יום שני, 25 ביוני 2012

איך נוצרות כלות מהגיהינום?

כמו כלב ששב לקיאו (איכס. קיים ביטוי יותר מגעיל בעברית?), אני חוזרת לדוש בחתונה שהייתי בה ביום חמישי. ויש לי סיבה די טובה.

כבר סיפרתי שלא היה לי מה ללבוש (סוגיה שטחית #1). שמלה אחת הייתה "שרופה", אחרת חמה מדי.. בסוף התפשרתי על משהו שממש לא אהבתי - לבשתי איזו שמלה מקסטרו מלפני שנתיים שהיא קצת צמודה מדי וקצת מחשופית מדי לטעמי ולכן לא מופיעה במלתחת היומיום שלי.

בכל פעם שאני פותחת את הארון, אני נתקפת רגשות אשמה מולה - אז החלטתי לפעול מהמניע הכי לא נכון וללבוש אותה.

[עוד כמה פינאטס על השמלה המושמצת: היא מכופתרת - וצמידותה הרבה תמיד מעוררת אצלי חשש לרווחים לא מחמיאים בין הכפתורים, וקצרה מדי - חותכת את ירכי בקטע לא מחמיא במיוחד וגורמת לי להרגיש חמוקית באופן רע. היא קצת מזכירה לי את השמלות של ליב טיילר ב"לילה אחד במקול'ז" (רק בלי הדפסי הפירות המגניבים). חבל שלא חשבתי על ליב טיילר כשלבשתי אותה - זה היה משפר את מצב רוחי משמעותית]

במחשבה שנייה, אין שום דמיון. אבל עדיין הייתי צריכה לחשוב על ליב כפאוור-מודל
כזכור, גם השיער שלי הדאיג אותי (סוגיה שטחית #2). במקום לפעול מהבטן ולהחליק אותו, פשוט כדי לחסוך את הבלאגן הצפוי, פעלתי מהראש והשארתי אותו כמו שהוא. ניסיתי לזרום עם הקטע של השמלה ולעשות איזו תסרוקת רוקאבילי, אבל הרגשתי מחופשת והחלטתי לוותר.

כל זה היה משנה פחות בחתונה אחרת, אבל זו שנקלעתי אליה הצטיינה בריכוז גבוה של פקאצות מדיפות ניחוח פרחיות קל (מה זה ניחוח פרחיות קל? טאינט דה נאג', למשל). הן אמנם לא מודל החיקוי שלי ביום-יום, אבל באותו ערב כל הבנות ארוכות הרגליים עם השיער המוחלק בקפידה והשמלות המוגזמות שהידסו על עקבי ענק גרמו לי להרגיש נמוכה, שמנמנה ומדובללת. (ואני לא! כלומר - לא שמנמנה ומדובללת)

(כשבהיתי בהן נפל לי האסימון - הבנתי שהייתי צריכה לעשות פן, לאסוף את השיער בפקעת נמוכה וללכת עם השמלה הארוכה והיפה מהחתונה של יום קודם - גם אם היא "שרופה". למי אכפת?)

איכשהו, פשוט לא הצלחתי להוציא לעצמי את רגשי הנחיתות המטופשים מהראש. ממש התבאסתי. ולמה בכלל העליתי כאן את העניין? כי זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. לא ברור לי למה, אבל איכשהו כשאני מגיעה לאנשהו ומרגישה שאני לא נראית מעולה (ולפעמים גם כשאני מרגישה שיש מישהי שנראית הרבה-הרבה-הרבה יותר טוב ממני), זה ממש מדכא אותי. גם במשך שעות ארוכות אחרי. איך נגמלים מהדחף הזה לפרפקציוניזם חיצוני? בדיעבד, עכשיו אני מבינה איך נוצרות בריידזילות.

11 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

כשאת מגיעה לאיזשהו מקום ורואה איזושהי שעושה לך "רגשי", עלייך לנהוג כמנהג הפקאצות מימים ימימה ופשוט להתעלם ממנה ולא להסתכל עליה בשום פנים ואופן, אפילו לא בזווית העין!
המבטים החטופים הם לחם חוקן של יפהפיות הערב, ודיאטה חריפה עלולה לגרום להן לדיכאון (חריף), שיעצים אותך, כמובן!
כדי להעצים את האפקט, בחרי לך איזו דודה ממוצעת-מראה, תלי בה מבטים מעריצים והתפעלי ממנה בנסתר ו/או בגלוי ו/או בכל דרך שאת בוחרת.

רצוי מאוד שתפיצי חיוכים זוהרים לכל עבר ותדגישי בכל דרך שאת בוחרת את שביעות הרצון העצמית האינסופית שלך.

נסי ותיהני.

אנונימי אמר/ה...

