יום רביעי, 30 בנובמבר 2011

תחת לבן עם נשמה של שחור

הפסקול של השבוע היה הסמית'ס ודייויד בואי (מה חדש).

הפעם זכו לכבוד meat is murder ו-'heroes'. הם התנגנו סחור סחור כמעט ברצף, בקושי ידעתי מהם שובע.
בחיי, כשאני שומעת את 'heroes' (השיר) עולות לי דמעות בעיניים. איזה גאון בואי, מזל שסוף סוף הוא ירד מהעץ שלו ומאפשר לעשות לו מחווה ראויה (אני מקווה שהיא תהיה ראויה. ממש בונה על נסיעה ללונדון לצורך בדיקת העניין מקרוב)

כנראה בגלל האווירה מלאת הפאתוס נהיה לי חשק ללבוש בעיקר שחורים. או שאולי זה החורף. בכל מקרה, אני מנסה עכשיו לגוון ויוצאת מהבית בכחול כהה ואפור אבל נראה לי שאתאפר באודם כהה. ממש מתחשק לי ובדרך כלל אני נרתעת. אולי הערב יהיה לי אומץ.

אגב נשמה, הבוקר שמעתי את צילה דגן ונזכרתי כמה היא מדהימה. נראה לי שבביקור הבא אצל ההורים אעלה את אלבום האוסף שלה לאייפוד.

יום שלישי, 29 בנובמבר 2011

החיים נראים יפים יותר באינסטנט-פולארויד

והרי ההוכחות-
חלון הראווה המנומר של מנגו
איך בארץ אין חלונות ראווה עם מעוף? נראה לי ש"שופרא" מתבלטים בשונותם לטובה
חנות פרוות מאובקת בפסאז' הוד
(אבל בתכל'ס הפסאז' הוא חלומו הרטוב של כל היפסטר חמוש בסמראטפון)

והאהובה עלי-

יום שני, 28 בנובמבר 2011

וידוי

פישלתי, שוב.
בפעם שעברה זה היה מעבר לכתובת חדשה ששיבשה כאן את היוצרות,
עכשיו - עם המעבר לטלפון חדש וחכם, הצלחתי איכשהו למחוק את כל התמונות מעשה ידי שהעליתי לכאן (משהו שקשור לסנכרון, לא אלאה בפרטים טכניים). אולי זה מה שיוכיח אם התמונות הן העיקר או המלל שאני מצמידה אליהן באהבה רבה.
בכל מקרה, הצילומים שיועלו מעתה יהיו משודרגים בהרבה, תודות לטכנולוגיות המתקדמות של מהנדסי סמסונג.

החייזר הירוק הוא האשם בכל

יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

והיום בפינתנו "פאשניסטות שנראות כמו רוקסטארז"

דורית בר אור, שבזכות צילומי שחור-לבן צרובים ומאובקים הבנתי את מי היא מזכירה לי:


ברור שאת ג'ואי ראמון. אלו ההשלכות העגומות של רזון מוגזם ויותר מדי סטייטמנט (אצל דורית. ג'ואי היה הכי אותנטי שיש)


התמונות של דורית מאקסנט: http://www.xnet.co.il/fashion/articles/0,14539,L-3091399,00.html
התמונות של ג'ואי מכאן - http://photos.lucywho.com/joey-ramone-photos-t39434.html
ומכאן - http://hard-n-heavy-blog.blogspot.com/2011/05/happy-birthday-joey-ramone.html

ובפרק שעבר זו היתה שרה ג'סיקה פארקר: http://marj-m.blogspot.com/search?q=%D7%92%27%D7%A1%D7%99%D7%A7%D7%94

יום רביעי, 23 בנובמבר 2011

פה חשדתי

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,582,209,64644,.aspx

בייגלה, אתר אוכל די מוצלח, התברר (כנראה) כמצבור ביקורות מוזמנות מראש.
נהניתי לקרוא אותם, רוב הרשומות שם היו כתובות היטב ובאופן סיפורי שכזה - אבל עלה מחלקן ניחוח של תוכן שיווקי למתקדמים (כמה "שכל של חדר מדרגות" מצדי)

