יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

patterns

תבנית ראשונה שחוזרת על עצמה-
זוכרים את היוז'ואלס שלי מלפני כמה חודשים? עכשיו יש לי חדשים.

אנחנו לא נפגשים מדי יום, כי לשם שינוי (מבורך!) אני כבר לא בעדת הworking nine to five, אבל בכל פעם שיש לי משמרת השכם בבוקר אני נזכרת מחדש כמה הם מצחיקים:

קו 9, אי-שם לפני 06.00 בבוקר (שעה לא לעניין, אבל יש לה את היתרונות שלה), הנהג והנוסעת שלצידו. תמיד הם שם, הוא עם השפם, היא עם התלתלים הקצוצים. ככל שעובר הזמן הם מתארכים (אולי היא מגדלת?). תמיד משוחחים על עניינים שברומו-של ואני תוהה - לאן היא נוסעת? מתחילת הקו ועד סופו? הם באמת כל-יום שם? אולי היא מלווה אותו לאורך כל היום?

שמתי לב שעכשיו, כשאני פחות מרירה ביחס לעבודה, יש לי גם הרבה יותר סימפטיה לאנשי האוטובוס הקבועים. את הקודמים ממש שנאתי, הם סימנו את תחילתו של עוד יום משמים במשרד.



תבנית שנייה-
 אתמול הסתובבתי קצת אחרי העבודה ברחובות העיר בחיפוש אחר כלמיני דברים שלא מצאתי (ואז גיליתי שהכל נמצא ליד הבית! ממש דורותי מצדי). בדרך עברתי באלנבי, כבר מזמן לא שוטטתי ברחוב המפויח והמג'ויף הזה ודווקא התחשק לי. נכנסתי לקסטרו עודפים, מצאתי 2 סוודרים (בעמל רב) לחבר שלי ולא יכולתי שלא לשים לב מהשיחה שחזרה על עצמה בקרב כל הזוגות ששרצו במחלקת הגברים:

היא: "מאמי, מצאנו לך דברים מהממים!"
הוא: מהמהם בהסכמה. מה עוד נותר לו לעשות מול פרץ ההחלטיות הזה.

בחיי, כל זוג שהיה שם. פרחולים, אמריקאים, מגניבים-בעיני-עצמם, הכל(!)
אז חזרתי הביתה ואמרתי לחבר שלי---
לא, זה לא קרה. המילה מאמי מעולם לא עברה את דל שפתיי.

יום שלישי, 27 בדצמבר 2011

שיר השבוע

בעצם יש שניים, אני מתקשה להחליט מי יזכה לכתר כי אני לא מפסיקה לזמזם אותם לסירוגין.

האמת שזה מלווה אותי כבר יותר משבוע, מאז הידיעות על מותו של קים ג'ונג איל:


וזה השני - כי אני טראשית ומתחשק לי לראות שוב את ולווט גולדמיין:

יום שישי, 16 בדצמבר 2011

C is for cliche

ומנומר זו באמת קלישאה חבוטה. בכל זאת, קניתי לעצמי היום צעיף מנומר - מצאתי אחד בשלושים שקל באיזו חנות שכוחת אל והרגשתי שזו קנייה ראויה.

המשכתי אחר כך לעוד כמה חנויות, רובן ג'יפאיות כאלה (בהשראת הפוסט הזה של דולורס). למרות העיתוי הבעייתי - יום שישי - היה ממש נחמד להסתובב וגם לא דחוס מדי. אולי זה המיתון, אולי העובדה שלא הגעתי עד לגיהינום האורבני של דיזנגוף סנטר.

מצאתי גם קרדיגן קלישאתי, עם פסים רחבים כזה, אבל נעים ומלטף. הוא עלה 50, שזה ממש נחמד בהשוואה לחנויות שמתפלצנות ודורשות על כאלה מחיר כפול, שלא לדבר על משולש.