קודם כל את קורעת- דבר שני אני מבינה לליבך. באמת.
כאמור האחות התחתנה וכמעט הכל לא הלך כפי התכנון :) ברצינות.
אני לדוג' לבשתי שמלה על שמלה- ולמרות ההזיה זה גרף מחמאות. עשיתי פן והוא התלתל ונראה טבעי בצורה עלשהיא.
מה רוצה לומר? יש שלב שפשוט נראה לי שצריך להרפות ולומר- כך באתי, זה הכי טוב שלי היום וככה אני צריכה להיראות וזה מצןיין- וללכת עם ההרגשה הזו. פשוט להיות בנוחות פנימית עם עצמך. אבל אני אכן מבינה את ההרגשה והתסכול- בטוחה שלחתונה הבאה כבר תבואי מוכנה!! עינבל

אישה הולכת לקולנוע אמר/ה...

אני לא יודעת איך בדיוק היית נראית באותה חתונה, אבל כאן את מהממת מאד :) התחושות מוכרות (גם תחושות מפוסטים אחרים). כולל השיער המוחלק (האם אני והפן חברים קרובים! כן!).

אבל איכשהו, זה אנחנו, הבנות המגניבות האלה, שמדיפות ניחוח פרחוני קליל (ולא פרחוני ללא דגש ב-פ'), שבסופו של דבר יהיו אלו שינתחו, ויחשבו, ויסיקו מסקנות בהתאם.


זה לעולם לא יעזור כשיגידו לנו שאנחנו ממש חתיכות (אתמול נדמה לי שאמא שלי היקרה השתמשה בביטוי הנפוץ "שאפה")כל עוד אנחנו לא נגיד את זה לעצמנו. אנחנו הכי מאמינות לעצמנו.

ובנימה אחרת- בא לי חתונה. סתם, כדי לראות כל מיני בנות לבושות יפה.

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

אנונימית - זו עצה מעולה. להסתכל על דודות, זה מעשה טוב כפול שתיים.

עינבל - אני חושבת שהבעיה שלי היא בדיוק זו: אני לא יודעת להרפות.

אישה בקולנוע - תודה על המחמאה :) אם כי אין לי מושג איך את יודעת איך אני נראית. בכל מקרה, יש לי ימים שבהם אני מרגישה חתיכה (או שאפה). אבל בימים שלא - זה פשוט מערער את כל הווייתי.

אישה הולכת לקולנוע אמר/ה...

אני לא (יודעת איך את נראית). אבל הכתיבה מהממת :) לפעמים קשה לי להסביר את עצמי.

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

אה, תודה!
(יצאתי סחטנית מחמאות שפלה)

BeautyBitch אמר/ה...

נגעת איפה שכואב. אני מעקמת את האף ונזכרת בכל הכוסיות שמהדסות לידי בכל מיני מקומות. בחורות עם שיער ארוך ושופע (כשבדיוק קיצצתי) או פיקסיות סקסיות עם תספורת קצוצה (כשלי יש קארה משעמם) עדינות עם שמלות מתנפנפות ורכות, כשאני עם שחור מחוייט.. בקיצור- את מבינה את הג׳יסט. העניין העצוב הוא שאנחנו לא רק צריכות להתמודד עם המודלים האמיתיים של הנשים האלו, אנחנו גם מתחרות בראשנו בכל הליב טיילריות של העולם. אין לי עצה טוב עבורך, אנחנו שתיים בסירה אחת.

אנונימי אמר/ה...

זה לא ברור? כשאת עם קארה, אז קארה זה הכי טוב וכשאת קצוצה, אז קצוץ. מה פתאום לספור אחרות? לא לכבוד שלך.
חוץ מזה, מה עם קצת חושומור?

אנונימי אמר/ה...

"ככלב שב על קיאו - כסיל שונה באיוולתו"
"שב" ו"שונה" - דהיינו חוזר שוב ושוב ושוב ושוב.
ושוב.
למה?

sefi אמר/ה...

הייתי חייבת להגיב על הפוסט הזה. פשוט בניו יורק לא היה לי זמן לקרוא בלוגים אז סורי שרק עכשיו.
אני כבר מזמן הפנמתי שבחתונות צריך להראות הכי טוב שאפשר. כמובן הכוונה היא הכי טוב שאפשר מבחינתך.
אני תמיד נועלת עקבים ומביאה כפכפים בשקית, תמיד עושה פן בין אם חלק או גלי, אבל השיער בחתונות חייב להראות מושלם ותמיד לובשת שמלה שאני מרגישה הכי טוב איתה בין אם וינטאג׳ או את הדבר הכי איני. חתונות זה לא זמן לחשוב מהראש. יש לזה חוקים שכולם פועלים לפיהם וכך צריך לעשות.
אצלי זה עובד. וזה מאוד מומלץ. כשאת ניראת הכי טוב בעיניי עצמך שום פרחולינה מהזן המוקפד לא תזיז לך. הכל תלוי רק בך.

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

את צודקת. בדיוק בגלל שמדובר בדברים כל כך מובנים מאליהם, התעצבנתי על עצמי שלא עשיתי אותם.

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...