חפש בבלוג זה

יום שני, 30 באפריל 2012

כשאני מרגישה קשוחה ומגניבה

אתמול יצאתי לבירה עם חבר שלי ועם חבר טוב שלו. אותו בחור יוצא כבר כמה חודשים עם מישהי ובזמן האחרון הקשר שלהם התחיל לקרטע. "אני שונא את כל הבנים האלה שפתאום בספונטניות לוקחים את החברות שלהם לאיזה סדנת-שוקולד חרטא!", הוא התעצבן מעל חצי הגינס שלו.

בת זוגו, כך הבנתי מהתיאור המתוסכל, מצפה לקבל קלישאות עטופות בסרט. מהיכרותי הקצרה איתה התרשמתי שהיא ממש לא פקאצה מהגיהינום, אם כבר מצו-חנונית שלא כל כך יודעת להתלבש. לא הבחורה שציפיתי שתשווה כל מערכת יחסים שהיא נקלעת אליה לתהפוכות הרומנטיות ב"היומן".

אז מי הם בעצם האנשים האלה, שחושבים שסדנאות שוקולד וצימרים הם ערובה לרומנטיקה? באמת לא האמנתי שהם קיימים. תמיד חשבתי שהבנים הללו (כלומר, אלו שמפתיעים את חברות שלהם במנות יתר של קיטש מרוכז) פועלים מתוך אטימות, שמשולבת באיזו נוסחה מטופשת (בחורה+שוקולד+שיר של אדל=מרוצה) שנלקחה מתוך סרטי קולג' זולים ויוצאת מתוך נקודת ההנחה שבת הזוג שלהם חגגה לא מזמן בת מצווה, או שמנת המשכל הרגשית שלה נתקעה בגיל 12.

אחת, שתיים, שלוש, ארבע.

לספר? לא לספר? לָמה? למי?

כמו מטוטלת שחוזרת שוב ושוב על אותן פעימות, כך אני מתלבטת שוב ושוב אם לספר על הבלוג. למי למשל? לפסיכולוגית שלי. כבר כתבתי על זה קודם, אבל מאז לא נפגשתי איתה ולקראת הפגישה הקרובה התהיות עולות וצפות. האם יש לו חשיבות טיפולית? אני מניחה שכן. נראה לי שלכל גורם יש חשיבות, אבל אני מניחה שאפשר גם בלעדיו. זה לא איזה שלד בארון.

-- אגב פסיכולוגית: אם ממש הייתי חיה בסרט (ואני רק קצת, בינתיים), מעניין אם הייתי מגדירה אותה כ-my therapist או my shrink. יש הבדל תהומי בין הדברים, שעוד לא הצלחתי לרדת לעומקו --

הרי אפשר להשאיר משהו לעצמי - במיוחד כשאני לא יודעת בדיוק כיצד להגדיר את אותו "משהו". אלטר אגו? (מה שמוביל למחשבה - האם דייויד בואי דיבר עם הפסיכולוג שלו על זיגי סטארדאסט? אני מניחה שכן, בשלב כל שהוא בחייו), או שאולי מדובר ביומן? ואולי סתם תרגיל כתיבה שהפך להיות קצת יותר "חלק ממני" עם הזמן (וחלק ממני מטפח תקווה סודית ומטופשת - שאוכל לכתוב ככה למחייתי, יום אחד).

כל זה מוביל (ובעצם, כרוך) במחשבה נוספת - האם לספר לחבר שלי על הבלוג? אני חושבת שהוא יודע, קצת. פעם הוא נתקל בו, בשלב די ראשוני (של הבלוג, ונראה לי שגם של הקשר). אני לא נידבתי יותר מדי הסברים (התפדחתי) ומאז הנושא לא עלה. אולי נשכח. כשאני חושבת בצורה צלולה ומפוכחת אני מבינה שאין לי במה להתבייש, אבל משהו בכל זאת עוצר בעדי לבדוק תגובות ו/או לכתוב מול עיניו. 

לפעמים בא לי לחשוף את הבלוג לעיני כל על מנת להוכיח לאנשים שאני כותבת טוב יותר מהם. לתת איזו אסמכתא רשמית לעניין ולא סתם להצטנף לי בצד בגאווה חצי-מוסתרת, בעוד כלמיני גרפומנים מחרטטים חרטוטים-על גבי-חרטוטים (וזוכים לפידבקים נלהבים שלא בצדק - לדעתי) בפיד הפייסבוק שלי.