הגבולות באינטרנט כל כך מטושטשים, ממש נוצרים תוך כדי התקדמות. הבייגלכים הרי לא מחויבים לשום דבר. לא לאובייקטיביות ולא לגילוי נאות. הקריאה היא על אחריות הגולשים בלבד שלוקחים סיכון מחושב (כמו קנייה אצל טופ רייטד סלר באיביי, למשל) ובכל זאת זה מעצבן. אני תוהה אם בעידן תוכן הגולשים, כל אחד שרוצה לאכול טוב ובחינם פשוט יכול. כמה השפעה יש לטראפיק של כך וכך גולשים ביממה?

יום שני, 21 בנובמבר 2011

מה שיש לי לומר על הקולקצייה של ורסאצ'ה

ובעצם על כל נהירה המונית לעבר קולקציית מעצב של H&M, השקת אייפון או פתיחת רשת חנויות לעיצוב הבית:
(אני חייבת להבהיר - לצערי, לא אני כתבתי את הטקסט)



"שירה כבר לא ילדה. בפברואר היא חגגה יום הולדת 36 עם חמש חברות, ג'וני ווקר עם קרח, וחרדה שצורבת בבטן. באותו לילה הלכה לישון מאוחר וקמה עם הנגאובר. כשלחצה את הקולגייט על מברשת השיניים הרימה מבט לתוך המראה, והבחינה בשקיות קטנות מתחת לעיניים שהתגלו כחסינות אפילו למייק-אפ של ג'יבאנשי.
שירה ממש לא טיפשה. להיפך. היא יודעת שניים-שלושה דברים על החיים, וגם הספיקה להיות נשואה פעם אחת. היא היתה צעירה והמחוספסות הטימברלנדית שלו סינוורה אותה. רק הרבה אחרי שהוא עזב היא הבינה שזו היתה טעות. זה נגמר אחרי פחות משנה, ועד היום הלב שלה מתכווץ כשהיא נזכרת איך בוקר אחד, עוד לפני הנסקפה, הוא אמר לה "זה לא את, זה אני".
מאז היא השקיעה רק בקריירה. היום היא רופאת שיניים ושותפה בקליניקה שצריך להזמין בה תור לפחות ארבעה שבועות מראש, אלא אם כן זה מקרה חירום של ממש. היא עשתה לעצמה שם נפלא ומרוויחה המון כסף, אבל להגיד שהיא מאושרת? רחוק מזה.
את מיקי היא פגשה בהולמס פלייס. הוא רץ על ההליכון לידה והיא השתדלה שהוא לא יראה שהיא פוזלת לכיוון שלו מידי פעם. רק כשהיא ראתה שהוא אוסף את המגבת שלו ומתכונן לעזוב היא תפסה אומץ ושאלה משהו בנאלי על נעלי האדידס קרוס טריינינג שלו. הוא חייך בהתנצלות וסיפר שהאקסית שלו קנתה לו במתנה. נפרדו לפני חודשיים. משם השיחה כבר המשיכה למחוזות אחרים.
כבר חמישה חודשים הם ביחד, והיא יודעת שזה זה. אין לה ספק בכלל. רק שכל הזמן מטרידה אותה השאלה אם גם הוא יודע את זה. מצד אחד כשהוא היה צריך לנסוע ליומיים הוא הפקיד בידיה את הטיפול בכלב שלו ואת מפתחות ה- BMW. מצד שני, את ההורים הוא עוד לא הכיר לה. זה לא שהיא רוצה טבעת סביב האצבע, היא פשוט חייבת לדעת איך הוא מרגיש. הערב היא תאזור אומץ ותשאל אותו, בתקווה שלא להרוס את הכל."


עוד?
(יצא לאור לפני כמעט עשר שנים, רלוונטי מאז שחר האנושות)


וזו ניקה האמיתית

יום ראשון, 20 בנובמבר 2011

בניחוח מודעות עצמית

סקרלט ג'והנסון תביים את "חציית קיץ", הסיפור הקצר של טרומן קפוטה שפורסם רק לאחר מותו. קראתי אותו, ובדומה ל"ארוחת בוקר בטיפאניז" הוא היה קצת קשה להשגה אבל עם סטיילינג מדהים (ממש כמו שתי הגיבורות - הולי גולייטלי וגריידי מקניל).