הנה שניהם:

אבל גם אחרי הרכישות בניחוח "הוצאה לפועל" לא עצרתי. המשכתי לעוד חנות שנראתה קטנה ומצ'וקמקת במחשבה לדפוק את המערכת. לאסוני, היא הייתה כבר מהסוג המתחכם יותר וקניתי בה את השמלה הזאת:

בחיי, היא מה זה יותר יפה עלי. פי מיליון. ממש ממש יפה. צבע מקסים וגזרה מדגישת מותניים. איכשהו בתמונה הזאת ממאקו הצליחו להעלים את כל יתרונותיה. 

יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

יוניסקס

אתמול הייתי צריכה לקנות משהו (תלושים לסופר. לא זוהר בעליל ואף מדיף ניחוח צנע) ובשל רצון לחסוך מעצמי ביורוקרטיה עודפת מסרתי לקופאי הראשי את שמו של חבר שלי, שבדרך כלל קונה את התלושים. יש לו שם יוניסקסי וקצר כזה (נניח.. עמית פז), אז זה נשמע הגיוני. בכל זאת, הקופאי (סליחה. סגן מנהל סניף) לא הבין בשמיעה ראשונה והייתי צריכה לשוב ולומר אותו שוב, ושוב, ושוב.

מכירים את זה שחוזרים על מילה מסוימת המון פעמים ופתאום היא מאבדת את משמעותה המקורית? פתאום התחלתי לחשוב, מה היה קורה אם באמת היו קוראים לי עמית פז. יש לי שם שקשה לטעות בו - הכי של בנות - מעניין איך הייתי אם החותמת עלי הייתה קצת פחות מובהקת. אולי הייתי קשוחה יותר? או נערית יותר? (או רזה יותר? לא יכולתי שלא לחשוב על זה).

כל העניין הזכיר לי קצת את ג'וזפין-ג'ו האלמותית מ"נשים קטנות" וסאגת שינוי השם שלה. למרות ההזדהות הבלתי נמנעת עם ג'ו תוך כדי קריאה, דווקא אהבתי שהשם שלי מוגדר כל כך ואי אפשר להתבלבל ולחשוב בטעות שאני בן (זו הרי הפאדיחה הכי גדולה שעלולה לקרות לתלמידת בית ספר כשמקריאים שמות). נראה לי שגם היום בחורה כמו ג'וזפין מארץ' הייתה מתוסכלת. אמריקאים ממשיכים לתת לילדיהם (ובעצם - גם עמים סלאבים, לטינים וכו') שמות מאוד ברורים מגדרית וחפים מטרנד היוניסקס, שהפך כבר לנורמה בארץ.

יום שני, 12 בדצמבר 2011

החטא הראשון

החטא הראשון הוא הגרגרנות, כמובן. אולי כי הוא הופיע ראשון בסרט ההוא של דייויד פינצ'ר ואולי כי באמת כולנו חוטאים בו בלי הפסקה.

כשעברתי לתל אביב, לפני כמה שנים, הייתה בי תשוקה של ממש לאכול בחוץ. בעיקר בבתי קפה - בכל זאת, מדובר בחובבת מושבעת של אוכל-של-בנות. התלהבתי מההיצע האינסופי שסביבי, מהזמינות כמעט בכל שעות היממה וגם מהעובדה שלא צריך לשטוף כלים. בסופו של דבר, מחסור חמור בזמן הוביל אותי לאכילה בעיקר בפיצוציות (קרטיב דובדבן, מישהו?) וב-בר גוריון הסמוך לדירתי דאז.

עם הזמן הבנתי שארץ האפשרויות הקולינריות הבלתי מוגבלות מוצלחת פחות משחשבתי. התחלתי לחשוד בהרגלי הניקיון של המטבחים, מחירי הסלט הלכו והאמירו וגם יכולות הבישול שלי השתדרגו. הצלחתי לקלוע לטעם שלי ולהכין לעצמי מאכלים מפנקים והרבה יותר משתלמים. היום אני מעדיפה לאכול בחוץ רק דברים שאני באמת לא יודעת\אין לי זמן להכין בבית. משוחרת בתי קפה נהייתי למאיר שניצר שלהם. די פלצנית, עם אמות מידה שלפיהן אני בוחנת כל מקום שאני נקלעת אליו.

