חפש בבלוג זה

יום רביעי, 27 ביוני 2012

היי, מה זה?

נתקלתי בקטע הבא בפייסבוק, תחת הכותרת המגה-סחית "חוויה של לילה לבן שהתחילה בשלוותה - נכון לקרוא :)"
בהתחלה חשבתי שמדובר באיזה טקסט מחאתי במסווה שנועד למתוח ביקורת על המועדון, כי ההתחלה די מלחיצה והעמידה לי מיד את האנטנות. התברר שלא מחאה ולא סתיו שפיר. איוונט פייסבוקי של יח"ץ למסיבה ותו לא.

אתמול היה לי אחלה זיון. לא ממש היית "במוד" לסקס אבל אני גבר וכגבר - כשאני יכול לזיין, אני מזיין! אז נתתי את כל כולי..פגשתי אותה על הבר, היא אמנם זו שהציגה עצמה בפניי אבל לא נראה שהיא חשבה שככה יסתיים לו הלילה.


אני השתדלתי שכל משפט שלי יהיה במקום, הבלטתי את תכונותיי החיוביות והסתרתי את השליליות, דאגתי להצחיק כשצריך ולהיות ענייני ורציני כשזה התאים, כמובן שהפעלתי את קסמיי ודאגתי לזרימה של אלכוהול שיעשה את מלאכתו. היית שמח לפרט קצת יותר, בכל זאת היו שם כמה מהלכים שהיו עושים אתכם קוראים גאים אבל אני רוצה להגיע לנקודה.


בבוקר, ללא שינה, אחרי שהסברתי שאני ממהר לפגישה (שיזמתי בשנייה שיצאתי מהדירה שלה) אמרתי שלום מנומס והלכתי חמוש במספר טלפון ושם מלא באנגלית, אתם יודעים למה...מצאתי עצמי מהלך על דיזינגוף, בלי משקפי שמש, עם חולצה שחורה מכופתרת מעופשת מסיגריות, צמא למים והתחלתי לשחזר את אירועי אתמול..תכלס, לא היו לי מסקנות מרעישות, התחושה הייתה מוכרת, היה לי סיפור נחמד, שאפתח בו את הפגישה הזאת שאני בדרך אליה אבל מעבר לזה, תחושה של ריקנות וחוסר סיפוק בכל הקשור לחיבור שלי למין היפה, משהו לא מספיק אמיתי..


אני רוצה זוגיות!!אני רוצה לדעת לאיזה מיטה אני אכנס בלילה. אני לא רוצה לבחור משפטים. אני לא רוצה להסתיר תכונות שליליות. אני רוצה ללבוש בבוקר, אחרי מקלחת, חולצה ותחתונים נקיים (לא איכפת לי לחזור לג'ינס של אתמול). לא רוצה להתאפק, רוצה להפליץ.אולי שבוע הבא אמצא אותה בשלוותה...

אז נכון, זה לא טקסט של המרכז לאמנות הפיתוי, אבל זה די מגעיל. גם תיאור ה"פיתוי", גם הבוקר שאחרי וגם שאיפותיו הרוחניות של הבחור.

אני באמת מתקשה להבין איך כל כך הרבה בנות אישרו את הגעתן למסיבה ולא כתבו מילה על הטקסט המפגר הזה. נכון, לא כולן פמיניסטיות לוחמות ובאמת לא נאמר כאן שום דבר חריף, אבל לא מעצבן אתכן שככה מוכרים לכן מסיבה? עם איזה דושבאג שרוצה להפליץ?

יש מישהו שעובד איתי שהוא תמצית הבהמיות והטמטום. קוף-אדם ממש. אני לא מצפה ממנו ליותר מזה (הוא עוסק בתחום שכבר נראה לי מחייב ריקבון נפשי שכזה) והסביבה מתייחסת אליו בשוויון נפש. הוא עושה את העבודה שלו לא-רע, מסתחבק עם החלונות הגבוהים (שלדעתי חוששים ממנו ולא מעזים להסתבך איתו) ומדי פעם צורח משהו סקסיסטי להדהים על איזו בחורה במשרד. בשגרה.