יום רביעי, 25 באפריל 2012

הגיבוב המושלם

נראה לי שאיתרתי חולצה שמכילה בתוכה יותר טרנדים מבד, להלן ממצאי:

חצי שקוף, מפתח "סוויטהארט", נקודות ופפלום. קצת יותר מדי (מבית ASOS כמובן).

אגב פפלום - הפעם הראשונה שנתקלתי בדבר הזה, הייתה כשעלעלתי בתור ילדה קטנה באנציקלופדיית "תרבות" המצוירת. ממש אהבתי את הערכים על יוון ורומא העתיקות, בעיקר בגלל הפירוט המדוקדק של הביגוד (כולל חלוקה לאופנות לפי תקופות. כבר אז הייתי שטחית). הפפלום שלהן היה מקסים - נראה לי שזה יכול לעבוד רק בשמלות ארוכות בגזרה יוונית, או בשמלות כאלו:

להפוך אותו לקצר ושובבי זה ממש לא לעניין. מדובר בגזרה שמתאימה לגבירות-הדורות, לא לטינאייג'ריות פוחזות.

יום שלישי, 24 באפריל 2012

holy shit

כרגע ראיתי את הרחוב שלי בגוגל סטריט-וויו. אמאל'ה. זה באמת רחוב קטן וחסר חשיבות, שהמניע היחיד להתבונן בו הוא מציצנות-גרידא. פחדתי שיראו אותי מגיחה מהמרפסת או משהו, בפיג'מה הלא ייצוגית בעליל שלי. להזכיר באותה נשימה את משטרי-הריגול של 1984 וספרים אפוקליפטיים דומים נשמע לי כבר לעוס.

יום ראשון, 22 באפריל 2012

Phobia Buffay

ביקורים מעליבים. כולם אוהבים טבלאות וסטטיסטיקות, מספרים יבשים שמסכמים סלידות, העדפות ודפוסי התנהגות. אני די משוכנעת בזה. זו הסיבה שהכנסתי לבלוג מערכת סטטיסטיקות חיצונית (נוסף על זאת שממשק "בלוגר" מציע). אני לא ממש ספצית באופן השימוש בה, אבל אני נהנית לעלעל בה מדי פעם.

לדאבוני, גיליתי כך שמרבית המבקרים בבלוג (למעלה מ-55 אחוזים) שוהים בו זמן ממוצע של פחות מחמש שניות. אמנם פלח המבקרים הבא בגודלו (יותר מרבע) הוא של גולשים ששוהים כאן יותר משעה, מה שמחמיא לי מאוד, אבל עדיין - הרפרוף הקצרצר בן חמש השניות משונה ומוזר בעיניי, במיוחד בשל העובדה ש-91.8 מהמבקרים הם ישראלים. נכנסתם, לא תציצו? אני הייתי מציצה.

למה אני מפחדת מג'וקים. הקיץ מגיע ונתקלתי כבר בשניים - אחד (ענק!) בחדר המדרגות, מזל שהייתי מלווה בחבר שלי שהרג אותו לקול מצהלותיי, השני גדול למדי ובעל גוון ג'ינג'י, שקידם את פניי סתם ככה ברחוב.

יש לי פוביה מטורפת מג'וקים, נראה לי שהיא רק מחמירה עם השנים. בפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית שלי פתחתי את העניין (חשבתי לעצמי שזו היערכות חיונית לקראת הקיץ, כמו מריטת שיערות מהרגליים או רכישת בגד ים), אבל פשוט לא הצלחתי להסביר למה אני כל כך מפחדת. (היא אמרה שזה הגיוני - ככה זה עם פוביות). אני חושבת על זה הרבה ומנסה להסביר לעצמי, כי אי-ידיעה מגבירה את הפחד. אני מקווה שברגע שאבין ממה זה נובע, אצליח לשלוט בזה.

אז למה אני מפחדת? כי הם חלקלקים, מקרקשים ובעלי מחושים. כי הם נמצאים איפה שבני אדם נמצאים, וניזונים מזוהמה. כי מרגיש לי כאילו הם נמצאים בעצם בכל מקום, ואני פשוט לא שמה לב. וגם - כי יש בי איזה פחד טמיר שמתחת לכל דבר (בניינים, עצים, מדרכות), רוחשים אלפי ג'וקים, כמו באיזה סרט אימה זול (במומיה למשל).

