייתי רזה יחסית לבנות גילי האמריקאיות ונחושה בדעתי לא להשמין משפע הג'אנק פוד שנתקלתי בו. בשלושת החודשים הללו אכלתי בעיקר סלטים וטורטיות, רזיתי ארבעה קילו (בשביל הגובה שלי מדובר בהמון) והלכתי לאינספור פול-פארטיז. בישראל, בינתיים, הייתה מלחמה.

הפעם השנייה הייתה בטירונות. הגעתי לצבא רזה יותר ממה שהייתי אי פעם (אותם ארבעה קילו שנשרו ממני ביבשת המוזהבת), החום הכבד של טירונות יולי והמטבח המצ'וקמק של הבה"ד השירו ממני עוד שלושה קילוגרמים. כשהלכתי להתרחץ במקלחות הצבאיות של מגורי הבנות, הלכתי רק עם חזייה ותחתונים - הרגשתי כל כך רזה, כמו הבנות שתמיד קינאתי בהן.

בשנה הראשונה של השירות הייתי עדיין רזה מאוד. למרות זאת, לא הרגשתי יפה. משום מקום (ובדיעבד - בגלל הלחץ המטורף שהייתי שרויה בו) צצו על פני החצ'קונים שמעולם לא היו לי בתיכון, והרגשתי די נורא עם עצמי. מתישהו במהלך השנה השנייה חזרתי להיות חיילת מן השורה, התחלתי לאכול את ממרח החלבה של חדר האוכל עם מלאן פרוסות לחם - וחזרתי למשקלי המקורי.

כיום אני שוקלת קצת פחות מזה, ונעה בין שביעות רצון לבין דכדוך. אני אוכלת בריא, אבל כבר לא נתונה במשמעת הברזל של סוף התיכון (אז לא אכלתי כמעט לחם). יש סיטואציות שמוציאות אותי מאיזון, כמו מפגש עם אמזונות נורדיות בלונדיניות, חלקות שיער וארוכות רגליים. בנסיעה לברלין, למשל, חשתי לפעמים גוצית ביותר. בעוד כמה שבועות אני נוסעת למעוז הנורדים - נורווגיה. אני מקווה שלא אצא שם מדעתי. נראה לי שאני צריכה לאמץ לעצמי את ג'יי לו כמודל יופי. היא לא נותנת לאף שטות סקנדינבית/קייט מוסית/הירואין שיקית לערער לה את הביטחון העצמי.

בסוף התיכון, בתקופה שממש רזיתי, שמעתי בלי הפסקה את האלבום הזה. זו הייתה הפעם הראשונה שממש נדלקתי על אלבום והבנתי שמוזיקה שווה הרבה יותר מגלידה. אני עדיין חושבת שהוא מצוין.



יום שלישי, 14 באוגוסט 2012

midnight rush

אתמול לא הצלחתי להירדם. התהפכתי במיטה שעתיים - אם לא יותר - והמוח שלי קדח מרעיונות.


חשבתי על המקום שבו אני רוצה לאכול עם חבר שלי ביומולדת (דליקטסן, בהמשך לפוסט הקצרצר הקודם), על המקום אליו אני רוצה להזמין מלאן אנשים ליומולדתי (ואני מתלבטת איך לעזאזל לעשות את זה - יש מלא אנשים שאני רוצה שיבואו, לא בא לי לארח אותם בביתי ואני אף פעם לא יודעת אם זה בסדר לשריין שולחן בבית קפה ל-"20 אנשים... פלוס מינוס, חלק עשו לי מייבי בפייסבוק ואחרים אמרו שיבואו אחרי המשמרת, אז השולחן יתמלא יותר לקראת חצות ויש מצב שנצטרך עוד שולחן").

חוץ מזה, המצאתי רעיון לתבשיל שנראה לי אקזוטי, משביע ובריא במידה (אורז מלא עם גרגירי חומוס ונתחוני עוף, עם חלב קוקוס - כן כן, מצאתי דל שומן - וכוסברה), אבל אצטרך להוציא אותו אל הפועל רק בעוד שבועיים, כי אני טסה ביום א' ואין סיכוי שחבר שלי יאכל משהו עם כוסברה.

וגם - חשבתי על שלוש חולצות שאני רוצה להכין. ללכת לחנות הדפסות וזה, ממש כאילו הייתי בכתה ט' עכשיו. הראשונה - לבנה, עם שרוולים קצרים מקופלים (עם סיכות ביטחון שעוזרות להשאיר אותם במקום) ותמונת שחור לבן של דיוויד בואי מסוף הסבנטיז (אולי עטיפת האלבום של הירוז?), השנייה - שחורה עם ציטוט בלבן מתוך moonage daydream. בהתחלה חשבתי לעשות עם הציטוט מ"צ'יינג'ז" שפותח את "מועדון ארוחת הבוקר", אבל החלטתי להרגיע עם המחווה לסרט. השלישית תהיה גם שחורה, עם תמונה של מארק בולאן מ-TREX. ההשראה: חולצה שאיגי פופ לבש בתמונה מפורסמת במיוחד.