בזמן האחרון אני מרגישה שיותר ויותר אנשים סביבי הם מעין גרסאות לקוף ההוא, ושהסביבה משלימה עם זה לחלוטין. שהוא מהווה מין מודל לחיקוי עבור "הגבר הישראלי האמיתי", זה שלא מתרגש משטויות ולא נותן לזוטות כמו העובדה שאנחנו כבר לא חיים בשנות החמישים להטריד אותו. נראה לי שיותר ויותר בחורים נתלים ב"אותנטיות" נוטפת הטמטום הזאת כדי לחסוך מעצמם את הצורך להתאמץ, להתנהג כמו בני אדם, להקשיב רגע לאחרים. אני באמת חוששת ש"מגזינים לגברים" (סטייל בלייזר), שהתחילו כבדיחה משופעת טסטוסטרון שעאלק-בזה לנשים, נתפסים ברצינות על ידי כלמיני בחורים.

יום שני, 25 ביוני 2012

איך נוצרות כלות מהגיהינום?

כמו כלב ששב לקיאו (איכס. קיים ביטוי יותר מגעיל בעברית?), אני חוזרת לדוש בחתונה שהייתי בה ביום חמישי. ויש לי סיבה די טובה.

כבר סיפרתי שלא היה לי מה ללבוש (סוגיה שטחית #1). שמלה אחת הייתה "שרופה", אחרת חמה מדי.. בסוף התפשרתי על משהו שממש לא אהבתי - לבשתי איזו שמלה מקסטרו מלפני שנתיים שהיא קצת צמודה מדי וקצת מחשופית מדי לטעמי ולכן לא מופיעה במלתחת היומיום שלי.

בכל פעם שאני פותחת את הארון, אני נתקפת רגשות אשמה מולה - אז החלטתי לפעול מהמניע הכי לא נכון וללבוש אותה.

[עוד כמה פינאטס על השמלה המושמצת: היא מכופתרת - וצמידותה הרבה תמיד מעוררת אצלי חשש לרווחים לא מחמיאים בין הכפתורים, וקצרה מדי - חותכת את ירכי בקטע לא מחמיא במיוחד וגורמת לי להרגיש חמוקית באופן רע. היא קצת מזכירה לי את השמלות של ליב טיילר ב"לילה אחד במקול'ז" (רק בלי הדפסי הפירות המגניבים). חבל שלא חשבתי על ליב טיילר כשלבשתי אותה - זה היה משפר את מצב רוחי משמעותית]

במחשבה שנייה, אין שום דמיון. אבל עדיין הייתי צריכה לחשוב על ליב כפאוור-מודל
כזכור, גם השיער שלי הדאיג אותי (סוגיה שטחית #2). במקום לפעול מהבטן ולהחליק אותו, פשוט כדי לחסוך את הבלאגן הצפוי, פעלתי מהראש והשארתי אותו כמו שהוא. ניסיתי לזרום עם הקטע של השמלה ולעשות איזו תסרוקת רוקאבילי, אבל הרגשתי מחופשת והחלטתי לוותר.

כל זה היה משנה פחות בחתונה אחרת, אבל זו שנקלעתי אליה הצטיינה בריכוז גבוה של פקאצות מדיפות ניחוח פרחיות קל (מה זה ניחוח פרחיות קל? טאינט דה נאג', למשל). הן אמנם לא מודל החיקוי שלי ביום-יום, אבל באותו ערב כל הבנות ארוכות הרגליים עם השיער המוחלק בקפידה והשמלות המוגזמות שהידסו על עקבי ענק גרמו לי להרגיש נמוכה, שמנמנה ומדובללת. (ואני לא! כלומר - לא שמנמנה ומדובללת)

(כשבהיתי בהן נפל לי האסימון - הבנתי שהייתי צריכה לעשות פן, לאסוף את השיער בפקעת נמוכה וללכת עם השמלה הארוכה והיפה מהחתונה של יום קודם - גם אם היא "שרופה". למי אכפת?)

איכשהו, פשוט לא הצלחתי להוציא לעצמי את רגשי הנחיתות המטופשים מהראש. ממש התבאסתי. ולמה בכלל העליתי כאן את העניין? כי זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. לא ברור לי למה, אבל איכשהו כשאני מגיעה לאנשהו ומרגישה שאני לא נראית מעולה (ולפעמים גם כשאני מרגישה שיש מישהי שנראית הרבה-הרבה-הרבה יותר טוב ממני), זה ממש מדכא אותי. גם במשך שעות ארוכות אחרי. איך נגמלים מהדחף הזה לפרפקציוניזם חיצוני? בדיעבד, עכשיו אני מבינה איך נוצרות בריידזילות.

