חפש בבלוג זה

יום חמישי, 26 ביולי 2012

רגע של הלם שטחי

מזהים את הבחורה שבתמונה?


לא, זו לא מרגלית הר-שפי. זו זואי דשאנל בתמונה נושנה מ-2001 (ותודה להאפינגטון פוסט)
היא נראית כל כך סתמית בשיער שטני. מצד שני, תחילת שנות האלפיים היו תקופה כל כך דלוחה מבחינת סטייל, שאולי אני צריכה לפרגן לה שהמצב לא היה גרוע אפילו יותר.

לראיה, הוכחה לזוועות שהניבו סוף הניינטיז-פינת תחילת האו'טיז (מבחינת לבוש, כן?! אני מתה על הסרט הזה ועל הקאסט שלו - מתים כחיים):
היה לי ג'ינס כמו שמליסה ג'ואן הארט לובשת פה. האימה

המלך ואני

אני מתה על ברק אובמה. בחיי. ברור לי שהוא מוצר מהודק ומהוקצע, פרי עמלם של יחצ"נים ויועצי תדמית לרוב, ובכל זאת אני קונה את זה (כמו עוד עשרות אלפי אימג'ים מהונדסים ומיוחצ"נים שמשכנעים אותי בלי שאני בכלל שמה לב). התמונות בטוויטר של הקמפיין שלו (כשלא מדובר בסקרי מארקט-ווצ') ממש ממכרות:

כי גם כשהוא מנשק תינוקות, הוא בודק להם על הדרך חשמל סטטי בשיער
זו עבודת שיווק גאונית. נשיא ארה"ב בימינו הוא הרי מה שהיה פעם קיסר רומא - ואנחנו בסך הכל פרובינציה. אמנם בעלת משקל פוליטי, אבל עדיין פרובינציה שלהוטה לשמוע קצת פרטים עסיסיים מהמתרחש בחצרו של הקיסר (רק כדי להיווכח שהוא אכן בן אדם אמיתי, כמונו). אובמה משתמש במדיה חברתית בצורה מעוררת הערצה. הוא מצליח לגרום לנו להרגיש שאנחנו באמת חווים רגעים קטנים ומשעשעים מחיי היומיום שלו. אין לי ספק שהכל מתוכנן ומוקפד מראש, אבל הוא מצליח לשוות לזה אפיל ספונטני חינני ומשכנע.

התמונות של רומני, לשם ההשוואה, נראות מאוד מאולצות ופלסטיקיות. גם הוא משתמש באינסטגרם, אבל אני ממש יכולה לדמיין את מנהלי הקמפיין יושבים איתו ואומרים לו: "שמע, זה הדבר החם עכשיו. אנחנו גם צריכים שתמצא לנו תמונה שלך עם אשתך מהסבנטיז, רטרו הולך עכשיו חזק". (אובמה בטח לימד את הקמפיינרים שלו מה זה טוויטר, או אז כשהתמודד לקדנציה הראשונה). בכלל - אצל רומני יש המון תמונות מטושטשות ולא כל כך מוצלחות. רואים שהחבר'ה שלו לא לגמרי מבינים את כוחה של המדיה החברתית.

יום רביעי, 25 ביולי 2012

עלילות הראשג"דית בעיר הגדולה

לא יודעת אם חלקתי פה אי פעם את פריט המידע המפליל הזה, אבל הייתי פעם בצופים. מה זה פעם? הייתי ה-צופים בצ' היידוע. מדריכה, ראשג"דית, מרכזת ומה שלא תרצו, עם חאקי מרובב שיצרתי מבגדים של אבא שלי + תועפות של צבע גואש (הייתי כמעט תמיד אחראית תפאורה/שלטים/קישוט) ומראה כולל שמנסה להיראות כמה שיותר מרושל ולא מושקע.

היינו שבט של בנות בעיקר, והרוח השלטת הייתה מוות לגנדור. מעין תפיסה חלוצית-קיבוצית כזאת, שמי יודע מאיפה שאבנו אותה. אמנם לא השתייכתי לאסכולת הבנות שלא מתרחצות בטיולים, אבל מהר מאוד למדתי שמי שמשקיעה (בחיצוניות) - שוקעת. חאקי נקי משמעו בטלנות ואיפור בעיניים משמעו פקאציות ריקנית.