אגב הפסיכולוגית שלי. אני הולכת אליה כבר כמה חודשים ומרגישה שזה עושה לי טוב. מין מסאז' לנפש, שלפעמים הוא קשה  ומחלץ עצמות, שרירים ורגשות מודחקים, ולפעמים קליל ומרגיע. עכשיו אני תוהה אם לספר לה על הבלוג או לא. נראה לי שזה חלק די מהותי ממני, אבל יש בי איזו רתיעה (ואני תוהה אם זה בכלל הכרחי).

יום רביעי, 18 באפריל 2012

diner lady

אמנם באופן עקרוני החלטתי שאני לא קונה יותר זוטות ושטויות, אבל אתמול קניתי שמלה מהסיבות הבאות:

- היא מכותנה
- היא יוצרה בישראל
- היא נראית עליי ממש טוב

כדי להוסיף חטא על פשע, קניתי אותה בסטודיו פאשה. תמיד הייתה לי חיבה לרשת הזאת, עוד לפני שהפכה לרשת. החנות שלהם בשנקין הייתה קצת פרחולינית, אבל מצאתי בה בכיתה ט' את המכנסיים הוורודים-מתרחבים המושלמים.

השמלה החדשה שלי מזכירה לי שמלה של מלצרית בדיינר בפיפטיז (או היום, אני מניחה שבמקומות מסוימים הביגוד לא השתנה). לא צילמתי את כולה כי היא מקומטת נורא כרגע, אז התמקדתי בפרטים הקטנים שמוצאים חן בעיניי.

פסים, ופס קונטרסטי על השרוולים (יש אחד גם בצווארון)
הידעת? פילטר של היפסטרים מטשטש קמטים
בעצם, אפשר לומר שקניתי את הפרשנות הזולה לשמלה המגניבה הזו: http://trulyscrumptious.co.il/shop/diner-biantika/, שאני מתלהבת ממנה כבר חודשים ארוכים.

מה זה עוד הזכיר לי? את הסרט "אוכל מהיר, נשים גנובות", אפילו שבלה לא לובשת אפילו פעם אחת שמלת-מלצרית.

יום שלישי, 17 באפריל 2012

אגב טלילה כץ

כמו לכולם, גם לי התרוממה גבה (או שתיים) אחרי שקראתי על הדברים שאמרה עירית לינור לגבי פרשת סמח"ט אייזנר. אבל הטור הזה גרם לי לחשוב פעמיים. אולי היא סתם מנסה לנער ולהרגיז במכוון? להיות סוג של הילד ב"בגדי המלך החדשים", שהוא מעצבן -  אבל גם חושף את הבועה הצדקנית והיומרנית במערומיה?

אם כן, זו התנהגות בועטת מהז'אנר הטלילה-כצי (אני יכולה להעלות בעיני רוחי דיאלוג עם ירון דרזנר, שכל מטרתו היא לשחרר כמה שיותר אמירות פרובוקטיביות כדי לזעזע אותו ואת עולמו המסודר).

אני לא מצדיקה אותה בשום פנים. בחיים לא הייתי שולחת מסר לאייזנר (הוא לא ראוי לאמפתיה או סימפטיה, וגרם נזק מזעזע שיהיה קשה מאוד לתקן), אבל אני יכולה להבין את הרצון של לינור לנער את כל אלה שמהנהנים בראשם בצדקנות. גם לי מתחשק המון פעמים לתקוע בוקס (מילולי או מוחשי) בפרצופם של כמה אנשים זחוחים במיוחד, שבטוחים שהמציאו את אמות המידה והמוסר לכל.

יום שני, 16 באפריל 2012

כשהמציאות טופחת על פרצופך

באחד מערבי סוף השבוע הארוך יצאנו - חבר שלי ואני - לאיזה אירוע של חברים שלו בפאב מדובר (של סחים נורא) במרכז העיר. זה היה יום קצת מתיש בשבילי - עבדתי במשמרת בוקר שדי עייפה אותי, אחריה אמנם הרבצתי שנ"צ מפנקת, אבל לא ארוכה כמו שרציתי. אחרי השנ"צ נפגשתי עם חברה שלא ראיתי מיליון שנה והתגעגעתי אליה מאוד.