מצחיק להגיד על סיפור שיש לו סטיילינג, אבל זו פשוט התחושה. אווירה ניו יורקית כזאת, כאילו נגישה אבל בעצם רק ליודעי דבר ומביני עניין. אין לי זמן לצטט כמה פסקאות להמחשה אבל אשתדל לעשות את זה כשאהיה קצת יותר פנויה.

אני לא משוכנעת שאהבתי את הנובלה, אבל אני לחלוטין מבינה מה עורר את סקרלט לנסות ולביים אותה. יש בה משהו מאתגר. חוץ מזה, סקרלט יוצאת ככה מגניבה לפחות כמו הדמות שלה ב"גוסט וורלד".

ועוד קצת על "חציית קיץ" - השיר הזה (שהוא בלדה קיטשית נורא, ובכל זאת די מוצא חן בעיני) ישר הזכיר לי את הסיפור. אולי כי שניהם מעוצבים לעילא תוך מודעות עצמית עזה וגם - מדכאים רצח.


קראתי ראיון עם הזמרת (או שמא - יוצרת?) לנה דל ריי, היא נשמעת בדיוק כמו גריידי מקניל. עלמה ענוגה, מתוסבכת ונחשקת שלא מבינה מה כולם רוצים ממנה.
------------------------------------
ועוד משהו וחצי על סרטים - ראיתי עם חבר שלי את "משחק הדמעות" (הפעם המיליון שלי, הפעם הראשונה שלו). כצפוי, הוא לא אהב. לטענתו בגלל הפסקול האייטיזי, לדעתי בגלל הסיבה האמיתית שגברים לא אוהבים אותו (ולא בא לי לספיילר). אני דווקא מתה על הסרט הזה (למרות - ואני מצטטת כאן את קובי ניב - המערכה השלישית המפוספסת שלו. שני השלישים הראשונים כלכך מפצים עליה)

יום שלישי, 15 בנובמבר 2011

הדבר הנכון

לעבוד משש בבוקר זה לפעמים לא כל כך נורא. השעות עוברות מהר, אדרבה ואדרבה כשהולכים הביתה בשתיים. נראה לי שגם מצאתי את הפסקול הנכון להתנייד בו לכיוון העבודה, טרנספורמר של לו ריד גורם לי להרגיש סופר-קול ואורבנית להדהים כשאני נוסעת באוטובוס המג'ויף לפני שהשמש עלתה (והוא מג'ויף! נזכרתי הבוקר כמה הם מגעילים כשרטוב בפנים מהגשם). הוא קשוח מצד אחד, אבל לא נותן בראש מאידך ומאפשר לי להתעורר לאיטי.


פעם חשבתי שלו ריד משעמם, היום אני יכולה להבין מה דייויד בואי מצא בו. הוא טעם נרכש, ממש כמו קפה (או וויסקי?)
אוף, למה שוב היוטיובים גולשים לי לשוליים?
---------------------------------------------
עוד קצת טיפטיפה על העבודה, ליתר דיוק - על הסובב אותה. היום גיליתי באופן משמח במיוחד שהסופרפארם הצמוד לעבודה מצטיין במיוחד במדף הלקים שלו. מצטיין זה לא מילה, האמת. צבעים ששמעתי עליהם רק בבלוגים והכל בזיל הזול (כלומר 20 שקלים). נראה לי שהוא בלע את המדפים העלובים שראיתי בסניפים אחרים.

אז קניתי. שלושה לקים של אורלי שנסכו בי תחושה שעשיתי את הדבר הנכון - בתקופה האחרונה הרגשתי קצת אובר-מחושבת (יותר מדי כתבות על occupy wallstreet הותירו בי את חותמן) והיה בי צורך לעשות קנייה שטותית. מפגר מצדי להקדיש כאלה מחשבות לסוגיות צרכנות-רדודה שכאלה, אני מרגישה קצת קורבן של השיטה (כלומר, של מערכת ציבור משומנת וחובקת עולם שמנסה להחדיר לי מסר אנטי-אלדוס-האקסלי על כוחן המרפא של קניות).