יום חמישי, 21 ביוני 2012

חתונה אחת מאחוריי

השנייה תתחיל בעוד כמה שעות, וכל מה שבא לי זה להתייצב אליה במכנסיים הממורטטים ומגדילי התחת (אם כי הנוחים להפליא) וחולצת הפסים האוורירית שאני לובשת עכשיו.

האמת שכמו גרידית אמיתית, שוטטתי באתר של קסטרו ומצאתי כמה שמלות שלא הייתי מתנגדת ללבוש הערב:
(למה קסטרו? אני קורבן אמיתי. ראיתי בחנות הקרובה לביתי שהם בסייל)

1.
אפקט המותניים המפורסם הגיע גם אליהם
2.
אני מתה על חגורות יפניות בסגנון. יש גם במין צבע שנהבי כזה, אבל הכלה תצא מדעתה
3.
יש מצב שהיא פייל מוחלט, אבל היא נראית מעניינת
א ב ל
אני חוששת שהקסטרואיות הן סינתטיות למדי.

ו ג ם
יש לי שמלות בארון שאני צריכה לנצל

ו א פ י ל ו
הגיעה לי בדואר שמלה שהזמנתי ב-ASOS, אז מספיק עם התאוותנות שאינה יודעת שובע.

------------------------

עדכון מאוחר:
אספתי את שמלת ה-ASOS מהדואר. היא מקסימה וממש נעימה. הפלוס הכי גדול - יש עליה ציורים של פלמינגואים. המינוסים - קצת גדולה עליי ועלולה להיראות פיג'מתית. כבר בדקתי, ובשילוב החגורה הנכונה והנעליים הנכונות המינוסים די מתגמדים. רק חבל שאני לא יכולה ללבוש אותה לחתונה. היא ממש לא תתאים.

הלכתי גם למדוד את השמלות בקסטרו, סתם בשביל הכיף. את השלישית בכלל לא מצאתי בסניף שקרוב אליי, הראשונה הייתה מאוד מאכזבת - מבד טריקו מעפן כזה שנצמד לבטן (ובאלוהיי, אין לי הרבה בטן). השנייה הייתה מקסימה. באמת. לצערי מצאתי אותה רק במידה גדולה מדי, אחרת הייתי שוקלת ברצינות לקנות.

יום שני, 18 ביוני 2012

למה אנשים מתחתנים בחוץ?

בחיי, אני לא מצליחה להבין את זה. בין החודשים יוני-ספטמבר קיימות פשוט כל הסיבות האפשריות להימנע מכך:

1- חם!!! אני צריכה באמת להוסיף? ובגלל שאני תמיד צריכה - אני אוסיף: במשמרת הלילה האחרונה שלי, שמעתי את שדרנית הרדיו מספרת בפליאה שהיא יצאה ממכוניתה לעבר האולפן באחת השעות הקטנות והלא הגיוניות, והיה לה ממש ממש חם. עכשיו אני באמת לא צריכה להוסיף יותר.

2- לח. השיער שלי, למשל, קיבל בשבועות האחרונים מרקם צמרירי למדי. אני מוזמנת לשתי חתונות השבוע - שתיהן בחוץ - ואין לי מושג מה לעשות איתו. לא בא לי להחליק ולקבע בשמן מרוקאי ו/או מוס, כי אני חוששת שאחר כך הוא יהיה מסכן נורא. מצד שני, לא בא לי שהפריזורה שלי (מלשון frizzy) תצא מדעתה. אין לי מושג איך הוא יכול להיראות מתולתל ועם זאת שפוי.

3- יתושים. אני, באופן אישי, נעקצתי השבוע במקום המעצבן ביותר בגוף*

4- ג'וקים. שילוב של אור, דשא, אוכל ואנשים. פרפקט. (אמאל'ה!)

5- אגב דשא - איזה מעצבן זה שהעקבים נתקעים בדשא?

ועכשיו - להתלבטות הגדולה של השבוע. מעבר לתהייה מה לעזאזל לעשות עם השיער, אני תוהה מה ללבוש. החתונה הראשונה היא של קולגה מהעבודה, לכן אני מרגישה טיפטיפה פחות מחויבת מבחינת דרס קוד. השנייה היא של המשפחה של חבר שלי ולכן אני מרגישה שעליי להיות ייצוגית (זה גם הולך להיות אירוע ממש גדול).