כשחבר שלי רצה לצאת לעבר מפגש החברים, יצא שהייתי עוד בביגוד לא רשמי בעליל - סתם ג'ינס (בהיר מדי וקרוע מדי. סוג של חטא אופנתי), סתם כפכפים וסתם חולצה אפורה עם קרדיגן כוכבים מעליה. זה התאים בול לדייט-שישי-אחה"צ עם חברה בבית קפה, אבל לא היה מדוגם מספיק (לדעתי) ל"יציאה" רשמית. הג'ינס היה צ'קמוק והטי שרט ארוכה מדי. גם הייתה לחות היסטרית באוויר, מה שהצריך תסרוקת מתוחכמת ועתירת סיכות סבתא, או לפחות איזה שליכטה של מוס-פול-מיטשל כדי שהשיער שלי לא ייראה כמו פרווה של קוקר ספנייל.

אבל לא רציתי לעכב את חבר שלי. אז שכנעתי את עצמי מול המראה שאני נראית דווקא נורא מגניבה ולא מתאמצת - בניגוד לכל הפקאצות שנפגוש הערב. גם העובדה שירדתי (ואין לי מושג איך. בחיי) קילו וחצי* סייעה בשכנוע העצמי. אז יצאנו כך. רק הוספתי מסקרה ואת ז'קט הקורדרוי הנאמן שלי.

די שכחתי מהאירוע הזה עד היום בבוקר, כשגיליתי תמונה שלי משם בפייסבוק. אוף, היא הפריכה את כל מה שחשבתי על עצמי באותו הערב. אני נראית שם פשוט מדובללת ומוזנחת. כמה מאכזב. אני חושבת שהיכולת להיראות קז'ואלית-נונשלנטית ומגניבה בלי להתאמץ שמורה בעיקר לבחורות עם שיער חלק, ששוקלות מתחת לחמישים קילוגרם. כדי לשוות לעצמי את המראה הלא מתאמץ אני צריכה לפחות 45 דקות הכנה.

------------

*אגב הקילו וחצי האלה - אני לא מאמינה להם גם כי זה לא הגיוני (פסח ובכלל), וגם כי הם לא ממש ניכרים.

------------

עוד משהו קטן: החלטתי לעבור לקנות חלב בשקיות, במקום בקרטונים. שקיות הן יותר זולות ובעיקר פחות מזהמות (תופסות פחות נפח וניתנות למחזור - לעומת קרטונים שהם מיקס בלתי ניתן להפרדה של פלסטיק וקרטון). קשה לי לעבור מתיאוריה לפרקטיקה כי אני לא מוצאת בשום מקום קנקן שמתאים לשקית חלב. מישהו יודע איפה יש?

יום רביעי, 11 באפריל 2012

true love

אני חושבת ש"שירת הסירנה" בשבילי הוא מה ש"נשקיני קייט" עבור טלילה כץ. בסוף אני תמיד חוזרת אליו. איזה כיף שיש קטעים ביוטיוב מתוכו! עד לפני שנה-ככה לא היו בכלל.


שני דברים שלמדתי להעריך בזכות טלילה כץ: שירים של החלונות הגבוהים (טוב, בעיקר מהסרט) ואת צפון-דיזנגוף.

על הכתיבה

שלשום כתבתי משהו בשביל העבודה - שני קטעים פסאודו משעשעים, שייכללו באיזה פרויקט חג קליל. כשאני אומרת "בשביל העבודה" נראה לי ראוי להדגיש שזה נעשה בתוספת לעבודתי הרגילה וכמובן שנושא התשלום כלל לא עלה על הפרק. נהניתי לכתוב אותם, זה לקח לי בטוטאל אולי שעתיים והפציעה במוחי המחשבה שהם עשויים להעשיר את תיק העבודות המתפתח שלי.