ומה החוקים?

  • אסור שיהיו חלק מרשת. פלצנות פלצנות, אבל לא גיליתי כאן את אמריקה ויש עוד אלפים כמוני, שמעדיפים לפרנס עסק קטן ולא את בעלי הלנדוור. זה באמת עושה משהו, האקלקטיות.
  • מוזיקה טובה.
  • שירותים יפים ונקיים. את השירותים של קפה מיכל בדיזנגוף, למשל, הייתי מוכנה לייבא אלי הביתה.
  • סלטים מפנקים ומנות קטנות ומעניינות (אם יש להם יציאות מוצלחות עם דגים, בכלל להיט).
  • קפה טוב עם אופציה לסויה.
  • כמה שפחות התיפייפויות והתחכמויות בתפריט. זה עושה לי רע (בלי "הפוכיניו", "סלטיניו" ו"חרטאניניו").


הנבחרים שלי עד כה הם אורנה ואלה (שמעתי שיש גם סניף בהרצליה, אבל זה עדיין לא נופל להגדרה של "רשת"), פועה בשוק הפשפשים, התחתית בלינקולן וכאמור - קפה מיכל בדיזנגוף פינת ז'בוטינסקי. כל אחד מהם מתבלט במשהו קצת שונה, חלקם פלצניים נורא, אבל באמת טעים ונעים בהם.

עוד מקום שהתרשמתי ממנו, אבל הביקור האחרון והיחיד שלי בו היה לפני שנתיים כמעט, הוא "ליימך ברחוב" בשוק הפשפשים. הוא אמנם נופל בקטגוריית השמות המתחכמים (ליימך? תעשו לי טובה) אבל יש שם ארוחות בוקר כיפיות ואחת מוצלחת במיוחד משופעת בדגים מלוחים ושאר מעדנים של קשישים מזרח אירופאיים.

שני מקומות שנחשבים מוצלחים ואני מתקשה להתלהב מהם - נחמה וחצי מול כיכר הבימה בתל אביב (אוכל לא מדהים, למרות הדילים הנחמדים על אלכוהול בזול בשעות אחה"צ-ערב), סוניה געצל שפירא בסמטה אלמונית (פשוט מרגיש לי ג'יפאי וצפוף נורא)

כל ההגיגים העמוקים האלו, על הנושא הקל כנוצה, עלו לי בעקבות שיחה שניהלתי (באיזה בית קפה, אבל לא אחד מהרשימה) עם חברה שטענה שבתי הקפה בתל אביב הם המוצלחים ביותר. הבחורה היא מומחית בתי קפה רצינית ביותר, דווקא חיפאית אסלית במקורה, וציפיתי ממנה להצהרה הפוכה לחלוטין. בכל זאת, מדובר באחת מוותיקות "קפהנטו" החיפאי המיתולוגי. אבל לא, היא טענה בתוקף שבעיר הלבנה מקבלים את התמורה הטובה ביותר לכסף, השירות מוצלח לאין ערוך וגם הפרש המחירים לא כזה דרמטי.

 עוד לא גיבשתי דעה בעניין, אבל לפני שבוע ישבתי עם חברה באורנה ואלה ובאמת הרגשתי שקיבלתי תמורה מצוינת. היה לא זול, אבל כל כך טעים וכיף. מרגישים שזה מקום מלא בביטחון עצמי, שלא מזלזל בלקוחות או נכנע לטרנדים מאוסים  שפוקדים את העיר (התפריט היה חף מהתחכמויות ולאף מנה לא קראו "מאזט"!)

יום ראשון, 11 בדצמבר 2011

הולי גוואקומולי

בעוד חודש ועשרה ימים נפתחת ההרשמה לאוניברסיטה. זה ממש נחת עלי משום מקום, חשבתי שיש לי עוד כל כך הרבה זמן לעבוד, להתבטל ולצלם ירקות בצבעי הקשת.