יש לי שמלה סינית שחורה ומהממת שלבשתי אולי פעמיים מאז שקניתי. היא ממש יפה, אבל אני חוששת שגם ממש מחממת. חשבתי ללבוש אותה לחתונה המשפחתית, אבל בעקבות מזג האוויר בימים האחרונים יש לי מחשבות סותרות בעניין.

הבעיה - אין לי כל כך אופציה אחרת.

יש לי שמלה שחורה של סיוון רג'ואן, שהיא גם צמודה, גם מיני וגם בעלת מחשוף גב מרשים. חם לא יהיה לי. חבר שלי מת עליה, אבל היא נראית לי קצת מוגזמת מדי לחתונה שבה גם ההורים שלו נוכחים.

עוד אופציה - שמלת מקסי שקניתי לאחרונה. היא די פשוטה (בכל זאת, נקנתה באיזו חנות פרחות ב-130 ש"ח) - מין קולור בלוק שכזה: החלק של החזה בצבע ניוד-שמפניה והחלק התחתון (שמתחיל גבוה מאוד, במותן) הוא שחור. יש לה גזרה נהדרת, בד נעים, שילוב הצבעים ממש מוצלח בעיני ובאבזור נכון (שרשרת דומיננטית, עקבים, איפור וכו') היא תהיה מאוד מרשימה.

הבעיה - בחוסר תכנון לטווח ארוך טיפוסי, לבשתי אותה לא מזמן לארוחת שישי אצל ההורים של חבר שלי. מעבר לזה - בארוחה שוחחתי עם אחותו של חבר שלי על ביגוד לחתונה והיא אמרה "את יכולה ללבוש שמלה כמו זאת, למשל". בקיצור - היא שרופה. אני יודעת שאני מגה-פולנייה, אבל לא בא לי ליפול כאן וגם לא לקנות שמלה חדשה. (כלומר - תמיד בא לי לקנות שמלה, אבל זה לא יהיה מהלך נבון מבחינה פיסקלית).

ואולי בכלל לא יהיה לי כל כך חם ואפשר לחזור לתכנון המקורי - השמלה הסינית?

* (בכף הרגל כמובן)

יום ראשון, 17 ביוני 2012

דברים שגיליתי השבוע

1. שנדיה קומנצ'י - האחת והיחידה - מתגוררת אי שם בערבות האמריקאיות, בפרבר של אוקלהומה סיטי. היא ובעלה מנהלים שם מרכז ג'ימנסטיקס לילדות. זה הזכיר לי קצת את הספר הזה: http://www.haaretz.co.il/literature/1.1279832, שכתבתי עליו גם פה.

2. שסבא של פושקין היה שחור. אריתראי, ליתר דיוק. גם זה מזכיר לי את אותו הספר.

3. שוויל איי אם מהבלאק אייד פיז זה בעצם וויליאם. כלומר - היה לי ברור ששמו האמיתי הוא וויליאם, אבל פתאום קלטתי שהכינוי הוא פשוט השם (will.i.am). אגב, ידעתם שהוא עובד באינטל?

4. שאליסון מויה צילמה את הקליפ (הדי משעשע) לשיר love resurrection בישראל.
(העליתי אותה מתהום הנשייה והשכחה בעקבות פוסט בבלוג "המלבישה")

5. שצה"ל לא זז במילימטר מעידן המיידלעך שסורגות גרביים. לראייה - פיסת הגועל הזו שפורסמה בגיליון האחרון של "במחנה". כן כן.
על מנת לקרוא בנוחות מומלץ ללחוץ להגדלה
די עצוב שהסיפור בקושי זכה להתייחסות בתקשורת. אגב, אולי זה צירוף מקרים מופלא, אבל אתר היוהל"ן סגור לרגל שיפוצים. יש לי עוד כמה דברים לומר על הנושא ועל המחשבות שהוא עורר בי, אבל אתן לזה קצת להתבשל בתוכי.

- לקריאה נוספת, כמעט באותו עניין:
http://marj-m.blogspot.co.il/2012/05/blog-post_14.html

יום חמישי, 14 ביוני 2012

על עבודה ונעליים (או: איך יצאתי נעל בעבודה, יומיים ברציפות)

היה לי שבוע רצוף כשלים בעבודה. 
שלשום הייתי אמורה להתחיל בשעה הבלתי אפשרית, שש בבוקר. יום לפני עבדתי משמרת ערב ובשובי הביתה עברה במוחי המחשבה: "אני יכולה לפרגן לעצמי עוד 10 דקות שינה מחר". אז כיוונתי שעון לשש ועשרה. Oh yes I did.