כבר שנים מקננת בי המחשבה הנאיבית שיום יבוא ו"יגלו אותי" - והדרך לכתיבת טור יומי\שבועי שנון וחריף, שיגולל את הגיגי והרפתקאותיי תיסלל בפניי. מאז גיל 12, כשהתחלתי לקרוא בשקיקה את "תרבות מעריב" (אחח.. זה היה מוסף מעולה. גם היו להם כיתובי תמונה שופעים בדיחות פנימיות, שבעיניי בנות המצווה נראו כהתגלמות הקולנס) מדי סופ"ש, הערצתי, קינאתי ושאפתי להידמות לכל הכותבים המתוחכמים והמגניבים שהעשירו את עולמי התרבותי. אני אומרת את זה בחצי-ציניות, אבל באמת שהקריאה שם הייתה נדבך חשוב עבורי. אמנם בבית נחשפתי להמון מוזיקה (אבא) וספרות (אמא), אבל ליסה פרץ, שמעון אדף, שי להב ואפילו גל אוחובסקי פתחו בפניי פתח נוסף. קצת יותר מעשר שנים אחרי זה נשמע מגוחך, אבל בהיעדר אינטרנט ענף ומפותח, לעיתונים ומוספים באמת הייתה משמעות.

אפילו לפני חצי שנה, כשהתחלתי את הג'וב הנוכחי שלי מפוכחת ומעט מרירה, שכנה בי התקווה שאתגלה ואככב. (לא שאני עושה יותר מדי בשביל זה).

תוך כדי הכתיבה שלשום הבשילה בי פתאום המחשבה שגם אם אכן ידרוך כוכבי ואקבל את משאת נפשי, לא יהיה לי מושג מה לעשות בה. לכתוב מדי שבוע על עצמך? זה כל כך קשה, לתת דרור לנימי נפשך בעודך נתון במגבלות של עורך, דד-ליין והיקף מילים. נראה לי שיש בזה משהו מסרס (אפילו דנה ספקטור החלידה).

בצירוף מקרים מופלא, נתקלתי אתמול בפוסט הזה של אליזרין וייסברג. היא בלוגרית מאוד-מאוד וותיקה (גם אותה קראתי כבר מגיל 12! קטעים), אני פחות אוהבת אותה עכשיו בהשוואה לפאזה המחתרתית והטינאייג'רית שלה, אבל היא באמת מוצלחת. למי שאין כוח להיכנס ללינק, היא כותבת שם "על הכתיבה" ועל ההחלטה לשמור אותה כתחביב, ותו לא, כי כתיבה בפורמט מסחרי בהכרח תתקלקל. יש בזה משהו נכון, אבל גם טראגי קצת, בהתחשב בזה שהבחורה הזאת נראית לי כמו מילים, מילים ועוד מילים. איך אפשר לוותר על משהו שהוא התשוקה הגדולה ביותר שלך?

אגב, אני בכלל לא יודעת אם אני ראויה לייחס לעצמי את ההגיגים הספרותיים האלה. לפעמים אני חושבת שאין בי תשוקה אמיתית לכתיבה, אלא פשוט להכרה. כמו כל ילד מחונן ששואף להשביע רצון ולשאת חן.

-----------------------

זוכרים את היוז'ואלס החדשים שלי? גיליתי מה הנוסעת הנצחית עושה. היא דוורית. מעניין אם היא צריכה לנסוע מוקדם כלכך בכל בוקר כדי להגיע לסניף.


יום שני, 9 באפריל 2012

קצת קטנוני

קראתי את הראיון הזה וכל מה שעבר לי בראש (סליחה אלוהימא) הוא "כוסעמק, העשירים ממשיכים להתעשר".

http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1678843

מי אני שאביע דעה, כן? אין לי שמץ של היכרות אמיתית עם חייה של הגברת קרבט. ובכל זאת, הפרטים הקטנים והפופוליסטיים פה התיישבו לי טוב-טוב עם המחשבה המרעילה שמי שאין לו הורים עשירים - שלא ינסה אפילו ללמוד משהו לא פרקטי. אני בטוחה שיש עוד לא מעט בתים עם הערכה ל"תרבות, תיאטרון וספרות", אבל הם לא מכוונים את הילדים לשם מתוך הבנה שלא יצליחו לתמוך בהם כלכלית.

יום ראשון, 8 באפריל 2012

מילים של אהבה

אני קוראת עכשיו ספר די מגניב שנקרא "מצבים משתנים" (יש גם סרט, אותו עוד לא ראיתי). הוא מתרחש בסיקסטיז-סבנטיז ועומדים במרכזו הרבה סמי הזיה (כמו גם מחקרים אנתרופולוגיים ופסיכולוגיים מטורפים). בגלל אוירת המסקלין החזקה שנודפת ממנו עלה בי חשק עז לשמוע את המאמאס&פאפאס. כשהייתי קטנה הייתי מקשיבה המון לשירים שלהם והתפלאתי עכשיו לגלות שאני זוכרת לא מעט שירים מתוך אוסף ה"בסט אוף" שלהם.