אין סגול וכחול, אבל זה עדיין נראה טוב. חבל שהתפוחים הפוטוגניים האלה התגלו כאכזבה

אני באמת לא יודעת במה לבחור. ובכלל - לא בטוחה שבא לי על חיי סטודנט. משרה חלקית, מיליון משמרות בסופ"ש (ואני מתחזקת עבודה שכוללת בכל מקרה משמרת סופ"ש אחת) והכי בעייתי - לחץ. התקופה האחרונה הייתה רגועה כמו שלא הייתה לי מעולם, לא בא לי לוותר על זה.

יום שלישי, 6 בדצמבר 2011

טרחנות

הוא נהיה קצת טרחני, הדיון הזה סביב הדרת נשים, אפליה וכו'. כל ח"כ שמחפש כותרת זולה מהגג איזו פנינה בעניין ואפילו הגברת קלינטון הצטרפה לנושא המדובר.
(אגב "הדרת נשים" - בכל פעם שאני קוראת את הביטוי האופנתי הזה אני חושבת על משהו מהודר. או על "אורח נשים")

למרות הטרחנות ואולי בגללה, הנושא די מעסיק אותי. פחות העניינים המטרידים בירושלים (לא הייתי בבירה מזמן), ויותר הציפיות מנשים בחברה שלנו (לא בפלגים הקיצוניים, עליהם אני לא בונה). ליתר דיוק - חוסר הציפיות מהן. חורה לי שבת דודתי המתבגרת צנחה לשלוש יחידות מתמטיקה וכולם ממש בסדר עם זה, כי "ככה נוח לה". מעניין מה יקרה אם אחיה הצעיר ילך בדרכיה. אני מניחה שמהלך אנטי-ריאלי שכזה יתקבל בפחות הבנה כשמדובר בנער.

ואז, זה הגיע לתיבת הדואר שלי: 




מה נסגר אתכם, שירותי בריאות כללית? אתם לא לומדים מטעויות של אחרים?

יום שבת, 3 בדצמבר 2011

מחשבות על חשיפה

היום חברה-של-חברה הצטרפה לעוקבים אחרי הסטטוסים שלי בפייסבוק (subscribers) ובכך עלה מספרם ל-11. כולם, אגב, אנשים שאני לא מכירה כהוא זה (חוץ מאיזה טמבול אחד שהיה איתי בתיכון) ועל כך גאוותי הרבה.

יכול להיות שמעריצי הווירטואליים הפכו לכאלה בגלל תמונת הפרופיל המוצלחת שלי, אבל אני מעדיפה לחשוב שאלו הסטטוסים השנונים שאני מפיקה לפרקים והלינקים הנפלאים שאני ממליצה עליהם. בקיצור, אם כולם כל כך שמחים ומאושרים מהמצב הקיים, למה לא לשפר אותו ולתת להם עוד? הרי מה שאני כותבת כאן הוא פי מיליון יותר מושקע ומעניין.

יש לי כמה שיקולים נגד -
א- אני קצת (הרבה) מתביישת. למרות כל המניפסט השחצני שנשאתי בשורות הקודמות. אולי יצחקו עלי נורא? או יזלזלו בי? (שיטת הסוכן תמזער את הנזקים האלה אבל עדיין, זה יכאב)
ב- ייתכן שאאלץ לצנזר את עצמי. אמנם אני לא מלכלכת פה יותר מדי, אבל חשיפת זהותי תמנע ממני את האופציה לרכל בפה מלא.

זהו, האמת. אבל שיקול א' הוא מהותי ביותר (לפעמים אני חולמת על תרחישים כאלה בלילה, עד כאן הגענו. מצד שני, החלומות שלי ידועים לשמצה כמטופשים במיוחד. אפילו מפקחות במשרד החינוך הצליחו פעם להיכנס לתסריטי הלילה שלי).

מדי פעם אני מפזרת כאן רמז או שניים באשר לזהותי (מתיימרת לחשוב שיש מי שמתעניין. אפשר לחשוב שאני ולווט אנדרגראונד טרום ימי החשיפה) ותוהה אם מישהו ממכריי אכן קורא וישים לב. עד כה, התבדיתי.