*פאסט פורוורד*

ב-06:28, אני חוצה את הכביש לעבר הכניסה האחורית לעבודה (מי הפראייר שיפתח את הראשית בשש בבוקר?) בריצת אמוק, כשפתאום מגיע לאוזני קול "פלאאחחחח". התייצבתי בדלת כשעל רגלי הימנית סנדל עם סוליה (פלטפורמה קלה, תודה ששאלתם) ועל השמאלית סנדל מחוסר-סוליה, כשרק חתיכת בד דקה מונעת מכף רגלי הענוגה לאסוף את כל הסחלה שעל מדרכות העיר. איך זה להסתובב יום שלם עם הבדלי גובה בין הרגליים? ממש כמו עונש מאלוהים על איחור לא אופנתי, או כמו ניסוי חברתי הבוחן את יחס הציבור לבחורה צולעת.

אתמול, החלטתי לפצות את עצמי בזוג סנדלים חדש לפני העבודה. יש איזו חנות של "נעלי ניוז" בדרך (כן כן, אני פרחה פריפריאלית בנשמתי), עברתי שם וקניתי את גרסת הפלטפורמה של כפכפי ה"ערסים-היפסטרים" של אדידס. נשמע מזעזע? לא נורא. דווקא נראה טוב (ומה זה נוח!).

כאלו, אבל גבוהות, מעור ולא של אדידס.
הערת שוליים לא קשורה: אני שונאת להגיע לעבודה עם שקיות שופינג. אפילו אם מדובר בשופינג מוצלח. זה גורם לי להרגיש קלת דעת ומטופשת (ולדמיין שזה מה שכולם חושבים עליי, אבל לא אומרים לי).

כדי להוסיף חטא על פשע, אתמול בעבודה הייתי אחראית לכמה כשלים מפגרים-אך-היסטריים. אין לי זמן לפרט כרגע (אני ממהרת לשיעור אירובי עם המדריכה האנרגטית-כלבלבית), אבל אני בהחלט ממתינה בראש מורכן לגיליוטינה.

יום חמישי, 7 ביוני 2012

הכללים

מכירים את "הכללים" (או "החוקים".. לא באמת העמקתי בזה) הדושבאגיים של בלייזר? אז היום בשיעור אירובי חשבתי על סט כללים שכזה לחדר כושר:

- בשיעורי בוקר, אחוז ניכר מבאי השיעור יהיו נשים. עם זאת, תמיד יהיה גבר אחד, מבוגר (בעשור החמישי לחייו, AKA פנסיונר) ולבוש ב"מכנסי מהירים" שחושפים יותר מדי מרגליו הלבנבנות והשעירות.

למקרה שתהיתם - אלה מכנסי מהירים. עכשיו תוסיפו לו 30 שנה ו-30 טון שערות ברגליים

- נשמע כמו אגדה אורבנית, אבל בשיעורי יוגה\פילאטיס אחוז הכוסיות האורבניות יעלה על 60% מבאי השיעור. הן ילבשו בגדי ספורט מעוצבים ומגניבים לעילא, בגווני אפור מתוחכמים, עם טופים בעלי איקס בגב.

- בשאר השיעורים, רוב המתעמלות ילבשו טייצים שחורים באורך שבע שמיניות (גם אני הייתי אחת מההמון הזה היום, לזוועתי).

- מדריכות צעירות ותוססות לא יתנו לכן מנוחה, הסיכוי לנשום בשיעורים שלהן יהיה קלוש עד אפסי - יש את המגדילות לעשות, שגם יעבדו עליכם ואחרי שהסתיימה הספירה לשמונה, יוסיפו עוד סט :-|

- מדריכות מבוגרות ומשועממות לא יעשו כמעט אף תרגיל בעצמן ויגרמו לכם להרגיש פראיירים. (הכי גרועה שהייתה לי - מדריכת ספינינג שבמהלך כל השיעור קפצה לה על כדור כושר. זה היה תמוה כמו פרק של ברני ומעצבן כמו פרסומות ביוטיוב).

- בסוף השיעור המדריכה תפתח את הידיים למעלה, תסגור אותן ותודה לכם במין נמסטה שכזה (גם אם זה היה שיעור מדרגה במתנ"ס). את ה"שלום ויום נפלא" היא תגיד בקול כל-כך הוליסטי, כאילו לפני חמש דקות היא לא התנהגה כמו מד"סניקית בעלת אובר-מוטיבציה.