זה הפייבוריט החדש שלי - וורדס אוף לאב מראה לאדל מאיפה משתין הדג. ולמה זה? כי קס אליוט היא שמנה עם קול גדול, אבל לא מיוסרת אלא מגניבה. זמרות שמנות ולבנות איכשהו נוטות תמיד לברוח למשבצת האומללות, ובחיי - כשמישל פיליפס היפהפייה עומדת לצדך, קשה מאוד להיות לא מיוסרת.

אגב, משהו לא קשור. קראתם את הטור של דנה ספקטור השבוע? קרה לי אחד לאחד, הסיפור שלה. חשבתי לרגע שהיא כותבת עליי.

יום חמישי, 5 באפריל 2012

should have/would have

הייתי צריכה לנקות את הבית - שלל סטטוסים בפייסבוק של מנקים חרוצים (וקוטרים) ותורים ארוכים של צרכני אקונומיקה בסופר נסכו בי רגשות אשם.
הייתי צריכה להוריד שערות מהרגליים - יום השמש הזה הפתיע אותי, כעונש אני חנוטה בג'ינס.
הייתי צריכה ללכת לחדר כושר - מתישהו לפני שנה+, שלוש פעמים בשבוע היו סטנדרט. מצד שני - הייתי אז במצברוח מחורבן נונסטופ.

אני יודעת מאיפה תחושות האשם הפולניות האלה מגיעות, אבל עד כה לא הצלחתי להתעלם מהן.

כשהבלתי ייאמן קורה

לפני כמה ימים ראיתי, בפעם המי-יודע-כמה את ghost world, אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים. בפעם הזו צפיתי לפני כן בטריילר ולא יכולתי להתעלם מהעובדה שהוא לחלוטין לא משקף את הסרט.


אני נגד טריילרים שמגלים לך את הכל (מה הטעם לצפות אח"כ ב-90 דקות שלמות?), אבל כן חושבת שטריילר צריך לתמצת את הוויית הסרט השלם. כאן הוא העביר תחושה כל-כך הפוכה עד שהתחלתי לחשוד שזה בכוונה - מין התחכמות מטופשת והיפסטרית (היו היפסטרים ב-2001?) שמטרתה לתעתע ולזעזע את הצופים הלא-מתוחכמים שיתייצבו מול המסך במטרה לראות את תואם "סקוט פילגרים" (זה ממש שונה).

כשחושבים על זה, גם תרגום שם הסרט לעברית נראה פתאום מטעה-בכוונה. "העולם שבפנים" נשמע כמו דרמה רגישה שמשודרת בהולמרק בשעות הבוקר. משהו שסבתא שלי תלך לראות עם חברות. (אגב סבתות וסרטים מטעים, סבתא שלי הלכה לראות את ברבור שחור כשהוא יצא לקולנוע, כי היא מאוד אוהבת סרטי מחול...)

למה אני כל כך אוהבת את ghost world? קשה לי להסביר וגם אין לי זמן כרגע. בקיצור אפשר לומר שבגלל המוזיקה, הצילום, השחקנים, האווירה (שכל-כולה הזרה של טראש ושל חיי היומיום. כמה נפלא) וסצנות הסיום (שאני לא מצליחה להעלות לכאן, אז הנה קישור).

מה קורה שם? בקווים גסים וכלליים, האוטובוס שלא קיים עובר ברחוב שהוא לא אמור לעבור בו, הגיבורה עולה עליו ועוזבת את העיר. אחח, איזה יופי. נראה לי שמאז אני מתרגשת כשיש קווי אוטובוס חדשים, או כשקווים קיימים פתאום נוסעים בדרך לא שגרתית (ואז אני מגלה שזה סתם בגלל מרתון תל אביב או משהו, לא בגלל שהבלתי אפשרי התרחש). מה זה עוד מזכיר לי? את אוטונוס הלילה של הארי פוטר.

יום שלישי, 3 באפריל 2012

אמש

חלמתי הלילה שחברה שלי גילתה את הבלוג. זה היה חלום עתיר פרטים, הגבתי בו מאוד בנונשלנט והקצתי עם הרבה מחשבות. מצד שני, בהמשך הלילה חלמתי שהסבתות שלי נותנות לחבר שלי חתיכת פיצה עם בייקון. אולי אני לא צריכה להקדיש כל כך הרבה מחשבה לחלומות.