בקיצור, היה לי לילה מאני במיוחד (מלשון מאני-דיפרסיבי, החלק הפעיל). חבל שאין לי איזו מחברת ליד המיטה שאוכל לשטח בה את הגיגי הליליים, אם כי אין לי מושג איך לעשות את זה בלי להעיר את חבר שלי. התוצאה היא שעכשיו אני קצת עייפה ולא בא לעשות שום דבר במיוחד. מזל שאני לא עובדת היום. מצד שני, ימים נטולי עבודה הם תמיד קודש לסידורים.

קצרים 2.0

אולי בגלל יומולדתי הקרב ואולי סתם, מתעורר אצלי בזמן האחרון חשק ליהנות מהחיים באופן מושחת (ולא, הוא לא תמיד קיים. גם עכשיו הוא מתעמת לא מעט עם רגשות אשם). בכל מקרה, אני קורבן של מתקפות יח"צ מוצלחות וממש בא לי לאכול כאן, וגם כאן.

שתי בנות הגיעו היום לעבודה עם שמלות מיני ורודות. אני נוטה להאשים את אמה בנטון, ששבה לחיינו במפתיע ועם מינימום של הכנה מוקדמת.

יום חמישי, 9 באוגוסט 2012

הכי כיף

למדוד שמלה בחנות, לצאת מתא ההלבשה ולשמוע מישהי אומרת למוכרת "איפה יש עוד כאלו?".
בסוף בכלל לא קניתי את השמלה ההיא, אבל זה היה מספק עד מאוד :-)

יום שני, 6 באוגוסט 2012

חשק לחורף

אין לי באמת חשק שיגיע החורף, אבל אחרי שעיינתי בכתבה הזו על "מדריך הטרנדים" לחורף הקרוב, יש לי כבר השראה מה ללבוש (וגם איך להסתרק):


התמונה מכאן: http://thebestfashionblog.com/page/103

התאהבתי במקסי בקיץ הזה ונראה לי שהחורף ימשיך באותו סימן. רק צריך להקפיד לאסוף את שולי החצאית באלגנטיות, כדי שלא תתמלא בבוץ לא אלגנטי בעליל.

מהו סרט הבנות האולטימטיבי?

יש לי אחות קטנה, בתחילתו של גיל ההתבגרות, שצעירה ממני בעשור בדיוק. אני מרגישה הרבה פעמים שאני לא מקדישה לה תשומת לב כמו שהייתי רוצה, ומשתדלת לפצות בשיחות טלפון ארוכות כשיש זמן ובצפייה משותפת בסרטים.

סרטים הם בהחלט הקוואליטי-טיים שלנו. אני לא זוכרת איך זה התחיל בכלל, אבל איכשהו יצא שהיא נורא רוצה לצפות איתי ב"סרטי בנות". אני חושבת שקלולס - כמה קלאסי - היה יריית הפתיחה. היא נהנתה ממנו נורא.

היו כמה סרטים שראיתי איתה שהיא ממש לא סבלה - כאלו שמבחינתי הם קלאסיקות ("יפה בוורוד", "שירת הסירנה" ו"מועדון ארוחת הבוקר" - שתכל'ס שווה בעיקר בגלל הפסקול והציטוט של בואי בהתחלה). בעקבות האכזבה הנוראית שהייתה לה משני הג'ון יוזים הללו, היא החליטה שהיא לא סובלת סרטי אייטיז. כדי לתקן לה את הרושם הזה, צפיתי איתה באחד הסופ"שים האחרונים בריקוד מושחת, וכמובן שהיא נהנתה ביותר.

(היא אולי לא אהבה, אבל כשאני שומעת את השיר על רקע הסצנות הללו משהו זז אצלי בהחלט)


יש סרטי בנות כיפיים שנהניתי לצפות בהם בגיל עשר ואני נהנית עד היום, אבל בעקבות שלל החוויות והדיונים עם אחותי, אני תוהה אם ישנם כאלו שלמרות המעמד האיקוני-תרבותי שזכו לו, פשוט לא עמדו במבחן הזמן ועוד עשור יישכחו לגמרי.

לשם הדוגמה- אחותי ממש נהנתה כשצפינו בגרסה המחודשת של "גאווה ודעה קדומה" (זו עם קיירה נייטלי), ונראה לי שהיא הייתה נהנית גם מצפייה במיני-סדרה המיתולוגית של הבי-בי-סי. אמרו את זה קודם, לפני, אבל ג'יין אוסטן היא כנראה תסריטאית הצ'יק-פליק הטובה בהיסטוריה.