תגלית משמחת לסוף השבוע

הבלוג של דניאלה לונדון-דקל:
http://daniellalondon.blogspot.com/

איזה כיף :) הדבר היחידי ששווה לפתוח בשבילו את 7 ימים (סליחה יאיר) מונח לפני חינם-אין-כסף (ובלי 10 עמודי פרסומות למכונות כביסה), ועוד עם אופציה להיזכר במעלליה של דניאלה מהשבוע שעבר (וזה שלפניו, והאלה שקודם).


כמו בכל פעם שאני מגלה בלוג חדש שמוצא חן בעיניי - דפדפתי אחורה עד הסוף ושרפתי איזה שעה בצחקוקים מול המסך.
אי אפשר להגיב וגם לא לעקוב (אני לפחות לא הצלחתי והסתפקתי בהדבקת הלינק בטור השמאלי של הבלוג), אבל חוץ מזה הכל יופי.

טרנד אלרט

קודם כל, משהו שהחלטתי לא להכנע אליו-

הצד הימני כמובן. את השרשרת דווקא אהבתי. התמונה מתוך גלריה-הארץ
ובצורה פיגורטיבית פחות - מגפיים. נראה לי שאני לא קונה השנה, על אף שאין לי זוג באמת ראוי. הבנתי שפשוט אין דבר כזה "זוג מגפיים ראוי". מדובר בסך הכל בפריט שמקצר לי (ולעוד אלפי בחורות תמימות ושבויות בקונספציה) את הרגליים. לא עוד. בטח לא אחרי הקטילה הזאת בגלריה- http://www.haaretz.co.il/polopoly_fs/1.1575157.1322151645!/image/2737274333.jpg_gen/derivatives/landscape_436_326/2737274333.jpg
(איזה מביך להופיע תחת הסעיף הזה. ממש לשון הרע)
אי לכך, אני מתכוונת לנעול את שני הזוגות שברשותי בשני תרחישים אפשריים בלבד, שלא כוללים בשום פנים את השילוב המקובל שנראה ברחובות בכמויות מסחריות (עם סקיני ג'ינס וז'קט/מעיל עאלק טרנץ'):
א- בימים של מצב רוח ירושלמי (לא אני אמונה על ההגדרה המקורית אלא אחד מעמיתי לעבודה), כלומר כשבא לי להתלבש קוזי חמים ונעים, עם הצעיף שסבתא סרגה לי וסוודרים צ'אנקיים מדרום אמריקה.
ב- בשילובי אובר-סייז לא צפויים.

מאחר ואני בדרך כלל לא מתלבשת לא כך (א) ולא כך (ב), כנראה שהמגפיים יישארו תחובים בארון.

ומה כן -
זה. ובשמו הרשמי- MESH TOP. חולצות עם חזית חצי שקופה. עוד שנייה זה יהפוך לטרנד מאוס ולעוס לחלוטין, בינתיים אני לא מפסיקה לחפש חולצות כאלה באסוס (וכמובן שלא להזמין. יש לי כבר אחת בבית וכמעט כל מה שמוצג באסוס מהדגמים האלה הם בגדי גוף על טהרת הפוליאסטר)

שדרוג של העניין, כדי להיות ממש קורבנית:
כל העניין הזה גנוב מסטלה מקרטני בעצם, נכון?
ועוד התקרבנויות:
לק מנצנץ (כבר סיפרתי לפני כמה ימים)
ועכשיו העליתי באוב גם זוג גרביונים מנצנצים שבבעלותי. עוד לא לבשתי אותם החורף - ממש בא לי אבל הנצנוץ הזה מגרד טילים.

שכחתי - עוד משהו שלא. אתמול ראיתי כמה פרקים מ"טרו בלאד" כדי להבין מה הבאזז (שכבר דעך). לא נפלתי בלשון המעטה. סתם תירוץ דלוח להראות סקס שמתיימר להיות נועז. בחיי, עדיף כבר לראות את וולווט גולדמיין. טרו בלאד מרגיש כמו דמדומים-גרסת המתבגרות הקצת יותר מגניבות. 

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...