יום ראשון, 1 באפריל 2012

תרבות ותרבות-שוליים

בשישי ראיתי עם חבר שלי את "הבוגר". זו לא הפעם הראשונה שאני רואה את הסרט, אבל בפעם הקודמת הייתי קטנה מאוד ולדעתי גם לא ראיתי את הסרט במלואו. מה שכן, זכרתי שנופי פסדינה שטופי השמש ודסטין הופמן הקולנס השרו עלי מצברוח טוב, לכן החלטתי שראוי לצפות בו גם היום.

מאוד נהניתי גם הפעם. יש סרטים, מקומות ושירים שגורמים לי למין תחושה נהדרת ומעורפלת שקשה לי להעביר במילים. ההגדרה הכי קרובה שאני יכולה לחשוב עליה היא התחושה שיש אחרי שנרדמים על המרפסת ביום שמש, כשאין שום דבר חשוב לעשות.

נחזור לפסדינה. הסרט העלה אצלי כמה תהיות - קודם כל, האם סצינת הפריצה לחתונה שם היא הראשונה מסוגה בתולדות הקולנוע. הסרט אמנם עלה לאקרנים ב-67', וקצת מוזר לחשוב שלא נעשה שום דבר דומה קודם, אבל זכתה לכל כך הרבה הומאז'ים ולכן אני מניחה שהיה בה משהו מאוד רענן וראשוני.

מה שקצת הפריע לי, ובכלל - עולה לי בראש בכל סרטי המסעות, הוא עניין הדלק. יש אתוס אמריקאי שלם סביב הוויית ה-road tripping, אבל בתכל'ס כמה פרי-ספיריט אפשר להיות כשאתה נוסע ברכב פרטי, שבדרך כלל גם נראה חבל"ז (כמו ה-BMW של בן בראדוק בבוגר, או האופנועים המצ'וכללים באיזי ריידר) וצריך למלא דלק בתכיפות? ההאדרה הזו של הרכב הפרטי היא הרבה יותר מדי בורגנית מכדי לייצג חופש מחשבתי אמיתי.





בכותרת הזכרתי גם תרבות שוליים. אתמול בלילה נתקלתי (בתיווך חברים של חבר שלי) בסדרת הדוקו "הפיצוחיה". זו תוכנית ששודרה בערוץ שמונה בשנת 2004 ועדיין עולה מפעם לפעם בשידורים חוזרים, וסובבת כולה סביב פיצוציה תל אביבית (זאת שבבוגרשוב-פינסקר, למי שמתעקש). המוכר שם, שהוא בטח איזה סטודנט לקולנוע או אחד שמתיימר להיות, הציב שם מצלמה במשך כמה חודשים ותיעד את עצמו ואת אנשי השוליים ההזויים של לילות תל אביב.

קודם כל, ישר חשבתי על הפוסט הזה: http://marj-m.blogspot.com/2011/04/usuals.html

החבר'ה שצפיתי איתם בתוכנית חשבו שזה ממש "קטעים וצחוקים", אבל האווירה שם היא דווקא מאוד נוגה. בהתחלה זה קצת מצא חן בעיני - שמישהו מקשיב לעלובי החיים, מדבר איתם, רואה אותם ולא דרכם, אבל חבר שלי מאוד הסתייג - מה שגרם לי לחשוב פעמיים על העניין. הוא טען שבסופו של דבר זו תוכנית צהובה, לא יותר מפורנוגרפיה של סבל אנושי. שהיוצר/מוכר לא הגה את הרעיון בגלל החיבור העמוק שלו אל השכונה, אלא מיצר שבמקרה הטוב הוא מציצני ובמקרה הרע לעגני. זה כבר העלה אצלנו דיונים הרבה יותר עמוקים של האם מוסר הוא עניין אובייקטיבי או סובייקטיבי, והאם אנשים הם רעים מיסודם, טיפשים מיסודם או לא זה ולא זה. בכל מקרה, זו סדרה די כבדה. ממש לא צחוקיה - ראו הוזהרתם.

← אגב הבוגר - אני חושבת שגברת רובינסון יפה הרבה יותר מהבת שלה. חבר שלי חשב בדיוק ההפך. מה דעתכם?




עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...