"שמעתי שמרג'ורי עשתה פן בשישי האחרון!" - "בחייך? איזו פרחה"

ניצני המרד היו אצלי מאז מעולם - תמיד אהבתי להתלבש ובערך מאז כתה י"ב גם החזקתי מעצמי אחת שיודעת איך לעשות את זה כמו שצריך. בצבא, כשעברתי לעיר הגדולה, השארתי את כל עולם הפוריטניות הזה מאחורי. על מדים אמנם הייתי מצ'וקמקת ואומללה, אבל קניתי בגדים ואיפור בתאוותנות ובכל הזדמנות אזרחית השקעתי בעצמי עד בלי די. 

למה אני חוזרת אחורה ומספרת את זה? כי הגישה הזו, לפיה "השארתי את פרק הצופים מאחורי", ממשיכה לשבת אצלי בראש עד עכשיו. מאז התיכון אני ממעטת מאוד לצאת לטיולים (כי כבר ניגבתי אפים של חניכים מנוזלים בשלל נחלים ברחבי הארץ), שלא לדבר על קמפינג. כבר ישנתי מספיק באוהלים וקיפלתי שק"שים מתוך שינה. זו הסיבה שגם לא התחברתי לעניין פסטיבלי המוזיקה בחו"ל. זה נראה לי כמו פיצוי למתבגרים אירופאים מחוטטים שמעולם לא חוו מחנה קיץ מרופש כהלכתו, ולכן מרגישים צורך בלתי נשלט להתפלש בבוץ השחור של סקוטלנד/הולנד/לידס, לבקר בשירותים כימיים מצחינים ולהתחיל עם בחורות רנדומליות. 

חבר שלי, לעומתי, דווקא מאוד בקטע. הוא כבר היה בשלושה פסטיבלים ומת ללכת לעוד. כל פעם שהוא סיפר לי חוויות מאחד מהם, הרגשתי כמו פארטי-פופר מבאסת שלא מצליחה להתלהב. אז לפני שבועיים החלטתי לעשות מעשה, וללכת איתו לסרט על פסטיבל מוזיקה. הלכנו לראות את "רוצה רק אותך"**, שצולם כולו באיזה פסטיבל בסקוטלנד. המסקנות: הסרט טיפשי לאללה, אבל בדיוק מה שהמוח שלי יכול להכיל ב-32 מעלות ומאה אחוזי לחות, וגם - איכשהו הוא הצליח לעורר בי חשק ללכת לפסטיבל. כנראה עבר מספיק זמן מאז הצופים. בקיץ הקרוב כבר לא נלך לשום פסטיבל, אבל בספטמבר אנחנו נוסעים לסקנדינביה - אולי נספוג שם השראה לגיחה הבאה שלנו לחו"ל.

** אגב - את הסרט ראינו ב"לב" דיזנגוף סנטר. זו הפעם הראשונה שהייתי שם - אנחנו בדרך כלל הולכים לרב חן בכיכר דיזנגוף ומתבאסים בכל פעם מהצוות האנטיפט ומהעובדה המרגיזה שבסוף הסרט מוליכים אותנו במורד חדר המדרגות הצפוף והאפלולי (אי אפשר אפילו ללכת לעשות פיפי! וזה מאסט אחרי סרט במיזוג המקפיא שמלווה בקולה) ומשליכים אותנו לרחוב - בדיוק אל פתח מועדון הערסים שנמצא בקומת הקרקע. אז ב"לב" זה ממש לא ככה. המתחם כולו ממש מואר וכיפי והצוות נורא נחמד. אני תוהה אם האוריינטציה שלו כקולנוע לסרטי איכות מושכת עובדים שבאמת אוהבים קולנוע ולכן ממש נהנים מהעבודה שלהם.

יום ראשון, 22 ביולי 2012

על תחתונים ומסחר זעיר

לא כתבתי פה בשבועות האחרונים כי עבדתי המון. בשתי משרות, ליתר דיוק. את הזמן הפנוי המועט שהיה לי העברתי בקריסה במיטה או בקריאת ספרים. סיימתי שניים - את "עפיפונים" של רומן גארי ואת "בזעיר אנפין" של ירמי פינקוס. מאוד נהניתי (מהספרים, לא מעומס העבודה).

במהלך השבועיים הללו גם קיבלתי דחייה מהתכנית שניסיתי להתקבל אליה באוניברסיטה. באופן מפתיע - דווקא הוקל לי. אפפה אותי תחושת שחרור נהדרת מרגשות אשם - שאני לא הולכת לתפוס את מקומו של מישהו שבאמת רוצה להיות שם. לא עוד מסגרות לילדים בעלי דחף עז להצטיין, לרצות ולהיות חיית המחמד של המורה! ווהוו!

