יום ראשון, 5 באוגוסט 2012

תנו לי לבדר אתכם

במקום הקדמה: יש לי לעתים נטייה להזדהות באופן מאוד טוטאלי עם אחרים. כמו אמפתיה, אבל מוגזמת. בגן, למשל, נהגתי לבכות כשהגננת צעקה על ילדים אחרים.

אתמול בערב הלכתי למופע הסיום של חבר שסיים את לימודי המשחק שלו בניסן נתיב. המופע לא היה רק שלו, אלא כמקובל - של כל בוגרי המחזור. נהניתי מאוד. צחקתי, החכמתי, התלהבתי (לא מהכל-הכל. היו כמה קטעים שצרמו לי קצת בגלל אובר-אקטינג ו/או דידקטיות יתר) אבל כל הזמן ניסרו לי מחשבות טורדניות בראש: "מה עכשיו? מה הם יעשו? נורא קשה להתפרנס ממשחק בארץ, ובכלל למצוא בזה עבודה. כמה מהם יהפכו למורים למשחק? כמה אני אראה בפוסטרים של הצגות ילדים? מה אחוז בוגרי ניסן נתיב שמשתלבים בתחום לעומת בוגרי בית צבי, או יורם לווינשטיין?" וכך הלאה והלאה.

אין לי תשובות. אני באמת מאחלת לכולם שם בהצלחה (חלק - לפחות אחד שאני יודעת עליו - כבר מצליחים ודי מוכרים) ומזכירה לעצמי שזה מגוחך למלא את ראשי במחשבות המלחיצות שלהם.

***

יומיים לפני כן, בחמישי בערב, הלכתי עם חברה להופעה של שילה פרבר בתיאטרון תמונע. לא משהו שהוא הסגנון שלי בדרך כלל (עיבודים לשירי משוררי כסית), אבל התחשק לי לזרום ולחרוג מהשטאנץ שלי. לפני ההופעה גם גיגלתי את שילה פרבר, והגעתי לבלוג הזה: http://sheilaferber.blogspot.co.il/ (שמתעדכן עדיין בימים אלו ממש). היא כותבת שם על התקופה שבה - אחרי שהוציאה את האלבום הראשון שלה - נאלצה לעבוד כשומרת בחניון.

יכול להיות שאם לא הייתי קוראת את "יומן החניון" של שילה לפני ההופעה לא הייתי שמה לב, אבל בחמישי בערב הבחנתי בהבלחות חוסר ביטחון עצמי ותסכול-מרמור אצלה, והזדהיתי נורא. אמנם לא נאלצתי מעולם לעבוד כשומרת בחניון, אבל זה הזכיר לי את התקופה שהייתה לי אחרי השחרור מהצבא (וגם במהלך השירות), כשלא הפסקתי להשוות את עצמי לחבר'ה ששירתו איתי ולהרגיש שאני לא מספיק טובה.

מעניין ממה שילה פרבר מתפרנסת עכשיו. התחשק לי קצת לשאול אותה על התקופה הזו של החניון, אבל הרגשתי שזה אישי מדי (למרות שמדובר ביומן שמתפרסם ברשת), וששאלה כזו יכולה לסדוק את שריון הביטחון העצמי שהיא השתדלה לעטות על הבמה.

***



אני זוכרת שקראתי פעם ראיון עם רובי וויליאמס, שסיפר על סיבוב הופעות טראומטי במיוחד בארה"ב. בבריטניה הוא היה אז כבר כוכב ענק, אבל ברוב המקומות שהוא הופיע לא זיהו אותו ושאלו אותו שוב ושוב איך זה שקוראים לו כמו לרובין וויליאמס.

2 comments:

נגה אמר/ה...

אני מכירה את המוזיקה של שילה כבר שנים, מאוד אהבתי אותה בתיכון ויש לי את שני הדיסקים. רציתי להמליץ לך לשמוע את שיר החניון שהיא כתבה על התקופה הזאת, אבל אני מניחה שכבר שמעת (ראיתי שהיא פירסמה קישור אליו באחת הרשומות). קשה להתפרנס ממוזיקה ואני מניחה שבביצת המוזיקה המקומית יש הרבה שמעדיפים לא לעבוד בעבודות "נחותות". אני מאוד מעריכה אנשים שלא בוחלים בשום עבודה, גם כשהם כבר סמי-מפורסמים.

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

האמת שלא שמעתי אותו, אבל עכשיו אלך להאזין.

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...