בכל פעם שאני חושבת על זה, מתגבשת אצלי בראש רשימת "סרטי הבנות האולטימטיביים" - כאלו שהייתי מוכנה שיהיו לי על המחשב, כדי לצפות בהם בכל יום מחלה\מצברוח מצ'וקמק:

כרגע ברשימה (הסדר אקראי ולא מהווה דירוג):

  • 10 דברים שאני הכי שונאת אצלך
  • קסם מעשי
  • יומנה של בריג'יט ג'ונס
  • דלתות מסתובבות
  • בתולות הים
  • קלולס
  • ילדות רעות
  • ריקוד מושחת
  • יפה בוורוד
  • מועדון ארוחת הבוקר - אני לא יכולה לשמוע את הסימפל מיינדס בלי להתרגש עד כלות
  • מעודדות צמודות
  • ארוחת בוקר בטיפאני
  • יופי מקומי - drop dead gorgeous (אם כי ממש לא מדובר בסרט בנות קלאסי)
  • אישה יפה - כל כך מהנה, אבל עם רגשות אשם קשים של פמיניסטית מזועזעת
  • גריז
  • חופשיות על הבר - כן, הוא גרוע ועם עלילה קלושה, אבל מושלם כשחולים בבית
שכחתי משהו? אני בטוחה שהרשימה לא שלמה..





יום ראשון, 5 באוגוסט 2012

תנו לי לבדר אתכם

במקום הקדמה: יש לי לעתים נטייה להזדהות באופן מאוד טוטאלי עם אחרים. כמו אמפתיה, אבל מוגזמת. בגן, למשל, נהגתי לבכות כשהגננת צעקה על ילדים אחרים.

אתמול בערב הלכתי למופע הסיום של חבר שסיים את לימודי המשחק שלו בניסן נתיב. המופע לא היה רק שלו, אלא כמקובל - של כל בוגרי המחזור. נהניתי מאוד. צחקתי, החכמתי, התלהבתי (לא מהכל-הכל. היו כמה קטעים שצרמו לי קצת בגלל אובר-אקטינג ו/או דידקטיות יתר) אבל כל הזמן ניסרו לי מחשבות טורדניות בראש: "מה עכשיו? מה הם יעשו? נורא קשה להתפרנס ממשחק בארץ, ובכלל למצוא בזה עבודה. כמה מהם יהפכו למורים למשחק? כמה אני אראה בפוסטרים של הצגות ילדים? מה אחוז בוגרי ניסן נתיב שמשתלבים בתחום לעומת בוגרי בית צבי, או יורם לווינשטיין?" וכך הלאה והלאה.

אין לי תשובות. אני באמת מאחלת לכולם שם בהצלחה (חלק - לפחות אחד שאני יודעת עליו - כבר מצליחים ודי מוכרים) ומזכירה לעצמי שזה מגוחך למלא את ראשי במחשבות המלחיצות שלהם.

***

יומיים לפני כן, בחמישי בערב, הלכתי עם חברה להופעה של שילה פרבר בתיאטרון תמונע. לא משהו שהוא הסגנון שלי בדרך כלל (עיבודים לשירי משוררי כסית), אבל התחשק לי לזרום ולחרוג מהשטאנץ שלי. לפני ההופעה גם גיגלתי את שילה פרבר, והגעתי לבלוג הזה: http://sheilaferber.blogspot.co.il/ (שמתעדכן עדיין בימים אלו ממש). היא כותבת שם על התקופה שבה - אחרי שהוציאה את האלבום הראשון שלה - נאלצה לעבוד כשומרת בחניון.

יכול להיות שאם לא הייתי קוראת את "יומן החניון" של שילה לפני ההופעה לא הייתי שמה לב, אבל בחמישי בערב הבחנתי בהבלחות חוסר ביטחון עצמי ותסכול-מרמור אצלה, והזדהיתי נורא. אמנם לא נאלצתי מעולם לעבוד כשומרת בחניון, אבל זה הזכיר לי את התקופה שהייתה לי אחרי השחרור מהצבא (וגם במהלך השירות), כשלא הפסקתי להשוות את עצמי לחבר'ה ששירתו איתי ולהרגיש שאני לא מספיק טובה.

מעניין ממה שילה פרבר מתפרנסת עכשיו. התחשק לי קצת לשאול אותה על התקופה הזו של החניון, אבל הרגשתי שזה אישי מדי (למרות שמדובר ביומן שמתפרסם ברשת), וששאלה כזו יכולה לסדוק את שריון הביטחון העצמי שהיא השתדלה לעטות על הבמה.

***



אני זוכרת שקראתי פעם ראיון עם רובי וויליאמס, שסיפר על סיבוב הופעות טראומטי במיוחד בארה"ב. בבריטניה הוא היה אז כבר כוכב ענק, אבל ברוב המקומות שהוא הופיע לא זיהו אותו ושאלו אותו שוב ושוב איך זה שקוראים לו כמו לרובין וויליאמס.

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...