כבר שמתי לב מזמן, בעבודה הקודמת שלי, שככל שיש לי פחות זמן פנוי ואני עובדת יותר מתעורר בי חשק עז יותר לקנות בגדים. (קצת מזכיר את the story of stuff שכבר דיברתי עליו. גם אני קורבן של השיטה). הפעם, מצאתי את עצמי מתעוררת בבוקר והולכת לישון עם כל מיני רעיונות ביגוד יצירתיים, שהובילו אותי למדידת פריטים שבחיים לא הייתי מודדת בעבר (חולצת אוברסייז מנצנצת, למשל, חצאית פליסה משיפון ועוד כלמיני דברים שבעבר נראו לי כחלק אינטגרלי מהמלתחה של אנני-פריד ואגנתה מאבבא אולי, אבל בטח שלא חלק מהארון שלי). בסופו של דבר קניתי ארבעה פרטי לבוש. שומדבר בסגנון הזוועות שהזכרתי קודם בתוך סוגריים, אבל כל אחד מהם קורץ לאיזשהו טרנד עונתי חולף (אבל בעל איכויות על-זמניות בעיני, שגרמו לי לצרף אותו לארוני):

- מכנסיים רחבים בגזרה גבוהה ובצבע בז'-אופוויט. קורצים - כמובן - לטרנד הפיג'מות. בחיים לא הייתי קונה דבר כזה בעבר, אבל כשמדדתי אותם עם נעליים נכונות וחולצה מתאימה (והם מתאימים למלאן חולצות! באמת!) הם ממש דיברו אליי.

- חולצה מכופתרת בלי שרוולים. קורצת לטרנד ה"בנות שקוראות יותר מדי במדור הבלוגריות של פאשן פורוורד" (AKA - אני). היא חורגת מאובר הטרנדיות, משום שהיא שחורה ולא שיפונית-פסטלית-מנטה ושאר טרנדים נלוזים של קיץ.

- חולצה שכל-כולה תחרה, ולכן מחייבת לבישת גופייה מתחתיה (או חזייה ייצוגית). קורצת לטרנד העירום (לא ניוד. סתם בחורות - וגם בחורים, לעתים - עם דחף עז לחשוף). אבל היא לא עירומה במיוחד, אז אני סבבה איתה. 
(*הערת שוליים: כשהייתי קטנה שנאתי מאוד את המילה תחרה. הכרתי תחרה רק כמשהו שמעטר שולי תחתונים והייתי די משוכנעת שהמילה "תחרה" נגזרה מכך שהיא נמצאת על התחת. ותחת זה כידוע דבר מגעיל. מאז זה עבר לי. אני מאוד-מאוד אוהבת תחרה).

- (עוד) שמלת מקסי. קורצת לטרנד ה"חם לי אבל לא הספקתי להוריד שערות מהרגליים". היא אפורה-כהה, עם קפלים מעניינים וכיסים. אפילו חבר שלי התלהב, והוא בד"כ לא שם לב בכלל לבגדים. היא מליליגרייס ונראית ככה:
רק בצבע הרבה יותר מגניב וגם נראית עליי הרבה יותר טוב מאשר בתמונה התמוהה הזו.

וגם - ארבעה תחתונים באמריקן איגל. מדובר בפריצת דרך מבחינתי, משום שרק אחד מאותם ארבעה הוא שחור (אני לא זוכרת אם שיתפתי בעבר בקיבעון הקליל-עד-גבה-גלי שיש לי לתחתונים שחורים. תקופה ארוכה מאוד הייתי משוכנעת שיום עם תחתונים צבעוניים יהיה יום נטול מזל).

יום ראשון, 1 ביולי 2012

צרפתית למתחילים

אני לא סופר-מתלהבת מריף כהן (אם כי חייבת להסכים שהיא חמודה מאוד ובעלת תלתלים כובשים), אבל ממש נהניתי להיזכר בשיר הזה שהיא ביצעה אצל לונדון&קירשנבאום.
(להיזכר - ולא ברור מאיפה. הרי עוד לא נולדתי כשהשיר הזה היה להיט)
היא קצת מזייפת, אבל הביצוע ה"עירום" שלה יותר מוצלח לדעתי מהמקור, שהוא עמוס, מלא וגדוש - לתפארת שנות השמונים. חוץ מזה, אהבתי לקרוא את תרגום המילים מצרפתית.


(זה מתחיל ב-2.07)

וזה המקור, לשיפוטכם:


עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...