ככה גם עושים בבה"ד 12



יום רביעי, 6 ביוני 2012

עקרת בית נואשת

מתחשק לי לכתוב אבל יש לי מעצור קל, אז אתחיל - כהרגלי - בנקודות אסוציאטיביות. בגלל השעה המעט-מאוחרת הפוסט מסתמן כמשהו די רחוק מיצירת מופת, אבל כאמור, בא לי להעלות משהו על הכתב, ולשם שינוי אין לי כוח לערוך את עצמי.

באוקטובר הקרוב אני מתחילה ללמוד. כל הסימנים (כלומר - טופס ההרשמה ומכתב הקבלה. די חד משמעי..) מראים שהמסלול שלי הולך להיות לא ריאלי להחריד. מדובר בפסיכולוגיה ובלשנות - שילוב של מדעי החברה והרוח.

התלבטתי ארוכות לפני שהכרעתי ובחרתי בדו-חוגי הנוכחי ועכשיו אחד הספקות המרכזיים חוזר לכרסם בי ביתר שאת: מה לעזאזל אעשה עם הבי.איי שלי ברגע שאצא מבין כותלי החממה האוניברסיטאית? יש לי רתיעה עמוקה ממסלולי לימודים שמצעידים אותך ישירות לקריירה (משפטים, חשבונאות, הנדסה, רפואה), ואני ממש לא בטוחה שאני רוצה להמשיך למסלול מקצועי כפסיכולוגית.

אז מה לעזאזל עושים עם השילוב הזה? מתעצם בי החשש שאהפוך להיות מעין סטודנטית נצחית, או סתם בחורה שעובדת במשרה מטופשת (כמו העבודה הנוכחית שלי), מחזיקה באיזה תואר לא שימושי ונשענת על בן זוגה בעל הג'וב הכה-מכניס. זה נשמע לי כה פיפטיזי - כאילו הלכתי ל"בראון" או איזה קולג' בנות אחר כדי לעטות על עצמי אצטלה מודרנית, ובתום שלוש שנות התפלפלות אקדמית (עאלק) אשוב לתפקידי האמיתי - כמפרנסת שנייה - אצטייד במדי עקרת הבית מהפיפטיז (מכנסי קאפרי ונעלי פיפ-טואו, אלא מה?) ואהיה מתוסכלת כל חיי.


ניסיתי בהתחלה לשכנע את עצמי שאוכל "להישאר באקדמיה", אבל זה נשמע לי כמו בריחה - לאחר שלא אצליח למצוא עבודה אלך ללמד סטודנטים קלולסיים איך לעשות את מה שאני עושה, כך שבתום לימודיהם גם הם לא ימצאו עבודה וישובו בלית ברירה אל חיקה של האקדמיה? לא משהו בעיניי.

שני דברים חיזקו אצלי במיוחד את החששות הללו:

1) לא מזמן הלכתי עם חבר שלי למפגש של המסלול שלו בלימודים. כל המהנדסים האלו, שכבר מסודרים להם טוב-טוב בחיים, גרמו לי להרגיש ביתר שאת את הווירטואליות וחוסר הפרקטיות של הבחירה האקדמית שלי. (מצד שני חוץ מחבר שלי החמוד, שהוא ממש לא הבוק הממוצע שהולך ללמוד בשביל לעשות בוכטות, היה שם ריכוז דושבאגים מפחיד).

2) הפוסט הזה: http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=2326228, של הבלוגרית הזו שכותבת באמת טוב ומעניין, אבל הצליחה להעיר מרבצם את השדים שלי. "שוב ללא מקצוע", ו- "שוב ללא מקצוע", ותואר על גבי תואר - כולם לא פרקטיים בעליל. אמאל'ה.

עד עכשיו נקטתי בעמדה שאני הולכת ללמוד מה שמעניין אותי וזין על ההשלכות - משרת חיי מחכה לי מאחורי איזה עיקול בדרך שאני עדיין לא רואה. אחרי קריאת הפוסט הנ"ל, התחלתי לחשוש שהעיקול הוא לא יותר מפרי הדמיון שלי.