בקיצור, מה קניתי? פגוש אותי תחת הדבקון
http://miranniesnails.blogspot.com/2010/11/orly-meet-me-under-mistletoe.html

ויסטריה פרועה
http://beautyjudy.wordpress.com/2010/01/12/orly-bloom/

ומשי ספירים
http://pointlesscafe.blogspot.com/2011/11/orly-sapphire-silk-swatches-and-review.html

כמובן שהתמונות אינן שלי, כדי לכפר על הגניבה המתועבת הוספתי לינקים לשמחת הכל.

יום שני, 14 בנובמבר 2011

שטוחות לעזאזל

דברים שאני מסרבת להראות פניי בציבור איתם:

  • טייץ
  • משקפיים
  • נעליים שטוחות
  • שורטס

חלק מהפוביות כבר עברו לי לחלוטין, סוגיית השורטס היא דוגמה מצוינת לכניעה לתנאי מזג האוויר (לא של היום, של המזרח התיכון) ולהכרה שהשד אינו שמנמן כל כך.
עם טייץ התחלתי ברצינות ללכת בחודש-חודשיים האחרונים, אולי כי טרנד האייטיז חלחל אלי באיחור ניכר ואולי כי רציתי לפדות את מחירה של העבודה בחד"כ. עדיין אני נוטה להגיש קצת לא בנוח בחברת צמודוניי (אבל פיזית אכן מדובר באחד מפריטי הלבוש הנוחים אבר. מצטערת על כל הלעזותיי המוקדמות) ולסקור את דמותי בכל חלון ראווה ומראת רחוב מזדמנת.  מצד שני, אני נוטה להסתכל ארוכות בכל מראה שנקרית בדרכי ולא משנה מה אני לובשת.
לבישת טייץ מציבה אותי בדילמה כפולה; סוגיית הנעליים - שטוחות או גבוהות - נכנסת פה כשחקן משמעותי. ציינתי בהתחלה שעוד לא הסכנתי באמת לנעילת פלאטס של ממש.  בטח שלא עם מכנסיים שיוצרים מקסום של אפקט הקציצה. מצד שני, טייץ בשילוב הנעליים האהובות והמגביהות שלי עלול להיראות כמו הומאז' גרוע לפגי באנדי:


לא רגע אפנתי שהייתי נוצרת.

עוד בעניין השטוחות: יש לי זוג אחד שממש עונה על ההגדרה (בלי להחשיב אולסטארז מזויפות שמתגלגלות אצלי במגירת הנעליים וממתינות ליומן הגדול - עוד טיול בחו"ל או משהו), אבל אני נועלת אותן בד"כ רק עם מכנסיים רחבים יחסית. נכון ששטוחות זה שיק אודרי הפבורן ובכלל - יותר נוח, אבל אני מרגישה שכל הופעתי החיצונית משתנמכת עם הנמוכות האלה.

לפני יומיים היה לי ויכוח בעניין עם חבר שלי, למראה כמה בחורות מדדות על עקבי ענק בכניסה לאחד הפאבים הסחיים בעיר. הוא טען שעקבים לא משנים כלום והוא בכלל לא אוהב גבוהות (מזל שהוא איתי!..), אני אמרתי מנגד שהוא כנראה לא מודע ליתרונותיהם של העקבים (והפלטפורמות, והרוקי וכו'. לא הסתבכתי בטרמינולוגיה) ושבזכותם חברתו שומרת על הופעה ייצוגית ובלתי קציצתית. פה הוא כבר אמר שיש לי איזה קיבעון לא ברור על קציצות.

אז זהו. באמת שאלה נראות לי מקסימות נורא, אבל אני יודעת שהן יישארו אצלי עמוק במגירה-

רציתי לכתוב עוד משהו על משקפיים ועל עוד כמה סוגיות שהתחוורו לי לאחרונה, אבל זמני דוחק. נסתפק בפנינים אלו.

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...