לפני כמה חודשים חשבתי שפסגת שאיפותיי היא לכתוב למחייתי - להפוך את הבלוג לטור ב#$%#$^# ולהתפרנס ממנו. די ברור לי שזה לא אפשרי: השוק מוצף באנשים שמשוכנעים (כמוני) שבשורת הניו-ג'ורנליזם טמונה בעט הפרקר שלהם (או במקלדת ה-DELL), ולהיות אחת מאלף זה אף פעם לא טוב. חוץ מזה, אני רוצה להרוויח כסף והתקשורת הישראלית (שמגעילה אותי מקרוב ומרחוק כבר כמה שנים) לא מסתמנת כמקום טוב לפרוח בו כלכלית (אפילו אם אתה טייקון שמחזיק בערוץ\עיתון).

יום ראשון, 3 ביוני 2012

בייגה ואני

אתמול הלכתי לשוק האקססוריז בתל אביב. התחשק לי מאוד ללכת אבל כמעט נמנעתי בדקה התשעים ממגוון סיבות טיפשיות:
א. אני אף פעם לא הולכת לדברים הללו. תמיד יש משהו שמונע ממני.
ב. בזבזתי לא מעט כסף השבוע, והספירה נמשכת (בתכנון: קוסמטיקאית+מתנת יומולדת לאחי)
ג. לא היה לי עם מי ללכת.

באורח פלא, הצלחתי לפתור את כל הבעיות החמורות האלו (החלטתי לא לקנות כלום ונזכרתי שהרבה יותר כיף לשוטט לבד) ולהתייצב בשבע בערב בבית ציוני אמריקה בתל אביב. ממש ממש נהניתי, אין ספק שאחד משיאי הערב היה בייגה שוחט משוטט בין הדוכנים המצויצים והפאשניסטות (והעאלק פאשניסטות) המצייצות.

כשלא בהיתי בשר האוצר לשעבר, בהיתי בהיצע של המעצבים. היו דברים מאוד יפים - במיוחד התלהבתי מהדוכן של אווה טפנר, אבל לא יכולתי שלא לשים לב למגפת ההעתקה. זה היה ממש מקרה קלי וברנדה - כל מעצב עמל על דגמים מקוריים, ובסוף כולם הגיעו לנשף עם נעליים בחיתוכי עור אלכסוניים ושרשראות עם שלל תליוני עיגולים וטרפזים.

לדוגמה:
דגם "לין" של מיכל מילר. אני חושבת שהיה הכי מחמיא לי מבין השלושה


דגם "פרנצ'סקה" של שלומית אופיר
דגם "רוז" של מיקה
"רוז" הכי מוצאת חן בעיניי, אבל אני מנועה מלנעול אותה בגלל רצועת הקרסול המעצבנת שמקצרת רגליים כאילו הייתה מכשיר אינקוויזיציה. היו המון דגמים עם רצועות קרסול ואני מתקשה להבין מדוע. מדובר במעצבים ישראלים, שמכירים את הלקוחה הממוצעת ואת מבנה הגוף שלה. לרוב הנשים בארץ אין רגליים שלא נגמרות - למה להתעקש על הרצועה הזו? 

חוץ מאווה טפנר, שמתי לב לתכשיטים של "דוברמן" שהיו מעניינים. המעצב מכין אותם מחלקי שעונים, שזה משהו שכבר ראיתי בעבר יותר מפעם אחת (כרגע קופצים לי לראש רק התכשיטים של "רובי סטאר", אבל אני בטוחה שנתקלתי בעוד דוגמאות) ובכל זאת היה מרענן. קצת מגובב מדי, אבל מגניב.

דוברמן - חמוד, אבל השרשרת הפשוטה יחסית מפריעה לי ומוציאה את התכשיט מאיזון
רובי סטאר - פשוט נראה יותר טוב, לדעתי

אם נחזור לנושא החיקויים, היה משהו שפשוט הרג אותי. באחד הדוכנים הייתה מעצבת שמכרה תכשיטים שעשויים משילוב של מתכת וחבלי וילון. הסתכלתי, חשבתי לעצמי כמה שזה מקורי, ניסיתי להיזכר באיזה בלוג ראיתי כבר דברים שלה והמשכתי הלאה. שלושה דוכנים משם הייתה מעצבת שמכרה - איזו הפתעה - תכשיטים שמשלבים מתכת וחבלי וילון. ביצת העיצוב הישראלית היא די קטנה. אני בטוחה שרוב המעצבים מכירים זה את זו ותוהה איך הדברים הללו קורים.

עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...